הכתבה המצמררת הזו על אופיר ענבר פוגשת אותי בכמה נקודות והעירה כמה זכרונות מודחקים.
אני קורא בה המון ביקורת מההורים שלו. המון הטלת אשמה. חוסר אחריות הורית ממש. אני רואה, מזהה ומתחבר לתחושה שאין לי מקום בעולם. שאין מקום שיש בו מנוחה אמיתית. שאי אפשר פשוט להיות. שאני לא מספיק טוב. שתמיד צריך להוכיח משהו למישהו, תמיד צריך לתת משהו – כדי לקבל אהבה לאפשר לעצמי להיות עצמי. וזה לא באמת אפשור עצמי, כי ה”עצמי” הזה תלוי בזה שמישהו אחר יעיד על זה שאני בסדר, שהוא מאפשר לי, שיראה לי שאני בסדר.
אני רואה אצלו את הבדידות. כולם אומרים “זה לא נכון, יש לא חברים”. אבל אף חבר לא מדבר בכתבה. אף אחד ממי שמתראיין לכתבה לא אומר “הוא חבר שלי, אני הכי אוהב אותו בעולם, זו פשלה שלי שהוא התאבד”. אף אחד. רק שופטים אותו, מטיילים עליו את האחריות ואת האשמה. איך הוא לא יהיה בודד?
פתאום נזכרתי כמה חברים היו לי בתיכון. הייתי בפנימייה. היינו חבורה והייתי כל כך דומיננטי שם. והייתה לי חברה, שאהבתי. והיה לי כל כך כיף איתם. אבל הייתי בודד. תמיד משהו חסר. תמיד מרגיש שאני צריך שמשהו אחר ירשה לי להיות. תמיד אוותר על המקום שלי אם יש מישהו אחר יכול לקבל את מה שאני חושב עליו. שחס וחלילה לא אודה בזה שאני רוצה משהו ואולי יש סיכוי שלא אקבל אותו.
תמיד הרגשתי כמו העיגול עם החתיכה החסרה. וגם אחר-כך, כשהייתי בקבע וכשגרתי עם שותפים בתל-אביב. דירה נהדרת על הים, שותפים, חברים, יציאות, בילויים. כמה כיף היה. באמת כיף. וחופש. סוף סוף לא לדווח לאף אחד מה אני עושה, מתי יוצא, מתי חוזר. אבל, בסוף היום הייתי הולך לישון לבד. לבד על אמת. רק אני והבדידות שלי. ואף אחד לא ידע את זה. הייתי מוקף מיליון אנשים, בקשר עם המון חברים, חברות, דייטים, מה לא. אבל- לבד. רק כשפגשתי את מי שהפכה לאשתי הרגשתי, בפעם הראשונה שיותר לא אהיה לבד. שמצאתי את החתיכה החסרה. ועוד יותר מאז שהבן שלי נולד. זה כבר ביולוגי, מזה באמת אי-אפשר לברוח.
אוקיי, אז עכשיו אפשר קצת לנוח, אפשר להיחשף. אפשר לתת למקומות המפחידים האלה לצאת ולהתחיל לפגוש אותם. להתחיל להרגיש אותם. להתחיל להרגיש באופן כללי. וואו, זה כל כך חדש ומפחיד – להרגיש. לאפשר לתחושות להיות. לאפשר לפחד. להבין שהפחד הוא לא משהו רע. הוא מנגנון חשוב מאוד שנועד להגן עליי. והוא חשוב. כן, משהו במנגנון שלי השתבש. אבל הפחד הוא דבר נהדר. וגם אם זה קצת לא נעים – זה גם טוב וחשוב לחוות אותו. וגם כעס. ממש רק לאחרונה הבנתי שאני לא מרשה לעצמי לכעוס. שאני לא יודע איך כעס מרגיש בגוף. איפה הוא קורה בגוף. אסור לכעוס. אבל האמת היא שמותר. מותר, ואפילו חשוב. זה בכל מקרה יצא. רק שאחרי שהכעס הודחק הוא הופך לזעם, ויצא על מישהו או על משהו. אבל הוא יוצא. אין אפס, הגוף הזה חכם. הוא ימצא את הדרך להוציא את זה.ויש עוד הרבה (או לא) תחושות (emotions) ורגשות (feelings) שאני עוד אלמד לאפשר אותם. לאט לאט.
בכתבה הזו אני רואה המון הדחקה. רק הדחקה. חוסר אפשור מוחלט. ובסוף זה מצטבר. והופך להיות יותר מדיי. כל זה כמובן השתקפויות שלי על בסיס הכתבה. אין לי שום דרך לדעת מה עבר על אופיר.
