מאז ותמיד אהבתי מוזיקה. מאוד. בקטע של “בלי מוזיקה החיים היו טעות”. פעם הייתי מסתובב עם דיסקמן וקייס מלא בדיסקים מקוריים. היום ספוטיפיי הוא החבר הכי טוב שלי כי הוא נותן לי מאגר אינסופי של מוזיקה והוא מכיר אותי כל-כך טוב. תמיד מצאתי נחמה במוזיקה, זה משהו שמעורר אצלי את הרגש, נותן מקום לפורקן ופשוט מאפשר. כי במוזיקה אין נכון או לא נכון – אתה שומע ואם אתה אוהב ומתחבר אז יופי. לפעמים, ואולי לרוב, אני לא יודע למה אני מתחבר למשהו. זה פשוט קורה.
אבל יש שירים ספציפיים שמצליחים לגעת אצלי במקום עמוק. לעורר כאב במקומות מאוד מודחקים, עמוקים וקשים. כאלה ששנים לא יכולתי בכלל להתקרב אליהם. בשנים האחרונות אני לש את המקומות האלה (לפעמים יותר מדי) ומתנהל איתם בסוג של מזוכיזם מוזר – אוהב לגעת בזה, זה מספק, זה אמיתי, אבל זה גם כל-כך כואב ומפחיד ולא נעים, ומעורר גלים של תגובות פנימיות שלא בהכרח הייתי רוצה לפגוש. ואז אני נח (הו כמה שהמנוחה היא חשובה, כמה שלא ידעתי להעריך אותה, ועדיין כמה קשה לי לנוח ולא להיות במצב תודעתי של עבודה). אבל למדתי לנוח (יותר מפעם). ואחרי מספיק מנוחה – יש כח ואומץ לגעת בדבר הבא. ברובד יותר עמוק. וזה לא שאני עושה את זה מבחירה – זה פשוט קורה. אין לי דרך להימנע או לברוח מזה. זה ייצא כך או אחרת. ולכן כשאני יודע שיש משהו שאני מפחד להתמודד איתו כרגע – אני מנסה לא לשפוט את עצמי ולהזכיר לעצמי כשאני אהיה באמת מוכן – אני אפגוש אותו. ואז גם הוא בכלל לא יהיה מפחיד. כמעט קל. וגם הפחד שיהיה מלווה לזה – הוא סוג של פחד נעים.
כשאני רוצה פורקן לדברים שמעמיסים עליי יש כמה דברים שעוזרים לי – מדיטציה, הרבה נשימות, ריצה, כאמור – מנוחה, אבל כשאני רוצה “ללוש” קצת את המקומות האלה הכואבים ביותר, המודחקים, את הביוב הרגשי, שמשהו שם סתום בצינורות הרגש ואני רוצה לשלוח יד, רק להרגיש את המרקם של זה, קצת לקבל מהריח, שיהיה מסריח אבל הסרחון הזה גם קצת נעים – אני שומע מוזיקה. והאמת אני שומע דברים די ספציפיים. פעם היו כמה שירים כאלה שעשו את זה. האמת עדיין יש. אפילו יש לי פלייליסט כזה בספוטיפיי. אבל המוזיקה שמשרתת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר – היא המוזיקה של הפיל הכחול.
השירים של הפיל הכחול בשבילי הם פשוט תרפיה מושלמת. זה מעורר אצלי מיד את המקומות האלה. כמו החלילן מהמלין – אני רק שומע כמה אקורדים ומיד הנימים הפנימיים מתחילים לרטוט. זה מרגיש כאילו השירים האלה פשוט מנגנים עלי – כאילו אני הכלי והשירים הם הנגן שמנגן עליי.
זה כבר די הרבה שנים שיש שירים של הפיל הכחול שאני שומע כשאני צריך את הזמן הזה לעצמי ואני רוצה לגעת במקומות האלה.
התופים שמכים בעוצמה והגיטרות הצועקות, יחד עם הצעקות הנהדורות של הסולן שכשהוא אומר “את העצב. את האהבה. תהרוג אותי – אני לא מרגיש כלום. את האושר את האכזבה. תהרוג אותי, אני לא מרגיש. אל הכעס, אלוהי שמחה – מה יהיה איתי? אני לא מרגיש. אל הגשם אלוהי תקווה, מה יהיה איתי? אני לא מרגיש. כלום.” (השיר אנשי הבוץ) תמיד עושים לי צמרמורת וגורמים לי לדמעות. גם אם אני לא בוכה, אבל פתאום כשנגמר השיר – אני רואה שיש רטיבות קלה מתחת לעין.
את המילים “אין לי חלומות גדולים. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד. תנו לי להיעלם בשקט. הלוואי שהייתי כל מה שיכולתי להיות.” בשיר ספירות אני מרגיש כאילו אני כתבתי. פשוט הדרך הכי טובה שאני מכיר לתאר את התחושה הזו שאני מתכסה בשמיכה במיטה ולא רוצה כלום מאף אחד. רק שיעזבו אותי. וזה קורה גם (ואולי בעיקר) כשאף אחד לא רוצה ממני כלום. זה אני מול עצמי. אבל זו התחושה, והיא מאוד קשה. והשיר הזה פשוט נוגע בדיוק שם. כן כן שם. לא קצת ימינה, לא קצת שמאלה – בדיוק במקום הזה, שכואב. והשורה “נגיעה קטנה בקרקע כי עכשיו עולים בחזרה” באותו השיר היא בדיוק מזכירה את זה – אני מתחת למים, אין לי כבר אויר, אני שוקע, לא בטוח איך זה נראה שם למעלה, איפה שיש אויר ונמצאים החיים האמיתיים. אבל עכשיו הגעתי לקרקע – זה אמיתי, אני מרגיש אותה, החול קצת נעים, ויותר למטה מזה אין – מפה רק עולים. ולא רק עולים – אפשר לתת דחיפה קלה לקרקע כדי לקבל התנגדות ולהתחיל לעלות למעלה. והיופי הוא שאם יש לך אויר בריאות- אתה תצוף. לא צריך להתאמץ כל-כך הרבה. זה כל-כך קשה להגיע למקום הזה שם למטה, אבל ברגע שהגעתי אליו – מפה עולים, כמעט בלי מאמץ. בביטחון. רק לסמוך על עצמך ולשחרר. קצת.
הדבר הכי מדהים מבחינתי הוא שכשהגעתי לשיא של החקירה הפנימית שלי, כשהייתי כבר במצולות של עצמי אבל עוד לא הגעתי לקרקע. עוד לא ראיתי את התקווה והיופי שיש בזה. כשהרגשתי בעיקר מקולקל ושאף פעם לא יהיה לזה פתרון (תחושה שבאה הולכת כמובן בתוך כל התהליך הספירלי הזה). בדיוק אז – יצא האלבום “איך שאתה רוצה”. השם של האלבום הוא כבר נהדר כי הבנתי שהרבה מהסיפור שלי עם עצמי הוא חוסר היכולת לשאול “מה אני רוצה?”. מה פאקינג אני רוצה. בלי לחשוב מה מישהו אחר רוצה, או איך זה משפיע על אחרים, מה אני אמור לרצות, או אמור לעשות. מה אני רוצה. וגם השם של האלבום הזה יצא די במקרה, זו לא הייתה הכוונה המקורית של מי שיצר אותו (סיפור לפעם אחרת). והשם שלו לוקח אפילו צעד אחד יותר: זה לא מה אתה רוצה. זה איך שאתה רוצה.
באלבום הזה מצאתי יצירה שלמה שכל שיר אחד אחרי השני כאילו מספרים את הסיפור שלי ונוגעים בדיוק בדיוק במקומות הרגישים האלה. בפעם הראשונה ששמעתי אותו התחלתי לבכות אחרי 5 שניות של השיר הראשון ולא הפסקתי לבכות דקות ארוכות אחר-כך. פשוט יצא ממני כל-כך הרבה. ומאז אני שומע אותו המון ותמיד זה מנגן לי על אותם מקומות רגישים.
קשה לבחור דברים מסוימים כי מבחינתי זה אלבום שכל שיר מייצר רובד נוסף והכל עובד יחד. ובכל זאת (מתוך “מישהו”): “תמיד חיכיתי שמישהו יציל אותי וישתול בי אהבה, שימלא את הבורות שבי באדמה. שמישהו יציל אותי ויחבק אותי חזק, שיחזיר את השברים שבי להיות שלם אחד. שייקח את הפחד, יבעט מכל המדרגות, וכשהצרות יבואו, יילך איתן מכות. תמיד חיכיתי, והוא לא בא. לא שרע לי להיות לבד. פשוט תמיד חיכיתי והוא לא בא. … ואיך בסוף אני מבין, שהמישהו הזה…” לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר. באמת לא יכולתי. לא רק לא טוב יותר – לא יכולתי לכתוב את זה ככה. או בכלל. ולכן אני כל-כך שמח שלירון עטיה כתב את זה. ובכלל שהוא קיים. ומוציא את הכאב והעצב שלו במוזיקה ובכך הוא עוזר לי לגעת בכאב שלי.
עוד דוגמא (מתוך “פעמון”, השיר הבא באלבום):
“בתוך הנעליים שלי
יש מישהו שאני לא מכיר
והוא נראה כמוני
ומזהים אותו בכל העיר
כי זה אותו הגוף ואותן העיניים
אבל בפנים ההד שונה
והלב צורח
כלום לא ישבור אותי
חבל שאין מי שמקשיב לו”
“פעמון”, מתוך האלבום “איך שאתה רוצה” – הפיל הכחול. מילים, לחן ושירה: לירון אטיה.
אני פשוט לא מרגיש צורך להוסיף במילים.
ועוד ועוד ועוד. כל כך הרבה פנינים כאלה שמאירים באור גדול פנימה, על המקומות הכי חשוכים, ועושים נעים. וגם כואב. כמו שלירון כתב באחד השירים(“גורל”): “מזל שיש לי מוזיקה”. פשוט ככה. וזה נכתב בהקשר של “מזל שיש לי מוזיקה כי אחרת לא היתה לי סיבה לחיות או מה שיחזיק אותי בחיים האלה”.
אז מזל שיש לי מוזיקה כי זה מה שהרבה פעמים גורם לי להרגיש חי. חי במובן הזה של לחוות את הרגשות שלי, להתחבר לעצמי.
קרדיט תמונת שער: Photo by blocks on Unsplash.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
קשה. כואב. שמח. מייטיב. הכרתי אותך אבל אפילו לא 1/10000 ממך. מדהים