ילד טוב

נכנסתי לבארבי באיחור וראיתי אותו על הבמה. בטבעיות כזו, מרגיש בנוח, מפעיל את כולם, ורואים שהוא נהנה.

“הוא מהבני זונות האלה”, חשבתי לעצמי, “שהכל בא להם בקלות, שהם לא מתרגשים מכל דבר, שהם לא חושבים יותר מדי. שפשוט עושים ולפעמים מצליח להם ולפעמים לא, אבל הם בסדר עם זה בכל מקרה. שהם קיבלו מספיק אהבה ללא תנאי ומרגישים בטוחים בעולם. שלא כל דבר חודר אליהם ויכול לפצוע אותם. שהם לא מסתובבים עם שריון 10 קילו כדי להגן על הלב הרגיש שלהם”. הלוואי שגם אני הייתי כזה. בעצם לא, לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר, אבל איזה כיף לו.

הרי זו הופעה ראשונה שלו בבארבי. סולד אאוט. הוא בקושי הוציא אלבום לפני חודש וכל הבארבי יודע את המילים. ועל האיפי הקודם הוא זכה בפרס אקו”ם, וזו הייתה חתיכת יצירה קיצונית.

איך זה יכול להיות? משהו לא מסתדר לי. It’s too good to be true. אני כבר מכיר מספיק את העולם כדי לדעת שזה לא יכול להיות אמיתי. נדחפתי בין האנשים כדי להתקרב לבמה ולקלוט אותו טוב יותר. לנסות להבין מה הסיפור שלו.

נגמר השיר. זה הראשון או השני מתחילת ההופעה, לא הייתי בטוח. “למה הוא שר ורץ על הבמה עם דגל ישראל? מה הקשר?” חשבתי לעצמי.

“התחשק לי להיכנס עם הדגל. לא יודע למה, פשוט התחשק לי”, אמר תמיר. הוא גם ידע שכנראה אנשים שואלים את עצמם, הוא מספיק רגיש לזה, גם חשוב לו לענות על השאלה המרחפת הזו, וגם זה היה נשמע כמו התנצלות. כמו וידוי על זה שהוא היה צריך פרופס שייתן לו ביטחון להתחיל את ההופעה. אז למה לא לקחת משהו שמשדר עוצמה וכח כמו דגל, לפחות לכאורה?

כבר התחלתי להבין שיש סיבה למה משהו לא הסתדר לי. הוא לא מהבני זונות האלה, אם יש כאלה בכלל.

ההופעה מעולה. הוא פרפורמר מעולה. יודע להקפיץ את כולם, מפעיל את הלהקה והקהל וכולנו נהנים יחד איתו. הוא הראפר הלא-ראפר הכי טוב שראיתי. הופעה מעולה, בטח בשביל הופעה אמיתית ראשונה. זה למה אני אוהב ללכת להופעה של אמנים בתחילת דרכם, כי אז אפשר לראות את הסדקים. לפני שהפכו למכונות משומנות, לפני שנכנסו לתוך הדמויות שבנו לעצמם. לפני שנוצרה הדינאמיקה הייחודית שלהם עם הקהל שלהם. כשזה רק מתחיל להירקם. להרגיש את הקסם הזה נוצר. זה הקסם שאני אוהב להיות חלק ממנו.

עובר שיר ועוד שיר, והוא נותן בראש. ובין השירים יש קטעי קישור שבנויים היטב. טוב מדי. אי אפשר לחשוד שהם ספונטניים. כתובים, מוקראים, משוחקים. ותמיר הוא מאלה שהם גם שחקים, גם זמרים, גם מנחים, גם מצחיקים. מה שיבחר לעשות – הוא יהיה בו טוב. והוא עושה את זה. הוא בוחר להיות על הבמה, בבארבי, בכאן 11, בארץ נהדרת, איפה לא.

נתקלתי בו פעם ראשונה בסרטונים בפייסבוק מתוך תכנית דבילית של “כאן”. אבל הסרטונים האלה קרעו אותי מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי כמו שצחקתי ממנו. ואז הסתבר שהוא עשה עוד תכנית, שהוא יוצא לסידורים עם כל מיני אנשים מפורסמים יותר או פחות. יושב לאכול חומוס עם רביד פלוטניק, הולך לסידורים עם דנה פרידר. כאילו הוא חבר שלהם. בגובה עיניים, אמיתי, חשוף. פשוט הוא עצמו. מדבר על זה שהוא לא יודע מה הוא יעשה בחיים. על זה שהוא לא בטוח במה בדיוק הוא טוב. וזה בדיוק מה שהוא טוב בו – להיות עצמו.

ובהופעה – הוא עצמו. שר את השירים שהוא כתב. עם הלהקה שהוא בטח הרכיב בעצמו. עם הקהל שאסף. אמנם הוא שר עם אוטו-טיונר, וניכר שהוא זייפן רציני, אבל לא נורא, בימינו זה כבר מקובל.

ובכל זאת, משהו באיך שקטעי הקישור האלה תפורים כל-כך גרם לי לחשוד שוב. הם תפורים מדי, מוכנים. שלא ייתפס ברגע של מבוכה. שההופעה לא תיפול על זה. זה הפך להיות מופע מוזיקלי בשילוב עם מופע סטנדאפ כמעט. הרגשתי שמסתתר מאחורי זה פחד. פחד להיתפס לא מוכן. פחד להיות בחוסר שליטה. פחד מהופעת בכורה ומה יכול להשתבש בה.

כלומר הוא כן חשב על זה. לא רק חשב, הוא כל-כך פחד מזה שעבד מאוד קשה כדי להכין את כל הקטעים האלה, התאמן עליהם, שיחק אותם בצורה מצוינת, וניכר שזה לא מתוך אלתור.

כבר השתכנעתי שלא רק שהוא לא מהבני זונות שקיימים רק בדמיון או בסרטים, אלא שהוא כמעט הפוך מהם. שהוא כמעט כמוני (רק שכמוני אין עוד אף אחד).

רגע לפני שההופעה נגמרה הוא אמר את זה. אחרי היעני סוף ההופעה, הקריאות להדרן והחזרה המתוכננת להדרן, אחרי כל שאר השירים, אחרי שאמר תודה לכל הנגנים בלהקה, הקריא וציין כל אדם שעזר לארגן ולהפיק את המופע הזה, ושניה לפני השיר האחרון – הוא סיפר על זה שהוא היה בוכה הרבה. שבבית הספר הוא היה רגיש מדי והוא ניסה לשמור על הלב אבל הדמעות יצאו לו בכל זאת. עד שאבא שלו אמר לו שיפסיק לדבר מהלב וידבר מהראש. וזה עזר. הוא הפסיק לבכות. אבל הוא גם הפסיק להקשיב ללב. ובשנים האחרונות הוא עובד קשה כדי שהלב שלו יסכים לדבר שוב.

ובמילים האלה החלו להתנגן הצלילים של השיר האחרון – “ילד טוב”:

“מה הראו לי? את השד של הבנק
מה הראו לי? את הגב של היד
העמיסו לי בתיק כל מה שלא חשוב
אני לא כמוהם אבל ילד טוב.”

ילד טוב / תמיר בר

וזה כל הסיפור. זו האמת. גם תמיר מרגיש אאוטסיידר. גם תמיר ילד טוב. ומי וכמוני יודע כמה קשה להפסיק להיות ילד טוב. כמה קשה להקשיב לעצמך ולעשות מה שנכון לך. כמה קשה פשוט להיות אתה עצמך.

ופה הבנתי שצדקתי – שבניגוד לרושם הראשוני, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה, בניגוד לדמויות – תמיר עובד קשה. הוא מתמודד עם העולם כמוני, כמו כולם. הוא מפחד, הוא חווה תסמונת המתחזה. הוא אמיתי, הוא חי. הוא לא איזה סיפור סינדרלה. ואיזה מזל שהוא כזה. איזה מזל שהוא לא מנסה להיות סופר-הירו. איזה מזל שיש אנשים כמוהו. איזה מזל שהוא הוא.

אני לא כמוהו, אבל ילד טוב.