כשאנחנו ילדים שואלים אותנו ״מה תרצה להיות כשתהיה גדול?״. למרבה ההפתעה, השאלה הזו לא נעלמת גם כשאתה גדל. מדי כמה חודשים אני נתקל בשאלה המעצבנת הזו. והאמת היא שאני שונא אותה. כי אני לא מסכים עם ההנחות שנמצאות מאחוריה – שיש משהו אחד שאני צריך להחליט ״להיות״, שמה שאני עובד בו (או יותר נכון מה שאני מתפרנס ממנו) הוא מי ש״אני״, וגם שאני צריך לדעת מהו הדבר הזה. אני חושב שכל אחד מהאלמנטים האלה שגויים.
בד״כ כתשובה לשאלה הזו אני מצטט את ג׳ון לנון. כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול הוא כתב ״מאושר״. אמרו לו שהוא לא הבין את השאלה, אז הוא אמר שהם לא הבינו את החיים.
אני מסכים עם ג’ון לנון במאה אחוז. זה מדויק בעיני. תמיד התשובה שלי מעוררת חיוך ואז השאלה נשאלת שוב: אבל מה באמת תרצה להיות כשתגדל? כאילו לא התכוונתי בתשובה שלי (ואולי באמת אני עונה על זה בצורה לא חד משמעית מספיק). אבל אז מה שקורה, כמו הנסיך הקטן שמצייר נחש שבלע פיל, אני מבין שהמבוגרים האלה לא מבינים שום דבר וכל צריך להסביר להם. אז אני פשוט אומר שאני לא יודע ומתאר איך זה מרגיש לעשות את מה שאעשה כשאגדל.
בפעם האחרונה ששאלו אותי את השאלה הזו, פשוט אמרתי ״את מה שאני היום״. ולא שיקרתי. זה לא אומר שעוד 10 שנים ארצה לעשות את אותו התפקיד באותה החברה ולהשתכר באותה המשכורת. אבל זה כן אומר שבמקום שאני נמצא בו כרגע – אני מתפרנס ממה שאני רוצה להתפרנס ממנו. ומה יהיה בעתיד? אני כרגע לא יודע. וכנראה לא אדע עד שאעשה את זה.
בשלוש שנים האחרונות השקעתי הרבה ב״אני״ המקצועי שלי. זה אומר שעשיתי עבודת עומק להבין מה אני אוהב לעשות, במה אני טוב, במה אני לא טוב ומה אני לא אוהב, ומתוך זה – במה אני רוצה לעבוד. ואז גרמתי לזה לקרות. זה היה תהליך מרתק ולמדתי ממנו הרבה. יצא לי גם ללוות כמה חברים בתהליך הזה, ואני רוצה לשתף בתובנות שלי על התהליך הקשה והמתגמל הזה.
כדי להגיע למקום הזה שאני יכול להגיד שמה שאני עושה היום זה מה שאני רוצה לעשות כשאגדל – קדם תהליך לא קל ומאתגר. למדתי לספר את הסיפור שלי, בצורה שהיא קלה לאנשים להבנה ובעיקר – מדויקת עבורי. אציין שבניגוד לתהליכים הרגשיים שאני עובר, שבהם יש קושי גדול, כאבי גדילה משמעותיים, בתהליך הזה – רוב הזמן אני נהנה. זה בעיקר בגלל שהתהליך הזה הוא תוצר של הבשלה של התהליכים הרגשיים הכואבים.
לפני 3 שנים מצאתי את עצמי במשבר בעבודה. הייתי בסיטואציה שאני יודע שאני שווה, אני רק לא יודע מה זה בדיוק ה״שווה״ הזה, כלומר – איזה תפקיד זה. אני גם לא יודע כמה שווה ה״שווה״ הזה, כלומר – כמה אני יכול להרוויח. הייתי בסיטואציה הזו כבר בעבר, כשהשתחררתי מהצבא. הייתי משוחרר טרי מ-8200 בתפקיד לא טכנולוגי, וידעתי שיש לי הרבה להביא לשוק העבודה, רק לא ידעתי מה וכמה.
כשהייתי משוחרר טרי, חיפשתי ללמוד. לא היה לי כל-כך משנה איזה תפקיד אעשה, ואפילו לא כל-כך משנה כמה ארוויח, כל עוד אלמד. ורציתי ללמוד הרבה דברים. עניין אותי איך עובד העולם. רציתי להבין איך עובדות חברות, איך עובדות ממשלות, איך עובדת התקשורת, איך עובדים עסקים. והיה לי מזל – קיבלתי בדיוק מה שביקשתי. היתה לי הזדמנות להיחשף ולהיות חלק מתהליכים של חברה בגדילה, מעסקאות מעניינות מול ממשלות, משותפויות ייחודיות עם חברות ענק וגם עם סטארטאפים ולמדתי מכל זה המון.
Fast forward שבע שנים קדימה – אני עובד באותה החברה, אני מאוד משמעותי בה, ניהלתי צוות, הנעתי המון תהליכים, הייתי שחקן מפתח – אבל לא היה לי טוב. הרגשתי שאני עומד במקום, שאני מעורב בפוליטיקה ארגונית הרבה מעבר למה שרציתי, הרגשתי שאני כבר לא לומד והבנתי שאני חייב שינוי. הרגשתי גם שאני יכול להרוויח יותר, וגם רציתי תפקיד מוגדר. וכך שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני מבין שאני שווה – אבל לא בטוח מה וכמה.
נקודת מפנה משמעותית קרתה שנה לפני כן כשהבנתי שאני הולך לקראת שינוי. היה לי משבר בעבודה, שבמהלכו הבנתי שאני והחברה שבה אני עובד הם לא אותו הדבר. לי יש את האינטרסים שלי, ולחברה יש את האינטרסים שלה, ולא תמיד הם תואמים. למשל, בדבר הכי בסיס: המשכורת שלי – האינטרסים הם מנוגדים. אני רוצה את המשכורת הכי גדולה שאני יכול לקבל, והחברה רוצה לשלם לי את המשכורת הכי נמוכה שהיא יכולה. זה נשמע טריוויאלי – הרי ברור שאני והחברה שאני עובד בה הם לא אותו הדבר. אבל זה ממש לא היה ברור לי. הבלבול הזה הוא גם נגזרת של העובדה שגדלתי בחברה הזו. שכל מה שלמדתי בעולם התעסוקה והעסקים עד אותו הזמן – היה שם. גם בגלל שהחברה הזו היא משפחתית וקטנה.
שכחתי לציין שהייתי העובד השכיר הראשון בחברה וכל העובדים האחרים הם שותפים פעילים בה. כלומר הכל מאוד אישי. ודבר שלישי שקשור לתובנה הזו – אני חושב שזה פשוט חלק מתהליך התבגרות. דיברתי עם כמה אנשים שחווה התפכחות דומה, גם בחברות גדולות – והרבה סיפרו לי על רגע שבו הם הבינו שיש להם אינטרסים משל עצמם והם צריכים לדאוג להם. והחברה – תדאג לעצמה. היא גם ככה כבר עושה את זה.
האתגר שלי היה להבין מה אני רוצה לעשות. באיזה נתיב ללכת. התחלתי בלשאול אנשים ולהתייעץ. והדבר הראשון שחוויתי, וזו גם התובנה הראשונה שלי מהתהליך הזה היא שכשאתה מבקש עזרה – אנשים בדרך כלל רוצים לעזור. פניתי לכל מיני אנשים, עם רובם לא דיברתי שנים. פשוט הסברתי להם את המצב שלי ושאלתי אותם איזה תפקיד לדעתם אני יכול לעשות וכמה אני יכול להרוויח בתפקיד הזה. וכשבאתי ככה חשוף – אנשים באמת רצו לעזור לי. חלק מהאנשים שפגשתי לא הכרתי קודם וחברים משותפים חיברו בינינו. גם הם שמחו לעזור. האתגר היה להגיד “אני צריך עזרה”. ברגע שזה נאמר והייתי מוכן שיעזרו לי – היה מי שרצה לעזור.
לאחר כמה פגישות כאלה כבר היתה לי הבנה יותר ברורה איזה תפקידים מתאימים לי וכמה אני יכול להרוויח. הבנתי עוד דבר: שתהליך קבלה לעבודה הוא מיומנות. ככל שאתה מתאמן יותר – אתה נהיה יותר טוב בזה. וזה גם עניין של הכנה נכונה. וממש ניגשתי לזה כאל משימה: יש יעד ברור – עכשיו בוא נמצא את הדרך להשיג אותו.
זה חלק משמעותי מהתהליך הזה. ההבנה שאני הולך ומזקק את עצמי- שכל ראיון הוא מראה על עצמי, הוא הזדמנות לבחון את עצמי, וגם לבחון אם החברה והתפקיד הספציפי שאני מתראיין אליהם מתאימים לי. ויחד עם זה – ההתאמה שלי לתפקיד מסוים או לחברה מסוימת – לא אומרת שום דבר עלי. זה לא אומר אם אני טוב או לא טוב. זה רק אומר אם אני מתאים לתפקיד מסוים בחברה מסוימת (בזמן מסוים), ובאותה נשימה – אם הם מתאימים לי.
השלב הבא היה לכתוב קורות חיים. פה הייתי צריך להסתכל אחורה, לחלק את 7 השנים האלה לתקופות, להמציא לעצמי שמות לתפקידים שעשיתי, ולזקק את ההישגים העיקריים שלי מכל תפקיד. החלק הכי קשה היה להגדיר את עצמי במשפט. וזה אולי החלק הכי חשוב בתהליך הזה- לספר את הסיפור של עצמך. לקח לי שבוע לחשוב רק על מה מאפיין אותי מתחת לשכבות של התפקידים שעשיתי – מה משותף לכולם, ממה הכי נהניתי, איך הם קשורים לתפקיד שעשיתי בצבא, לתפקיד שאני ממלא בבית ובמעגלים חברתיים שאני נמצא בהם. חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שאני technological storyteller. שאני בעצם דובר 2 שפות: שפה טכנולוגית ושפה אנושית, ומה שאני אוהב זה את החיבור ביניהם. את החיבור בין הטכנולוגיה לפסיכולוגיה. בין ה-3 אותיות של המונחים הטכניים לבין החוויה של האדם. הבנתי שבין אם עשיתי תפקיד פריסייל,אפיינתי מוצר, בניתי מצגת שיווקית, השתתפתי בתערוכה או ניהלתי את מערך ההשתתפות בתערוכה, בחנתי חברה כדי להחליט אם להוסיף אותה לפורטפוליו המוצרים, ובין אם הצגתי ללקוח – זו נקודת החיבור בין כל מה שעשיתי. היכולת שלי להיות דבק שמדבר את 2 השפות האלה. זה מה שמרגש אותי וזה היתרון היחסי שלי. ואז חזרתי לרשימת התפקידים שלי ולהישגים שלי בכל אחד מהם – והתאמתי אותם להגדרה הזו.
השלב הבא היה להתחיל לפגוש חברות. פשוט יריתי לכל הכיוונים – כל מה שאיכשהו היה יכול להיות רלוונטי – פניתי אליו. ומהר מאוד התחלתי להגיע לראיונות. חלק מהם ידעתי מראש שהם לא רלוונטיים – והלכתי כדי: א׳- לוודא שזה לא רלוונטי, ב׳- להתאמן בראיונות. בראיון הראשון היתה לי פאדיחה גדולה. לשאלה הכי צפויה – מה נקודות החולשה שלי – שכחתי מה התשובה שהכנתי מראש ופשוט אמרתי שלפעמים אני פוץ. זה התיאור הכי לא נכון שלי על עצמי אבל כל כך התחרבש לי מה שרציתי להגיד – שפשוט זה מה שיצא. אבל זה היה מעולה, כי למדתי מזה. ואני לא אומר את זה עכשיו בדיעבד, ככה הרגשתי כשיצאתי מהראיון הזה. מבואס קצת מהתוצאה אבל שמח שלמדתי והתנסיתי.
תוך כמה שבועות הבנתי שיש לי 3 צירים רלוונטיים: פריסייל, ניהול מוצר, או שיווק. פריסייל לא רציתי. לא משכו אותי הטיסות לחו״ל ועבודת המכירות בשטח לא עניינה אותי. עשיתי מזה מספיק והבנתי שאלה לא המקומות שיש לי תשוקה כלפיהם. ניהול מוצר היה הכיוון המתבקש אבל היה לי פער. למרות שעשיתי את זה בפועל, ובדיעבד אני יודע להגיד שהיה לי הרבה יותר ניסיון רלוונטי מאשר מנהלי מוצר שפגשתי, כדי לעבור ראיון למשרה כזו אתה צריך לדבר שפה שלא ידעתי לדבר אותה. ומצאתי שבשביל ללמוד את השפה הזו – נדרשים ממני משאבים שאני פשוט לא רוצה להשקיע. הרגשתי שאני צריך ללמוד ולהתאמץ עבור משהו שצריך להיות יותר פשוט מזה. שאם זה דורש ממני כל כך הרבה מאמץ – זה לא הכיוון הנכון עבורי.
ואז היה את ציר השיווק – זה תמיד היה המקום שהכי משך אותי – השיווק. מכל מה שעשיתי, אלה הדברים שהכי עניינו אותי ושגם קיבלתי מהם הכי הרבה סיפוק. גם ידעתי שלא מעניין אותי להתעסק ב-PPC ובביצועים של קמפיינים. הייתי צריך למצוא את המקום שלי בתוך זה. ואז, ממש במקרה, נתקלתי בהזדמנות לתפקיד של Product Marketing Manager. זה היה במסגרת אחת הפניות שעשיתי לאנשים שפעם הכרתי. והפניה הזו הפכה למקום העבודה הבא שלי. כשהגעתי לראיון לא התכוונתי לבוא לעבוד שם. אבל תוך כדי הריאיון הבנתי שאני ממש מתאים למשרה הזו, וגם היא מתאימה לי. וגם בשכר מצאנו התאמה שהיתה נכונה מבחינתי. בום! תוך חודש הגדרתי מי אני המקצועי, התאמתי את קורות החיים שלי, הגעת לראיונות והתקבלתי למשרה שמתאימה לי בול (נכון לאותו הזמן).
כמובן שלחודש הזה קדמה שנה של בחינה עצמית מעמיקה והבשלה רגשית לקראת התהליך הזה, כמו גם תהליך מחקר על מה אני מסוגל ורוצה. אבל כשזה הבשיל – היכולת לספר את הסיפור שלי בצורה נכונה – הניבה פירות.
שנה וחצי לאחר מכן החלפתי שוב עבודה. רציתי מאוד לצאת מהתעשייה שעבדתי בה והרגשתי שזה כבר הזמן לעשות את זה. זה קשור לחיבור טוב יותר לעצמי פיתוח העדינות שלי, במסגרתם הרגשתי שיש פער בין מי שאני לתעשייה שהייתי בה. וגם – יכולתי לדייק יותר את מה שאני עושה ורוצה. עכשיו כבר לא חיפשתי שם לתפקיד ולא מסגרת- ידעתי שהתפקיד של Product Marketing טוב לי. עכשיו גם ידעתי שמה שקשור בלכתוב את התוכן השיווקי – זה לא הצד החזק שלי ולא מה שאני אוהב. גם להציג ללקוחות ולטוס לחו”ל לא עושה לי את זה. אבל ידעתי שלהגיד את היכולות של המוצר, לזקק את מה שהוא עושה ומה זה נותן ללקוח, לייצר את המסרים שלו, לחשוב אסטרטגית לאן נכון ללכת עם המוצר הזה – אלה דברים שאני עושה טוב ומאוד נהנה לעשות. ובמזל – הגיעה אליי הזדמנות שהציעה בדיוק את כל זה. אז הלכתי עליה. וככה היום אני במקום שאני יכול להגיד שמה שאני עושה היום זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול. או יותר נכון – שמה שאני עושה היום הוא להיות מאושר ושאני מבין את החיים (לפי ג׳ון לנון).
שתי מחשבות נוספות לגבי החוויה שתיארתי:
1. האגו שלי נלחם הרבה בתהליך הזה. במעבר הראשון – ירדתי מסוג של תפקיד VP ועמדה מאוד מרכזית ומשפיעה לתפקיד manager. ויתרתי על לנהל אנשים, והפכתי לבורג עובד במכונה גדולה. זה לכאורה הפוך מכל מה שאומרים על ניהול קריירה והתקדמות בקריירה. אז לאגו שלי זה היה קשה ולפעמים עדיין קשה. אבל אני יודע שזה מה שנכון יותר עבורי, וזה המדד היחידי שבאמת חשוב. כשהאגו כואב – אני מכבד גם אותו ומנסה להיות אמפתי כלפיו. ולפעמים הוא גם קצת משתלט עלי, מה לעשות. אבל אני משתדל לחזור לעצמי די מהר.
2. תהליך חיפוש עבודה מאוד מקביל מבחינתי לתהליך עסקי של מכירה:
- כתיבת קורות חיים היא כמו לכתוב ברושור – אתה מנסה לזקק לעמוד אחד את כל מי שאתה וכל מה שעשית. זה מאוד קשה לזקק את זה, ומצד שני – הקורא אף פעם לא יכול לדעת אם זה קשקוש שיווקי את שבאמת מאחורי כל שורה שכתבת יש תוכן ועומק. אם זה מספיק מסקרן עבורו – הוא ירצה לשמוע עוד.
- הדרך להגיע לראיונות – היא בעיקר באמצעות נטוורקינג, בדיוק כמו בעסקים. זה מצליח בדרך כלל דרך מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. וגם צריך מזל בתוך כל זה – להגיע בזמן הנכון למקום הנכון כדי שכל התנאים יבשילו ותהיה עסקה – כלומר ההעסקה שלך.
- יש גלים בתהליך הזה – ימים של רעש גדול והמון עשייה ואז פתאום שבועיים של שקט ולא קורה כלום. שלחת את לחמך ועכשיו אתה מחכה שיחזרו אליך. כמו השקט שאחרי נסיעת roadshow והגשת הצעת מחיר. לפעמים זה מרגיש שמשהו הולך לא נכון, אבל לרוב – מספיק לחכות כדי שמשהו יקרה. צריך סבלנות.
- ראיון זה כמו פגישת דמו – אתה מציג את מה שאתה בוחר לחשוף ואתה בעיקר צריך לקנות את האמון של הלקוח (המעסיק) שמה שאתה מציג לו נכון. אין לו באמת דרך לבחון את זה לעומק. הוא ייתן לך משימת בית (שזה בעצם המקביל ל-POC) – וזה יתן לו אינדיקציה נוספת, אבל אבל זו אינדיקציה מוגבלת. מהצד השני – גם אתה אף פעם לא בטוח מה תקבל. בכל חברה יש דברים אחרים שמשמעותיים בה וכנראה שלא תדע לשאול את כל השאלות הכי נכונות ולא תדע איך באמת מרגיש היום-יום בחברה, שזה בסופו של דבר תהיה החוויה הכי חזקה שלך. בדיוק כמו שאתה לא יודע אם תקבל לקוח משתף פעולה שכיף לעבוד איתו או לקוח שיוציא לך את המיץ ויטרטר אותך.
- וכשאתה מצליח – זה סיפוק אדיר. להביא עסקה זה כיף, ולהתקבל למשרה שרצית, עם התנאים שרצית זה כיף מאוד.
תמונת קאבר: הנוף ממקום העובדה הנוכחי שלי. קרדיט תמונה: סמיון מזור.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
