הוא היה בן 13 כשהכלב שלו מת. כך, ברגע אחד, נפל עליו עולמו. החבר הכי טוב שלו פשוט לא היה יותר. היצור היחיד בעולם שהבין אותו, שקיבל אותו כפי שהוא, בלי מסכות ובלי תחושת ההתחזות שכבר אז הופיעה לעיתים, ובלי גרם שיפוטיות. האהבה הטהורה ביותר שהכיר – פשוט התפוגגה ברגע.
ומילא אם הוא היה שם כשזה קרה. הדבר הזה קרה מאחורי גבו, כמעט במחטף. אולי לא כמעט – במחטף. הוא הלך לחגיגת יומולדת אצל חבר. יומולדת 13. בר מצווה. הוא לא היה ממש חבר, יותר בן של חברים של המשפחה. איכשהו דווקא אחיו שקטן ממנו ב-5 שנים, היה חבר קרוב יותר של בעל השמחה. אבל בכל מקרה הוא היה מספיק קרוב כדי ללכת לחגוג את יום ההולדת הזה.
האמת שהחגיגות היו נחמדות. זה היה בבית של החבר. למרות שזו היתה בר מצווה, לא היה בה סימנים מיוחדים וזה הרגיש יותר כמו יומולדת רגיל. את רוב המוזמנים הוא הכיר. בסופו של דבר כולם היו במסגרת משותפת בבית הספר החילוני היחיד בעיר, או הכירו באחד החוגים. זה לא היה אירוע שהשתוקק לקיומו, אבל הוא כן נהנה בו. היה אוכל, היו ממתקים, היו משחקים ותחרויות. לא ציפו ממנו ליותר מדי וזה הרגיע אותו. הוא לא היה צריך למלא תפקיד כלשהו, ויכול היה להיות עצמו, ככל שידע לעשות זאת. מדי פעם נזכר בכלב והתגעגע אליו. אפילו שקל לחזור הביתה כדי לבלות איתו, הרי המרחק הביתה הוא רק 10 דקות הליכה. אבל בסופו של דבר מחשבתו נדדה חזרה לאירוע והוא נשאר.
כשנגמר הערב עלתה האפשרות שהוא ואחיו ישארו לישון אצל החבר ויחזרו הביתה רק למחרת. זה היה חופש גדול וזה בהחלט היה אפשרי. כשיגדל הוא לא יזכור מי הציע שיישארו לישון שם. אם זה היה רעיון של החבר, של אח שלו, או של ההורים של החבר. הוא כן יזכור שהיה שם רגע שההורים שלו דיברו בטלפון עם ההורים של החבר. היה משהו קצת מוזר בהתנהגות שלהם, אבל זה היה הגיוני כי בכל זאת צריך לתאם מול ההורים כשלא חוזרים הביתה בסוף היום.
למחרת הם התעוררו, שיחקו קצת יחד במחשב ולקראת הצהריים יצאו לכיוון הבית. ואז ההורים שלהם אמרו שהם יקחו אותם הביתה. זה היה מאוד מוזר כי שני ההורים היו בעבודה, והמרחק הביתה הוא קצר. הם עשו את הדרך הזו עשרות פעמים ולא היה שום צורך לאסוף או להסיע אותם. הוא לא הבין למה הם באים, אבל נו מילא.
אחרי כמה דקות אבא ואמא היו באוטו, מתחת לבניין ושני האחים נכנסו. היה ברור שמשהו קרה. זה שהם פה זה לא סתם. מארשת פניהם הרצינית היה אפשר להבין בקלות שקרה משהו רציני.
הם סיפרו שריי מת. שאתמול בערב אמא יצאה לטייל איתו. שהיא לא קשרה אותו, כמו שהיו עושים לעיתים קרובות. הם גרו בקצה העיר והיו משחררים אותו לרוץ בואדי. דני ענק צריך לפרוק אנרגיה, והוא היה כל-כל חכם וממושמע שהיה אפשר לסמוך עליו שיחזור מיד כשיקראו לו. אלא שבטיול הזה הוא התעקב לרחרח משהו על הכביש העוקף שצמוד לבית, ונסע איזה אידיוט במהירות מופרזת ופשוט פגע בו. הכלב מת במקום. וגם הרכב התעקם.
הם סיפרו את כל זה, נסעו נסיעה קצרה עד הבית, הורידו את הילדים ליד הבית וחזרו לעבודותיהם. הוא ואח שלו נכנסו הביתה בשתיקה. הם שתקו כי לא ידעו איך להגיב. פעם ראשונה שפגשו מוות בצורה כל-כך קרובה, במעגל ראשון.
גם החצר שאליה נכנסו היתה שקטה. שקט כואב. שקט של יגון. החצר שהיתה מתמלאת נביחות כשמישהו זר מתקרב, והיתה מוצפת באושר אין סופי כשאחד מבני הבית היה נכנס אליה. אושר שרק כלב שרואה מישהו מהלהקה שלו יכול לחוש. אושר של אהבה טהורה, מעורבבת עם קשקוש עוצמתי בזנב. אושר שגורם ל-45 קילו לרוץ אליך ולקפוץ עליך כאילו היה חתחתול קטן. לגמרי לא מודע לגודלו ומשקלו. וזה באמת לא היה משנה כי השמחה והאהבה ההדדית היתה חזקה יותר, ויכלה לשאת כל משקל פיזי.
אבל את הכאב הוא לא ידע איך לשאת. מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם השקט הזה? מה עושים עם הבדידות? איך ממשיכים מכאן? ובעצם בשביל מה? אם החיים כל-כך שבריריים. אם אהבה היא כמו צלחת – רגע אחד שלמה ומלאה כל טוב ורגע אחרי זה מנותצת לרסיסים והכל נשפך על הרצפה ומתלכלך. אם זה כך – יש בכלל טעם להתאמץ? האם הכאב הזה שווה את האושר?
הם חצו את החצר ונכנסו הביתה. זה כנראה לקח כמה שניות אבל הרגיש נצח. היתה לו עוד תקווה שכל זה טעות וריי פשוט נמצא בתוך הבית. הוא רק התבלבל, נרדם ולא שמע שהגיעו. הוא יפתח את הדלת וברגע שריי ישמע את המנעול מסתובב הוא יתעורר וירוץ אליהם בצהלה.
אבל השקט נשמר גם בתוך הביתה. המנעול הסתובב וההדים נשמעו בכל הבית. הקולות ענו לעצמם, ואף כלב לא הגיב אליהם. רק דיאלוג של הד עם הד אחר. הבית תמיד היה מלא ברהיטים וחפצים אבל האקוסטיקה שלו היתה כאילו היה ריק. אפילו כשעשה שיחות עם ידידות הן יכלו לשמוע את טיקטוק השעון בבית דרך הטלפון. התקתוק המכוון. זה שנותן את הטון. ומהיום שהכלב מת – לכל טיקטוק, לכל שניה, היה משקל והד גדולים אפילו יותר.
האחים המשיכו לשתוק. עלו כל אחד לחדרו, והתמודדו כל אחד בדרכו עם בדידותו. לבד.
זו היתה התחושה העיקרית שהרגיש. לבד. הוא היה עם אחיו בבית. נותרה לו משפחתו הקרובה והוא איבד כלב. לא בן משפחה אנושי. אבל הכאב היה בלתי נסבל. הוא אפילו לא בטוח מה היה מעדיף. הכלב היה חברו הטוב ביותר, על אמת. לא רק במובן הרחב, כקלישאה, אלא במובן האישי ביותר. הכלב היה קרוב אליו יותר מכל אדם שהכיר ושיכיר. הוא היחיד שעבורו היה יכול לפתוח את הלב. הוא היחיד שהרגיש שמבין אותו. הוא היחיד שאיתו היה יכול להיות פגיע. הוא ידע שהכלב לעולם לא יבגוד בו. שלא יפנה לו גב. שלא יתעלם. שלא יתנה את האהבה שלו. שלא ישים חוקים. עם הכלב לא היה ״צריך״. היה צריך לטפל בו, אבל לא היה ״צריך״ שהכלב הגדיר. כל הווייתו של הכלב היתה להיות איתו. רק רצה אותו. רק רצה לאהוב אותו.
ועכשיו – הוא לא היה יותר.
מה יעשה עם כל הדברים שעוד לא הספיקו? הוא רצה ללמד אותו עוד כמה טריקים. הוא רצה לישון איתו יחד במרפסת. אסור היה לריי להיכנס לבית כמעט אף פעם. אבל כשההורים לא ידעו – הוא לקח אותו לחדר שלו. כדי שיכיר את החדר. כדי שידע עליו הכל. לא היה בו חלק שהסתיר מהכלב. והוא גם לא רצה שיהיה חלק כזה. הוא פתח בפניו את הלב, בדיוק כמו שהכלב עשה עבורו. את כל הלב שלו הוא הניח על מגש עבור הכלב, ועכשיו המגש הזה נדרס, והלב יחד איתו. לעולם לא יחזור להיות שוב שלם. גם אם ידביקו את החלקים, הלב כבר לא יהיה שלם. הסדקים תמיד ישארו שם, גם אם הצורה תחזור לעצמה.
הוא רצה לישון עם הכלב מחובק. הפרידה מריי בסוף של יום היתה לו קשה ובמילא בקיץ הוא היה ישן במרפסת. אז למה שהכלב ישאר לישון למטה. זה הרי לא בחדר, אז הוא יכול להעלות אותו למרפסת ולישון איתו ביחד. מחובק. הוא יכול כי זה גם עומד בחוקים של אמא. אבל הוא לא יכול כי כבר אין כלב לישון איתו. אין. זה כבר לא יקרה. אילו רק עשה את זה באותו הלילה שהרעיון עלה במוחו. אילו רק לא נשאר לישון אצל החבר והיה חוזר הביתה. רק עוד לילה אחד. רק החיבוק הזה. רק עוד פעם אחת לראות אותו רץ אליו במהירות כשקרא לו מהואדי. רק עוד חיבוק אחד. עוד ליקוק. עוד קשקוש בזנב. רק להיפרד ממנו.
בערב ההורים סיפרו שזה קרה בזמן שהם היו ביומולדת והם לא רצו שהאחים יראו אותו מת. אבא פינה אותו וסחב אותו לוואדי. שם הוא קבר אותו יחד עם האבא של בעל שמחת יום ההולדת. ואז הם חשבו על הרעיון שישארו לישון שם. הם רצו למנוע טראומה לילדים. מרוב שרצו למנוע – מנוע מהם גם את האבל. וכך קרה שהכל נשאר סטרילי. לפחות מעל לפני השטח.
אף אחד לא ידע שהוא בכה בלילות. היה הולך לישון ובוכה על הכלב שאינינו. שהכאב ימשיך לחיות בו עוד המון שנים. אולי עד מותו שלו. הם לא ידעו שכל אזכור של הכלב יעלה בו דמעות ובכי. שהכאב ייצרב בו עד כדי כך שגם בבגרותו זה ישאר נושא רגיש. שזה יהפוך לטראומה של חייו. שהצלקת לעולם לא תגליד. הסטריליות לא תאפשר לחיידקים לעשות את עבודתם: לייצר גלד ולאפשר לרקמה חדשה לגדול. הפצע ישאר פתוח לעד.
כשיעלה את הנושא כעבור שנים, ויגיד שלא אפשרו לו להיפרד ולהתאבל, הם יגידו שגם להם המוות של הכלב היה טראומתי, ושהם עשו מה שיכלו ועשו הכל לטובת הילדים.
הזכרונות ישארו חיים. הכלב ישאר חיי. התקווה שהוא ישוב לעולם לא תמות. הציפיה לכלב חדש, דני ענק שיקראו לו ריי, שחור כולו עם כתם לבן על החזה וכתם לבן קטן על האף, עם שמחה מתפרצת ואהבה אין סופית – תישאר בליבו. הוא לעולם לא יוותר עליה. הוא יודע שזה לא יכול לקרות. שאת הנעשה אין להשיב ואת מי שמת אי אפשר להחיות. אבל עם המוות הזה הוא לעולם לא ישלים. הוא מעולם לא נפרד ממנו, לעולם לא יהיה לו קבר לבוא אליו. הוא אפילו מעולם לא ממש התאבל עליו. הוא היה חי, ויום אחד מת. אבל חוץ מזה הכל המשיך כרגיל. גם האהבה אל הכלב. גם הרצון שהכלב יהיה. גם הציפיה שהוא יהיה. כי זה פשוט לא יתכן. לא הוגן. לא יכול להיות.
הוא ינסה לשחזר את הסיטואציה. יצא אל המקום שבו נדרס. מטרים ספורים מהבית, על הכביש העוקף. ינסה למצוא כתם דם, שן שבורה, גולגולת, שערות מהפרווה שלו – משהו להיאחז בו. לא יתכן שאתמול הוא היה כל-כל נוכח. עצום וחזק, ואוהב, והיום אין ממנו כלום. פשוט התאדה. זה פשוט לא יתכן.
על הכביש לא הצליח למצוא כלום. שום סימן. גם חוקרי מז״פ כנראה לא היו מוצאים. הם אולי בעלי הכשרה טובה ממנו, אבל לו יש מוטיבציה גדולה הרבה יותר למצוא עדות למה שאירע. על הכביש לא מצא כלום, אבל מתחת לכביש דווקא נשאר משהו: השרשרת של הכלב. הקולר שהיה שרשרת חנק. כזו שאיתה לימד את הכלב לצעוד צמוד אליו. השרשרת שאיפשרה לו, ילד כחוש בן 13, לשלוט על כלב עוצמתי. היא היתה מונחת בתעלת מי התהום שבצד הכביש. ביובש של אוגוסט שום טיפה לא יורדת וביומיים שעברו שום דבר לא הזיז אותה. היא היתה מונחת שם.
הוא באמת מת כאן. כנראה שמהמכה שספג – השרשרת עפה ממנו ונפלה לתעלה. זה באמת קרה. הוא באמת מת כאן! הוא שמח למצוא ראיה שמאמתת את הסיפור. בתוך ההזיה שעכשיו היתה חייו – הוא כבר לא ידע על מי אפשר לסמוך. הכל היה שברירי וחמקמק מדי. אבל הראיה הפורנזית הזו היא חד משמעית- זו השרשרת של ריי וזו עדות חייה למותו. לפחות משהו שאפשר להחזיק ביד.
במאמץ גדול וזמן לא מבוטל הצליח למצוא מגב ארוך מספיק ובזהירות הצליח להוציא את השרשרת מבלי להפיל אותה לנקודה רחוקה יותר שלא תהיה נגישה לאיש. השרשרת היתה בידיו. הגעגוע הציף אותו שוב. לא שהיה צריך הרבה בשביל זה. אבל עכשיו היה לו משהו לאחוז. משהו שיוכל לשמור עד מותו ושיזכיר לו את האהבה שנגדעה לפני זמנה. את חוסר ההוגנות של החיים. את מה שהיה צריך לקרות ולא היה. את הבדידות שישאר בה בלי הכלב.
הוא רצה לסחוט את השרשרת. ללחוץ עליה חזק, כתחליף לחיבוק חזק לכלב. הוא רצה לסחוט אותה כי חשב שכך יסחט גם את הכאב מהלב שלו. שילחץ חזק חזק עד שכל הכאב יצא. אבל כפי שלא יכל לסחוט את המתכת, כך גם לא יכל לסחוט את הכאב מהלב. הוא ייאלץ לשאת אותו.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
