מה זה עדינות
כשאנחנו חושבים על עדינות, הרבה פעמים ההקשר שעולה הוא שבריריות. משהו עדין הוא משהו שנשבר בקלות. אבל זו רק זווית אחת וממש לא מייצגת של מה זה עדינות.
תחשבו על המושג ג’נטלמן. Gentle – עדין, man – גבר. גבר עדין. כשאנחנו חושבים על ג’נטלמן אנחנו לא חושבים על מישהו שברירי, נכון? אנחנו חושבים על מישהו שיודע מה הוא עושה, מישהו מעודן, שדווקא העדינות שלו היא נעימה, נובעת מתוך ביטחון. יש בו הובלה, אפשר להישען עליו ולהנות מהרכות שהוא מאפשר. יש לו חיבור עצמי חזק ולכן הוא לא צריך לשחק אותה גבר-גבר. הוא לא עסוק באיך הדברים נראים כלפי חוץ, אלא דווקא היותו עדין מאפשרת לאחרים להיות הם עצמם ולא להיות עסוקים במשחקי אגו. וזה לא שהוא פראייר, הוא יודע לעמוד על שלו ולגרום למה שהוא רוצה לקרות, איך הוא רוצה.
אני חושב שג’טלמן כפי שתיארתי אותו מייצג את העדינות הרבה יותר מאשר ההקשר האסוציאטיבי האוטומטי שעולה לרובנו.
בספר “אנשים עדינים”, מיכל ברנע-אסטרוג מנתחת את המונח הזה בצורה מאוד יפה, ועדינה. היא כתבה כך:
“כשפרויד חשב על המפגש בין פנים לחוץ, הוא חשב על הצורך לייצר ביניהם חוצץ. הוא תיאר שכבה העומדת בין העולם לבין הנפש, אשר מגינה על הרקמה החיה־הקולטת מפני הסביבה, המפגיזה אותה בגירויים. שכבה זו מתפקדת כמו בולם זעזועים: היא סופגת ומעמעמת את הגירויים, ומאפשרת להם להיכנס למערכת רק לאחר שהופחתו, סוננו והוחלשו. כדי לעמוד במשימה שלשמה נוצרה, על השכבה החוצצת להקריב את עצמה: היא הופכת אנאורגנית, מתה (פרויד, 1920). פרויד הניח שאיננו מסוגלים לתפוס את המציאות כולה, כפי שהיא, במלוא עוצמתה. יותר מדי מציאות, מנקודת מבטו – הורגת.
“אנשים רגישים, כך נדמה לפעמים, מתמודדים עם יותר מציאות. אולי השכבה החוצצת דקיקה אצלם יותר או מסננת פחות, ואולי היא פשוט אינה מתה לגמרי. אם גירויים רבים יותר נכנסים אל אותם אנשים ונספגים בגופם ובנפשם, ייתכן שהם חווים יותר פגיעה וכאב, אך גם יותר חיוּת ועונג. כמה חיוּת אפשר לסבול? כמה כאב וכמה עונג? אצל כל אחד מאיתנו התשובה שונה, כמובן, והיא תלויה במארג הסבוך בין מאפייני הפנים למאפייני החוץ.
“העולם נוגע בנו ואנו מרגישים. כל החי מרגיש, בין שהוא מודע לכך ובין שאינו מודע לכך. יותר רגישות – יותר חיים. טובים או רעים – את זאת יקבעו הגורמים האחרים. רגישות היא אפוא חיים או ביטוי של חיים, היא ההיפתחות כלפיהם או ההתקשחות וההיאטמות לעומתם. ככזאת היא מתפרשת על פני הרצף כולו – מהעידון עד לגסות הרוח (אייגן, 2014). הרגישות כלולה בעדינות. היא ללא ספק חלק מהתמונה, אך היא אינה התמונה כולה. לעדינות אני רוצה להציע מעמד שונה במקצת. אני מציעה לראותה, בצורתה הבשלה, כהישג התפתחותי או כערך. רגישות ועדינות אינן היינו הך… העדינות כוללת בתוכה רגישות, אך היא אינה רגישות בלבד.
“…אני רוצה להציע את העדינות כאיכות המשקפת, במצבה הבשל, את עמדת האדם העושה שימוש לא הרסני ברגישותו כדי לחוש כדי לחוש את הרגישות – שלו ושל האחר – ולהיענות לה.”
מתוך “אנשים עדינים”, מיכל ברנע-אסטרוג, רסלינג, 2018
אני אוהב להסתכל על רגישות כעל הסף שבו דברים חודרים אליך. אם היה לאדם מדד שאפשר לראות כמה מהמציאות חודרת אליו פנימה, מעין threshold כזה – היה מאוד קל לזהות אנשים רגישים (אגב, לאנשים רגישים קל לזהות אנשים רגישים אחרים). אצל אנשים רגישים הסף של מה שנכנס פנימה הוא נמוך ויותר מציאות חודרת דרך החושים אל תוך הנפש. אנשים רגישים יכולים לחוש יותר. יש להם רגישות גבוהה יותר מאשר לאחרים.
העדינות היא החלק שקורה אחרי שהדברים נכנסים פנימה. מה שקורה בשלב שאחרי החושים.
בין רגישות לעדינות
אני הייתי רגיש כל החיים. ככה נולדתי. אבל לא הייתי עדין, לפחות במובן שאני מתייחס אליו, עד שהתחלתי לפתח מודעות לעצמי ולעניין הרגישות. במשך רוב חיי לא התייחסתי לעצמי כאל רגיש. מבחינת החושים שלי – הייתי דווקא גס מאוד. הייתי נרדם בכל רעש שיהיה סביבי, אהבתי לאכול חריף מאוד, לא הייתי רגיש לריחות, רעשים, טעמים, מרקמים או שום דבר אחר. כשקראתי את הפרק השני בספר “אדם רגיש מאוד” – פרק שבו יש מבחן כדי להוכיח לעצמך שאתה רגיש – בפרק הזה זנחתי את הספר כי פשוט לא עמדתי כמעט באף קריטריון שם. וזאת למרות שכן הזדהיתי עם הרבה מהתחושות שהסופרת מדברת עליהם.
למרות שבחושים לא הייתי עדין, היה מאוד קל להעליב אותי. ידעתי לחוש אנשים אחרים, לזהות ניואנסים בכל סיטואציה ולהגיב אליהם לפני כולם. ידעתי להבחין בפרטים ולקלוט אנשים לפי העיניים שלהם תוך שניות.
העדינות שלי היתה שם, אבל לא נתתי לה ביטוי. הרגישות קיבלה מחיצות ששמרו עליי. שגרמו לי לא להיות מוצף ביותר מדי אינפורמציה ולעומס רגשי על הנפש שלי. ככה יכולתי לשרוד בעולם. זה דבר מעולה ומדהים שהגוף-נפש שלי עשה כדי להגן עלי.
אבל יש לזה גם מחיר. והמחיר הוא ניתוק. ניתוק מעצמי, ניתוק ממי שאני יכול להיות, ניתוק ממה אני רוצה, ניתוק ממה שאני מרגיש, ניתוק. משהו בפנים מת. אותה רקמה חיה־קולטת שמשמשת את כולנו כבולם זעזועים מול העולם – היא מתפקדת כאילו היא מתה (שזה דבר טוב כדי להגן עלינו), אבל היא לא באמת כזו. יש אנשים שהם פשוט ככה – פחות חודר אליהם. אבל אצלי זה לא המצב, והתנהגתי כאילו כן. וזה אומר להיות לא עצמי. זה אומר להיות בתחושת מתחזה, זה אומר להיות לא נאמן לעצמי.
לפעמים אני מקנא באנשים שפחות חודר אליהם. פעם הייתי מקנא בהם יותר. היום אני שמח על הרגישות והעדינות שלי. בעיקר כי פשוט ככה אני ולא אוכל להיות אחר. זה מאפיין פיזי שלי שיש בו הרבה דברים מדהימים. ואחרי שגיליתי את הרגישות שלי, ואני מפתח אותה אל העדינות – אני יכול לרתום אותה לטובתי ולהפסיק להילחם בה. אני יכול להתחבר לעצמי טוב יותר ולנצל אותה כיתרון, במקום להשקיע במלחמה אבודה מראש מולה.
למה רגישות היא מתנה
היום אני מזהה שאני מנצל את היכולות האלה בעבודה. זה מייחד אותי ועוזר לי להצליח במה שאני עושה. אני יודע לתקשר עם אנשים ולמצוא מכנה משותף. אני יכול לרתום אנשים לעבוד יחד. אני יודע לצלול לפרטים טכניים אבל גם להתחבר לרגש ולחשוב איך לספר את הטכני המשעמם בצורה מעניינת. הרבה יותר חשוב מזה – אני מבין איך זה הופך אותי להורה טוב. אני יכול להתחבר לילדים שלי ולהרגיש אותם. אני יכול להרגיש את אשתי.
אני גם מבין שאני יכול וצריך להתאים את הסביבה וסגנון החיים שלי לעובדות האלה. חלק מזה קרה באופן טבעי וספונטני, אבל ברגע שאני מפתח מודעות לאופי הדברים הללו – אני יכול להגיב טוב יותר לסיטואציות שקורות, ולהימנע מסיטואציות אחרות. בעיקר, אני מרגיש שקיבלתי מתנה ואני יכול לחוות את העולם בצורה עמוקה ומלאה יותר מאשר אחרים. יש לנו זמן חיים מוגבל , ואת הזמן שלי – אני יכול לחוות בעוצמה גדולה. זו מתנה אדירה. שמביאה איתה גם אתגרים. אבל זה בעיקר מענג, כשיודעים איך לעבוד עם זה.
רונן ואני
בפרק הראשון של “אנשים עדינים” (הפרק כולו זמין באתר עברית), ברנע-אסטרוג מספרת על רונן. אביא כאן חלק מהסיפור:
“תחושת השבריריות ליוותה את רונן מיום שעמד על דעתו. הרגשות, כך חש, היו קרובים תמיד אל הקליפה, קרום פריך שנסדק לכל מגע. זה לא התאים במיוחד בשכונה שבה גדל, שכונה תל אביבית של יוצאי צבא; אולי זה לא היה מתאים גם בכל מקום אחר.
“שעות ארוכות נהג להסתגר בחדרו, להקשיב למוזיקה ולצייר. עוף מוזר, כך ראה אותו אביו, אשר לעתים החניק תגובות של בוז קל ותמיהה שהתעוררו בו כלפיו, ופעמים אחרות לא טרח להסתירן. אמו הייתה מלאת כוונות טובות אך לא ממש הצליחה לקרוא אותו. היא לא ידעה מה לעשות עם הרגשות שלו, או ליתר דיוק, מה לעשות עם עצמה בנוכחותם.
רונן לא היה מבודד מבחינה חברתית. הוא השתלב היטב במסגרות השונות והשתדל להתנהג כמקובל: הוא השתתף בפעילויות בתנועת הנוער, במחנות הקיץ ובמסיבות, בילה עם חבריו היכן שבילו ועשה מה שעשו. אבל בתוך תוכו הרגיש חצוי: הוא לא רצה להיות נבדל, אך גם לא באמת רצה להיות שם עם כולם, בחוץ המסוים הזה; וכל אירוע שנדמה היה שהאחרים חווים בקלות, כמעט בקלות דעת, היה לו לאתגר.
הוא היה מודע מאוד לעצמו – בתחילה כפי שילד מסוגל לכך, אחר כך כפי שנער מסוגל ואז כפי שמבוגר צעיר יכול. הוא הביט בעצמו והרגיש שונה ופגיע, והחליט לפעול כדי להתקשח ולהתאים את עצמו לסביבה. כנגד הרתיעה הטבעית שחש כלפיהם הוא אימן את עצמו לשמוע מוזיקה רועשת, לצפות בסרטי פעולה אלימים ולהשתמש במילים גסות שהיו שגורות בסלנג המקומי – מילים שכל הפְּנים שלו התכווץ לעומתן. במישור הלא מודע התעורר בו דבר מה שהחל לנסות ולשלוט בזרם הגירוי־חוויה, מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה: לבלום את העצב והכמיהה כאשר עלו בו, ולהדוף – ולו במקצת – את מה שבא מן החוץ ועורר אותם.
מתוך “אנשים עדינים”, מיכל ברנע-אסטרוג, רסלינג, 2018
אני מאוד מאוד מתחבר לטקסט הזה. אני מרגיש כמעט כאילו הוא נכתב עליי.
התחושה הזו שאין לך אחיזה בעולם. שהכל זר ומנוכר, למרות שאני אדם חברתי. תמיד היו לי חברים, תמיד הייתי מוקף חברים ואני גם נהנה היום מאירועים חברתיים. אבל אני גם תמיד מרגיש תלוש, לא ממש שייך. לא חלק מאף מעגל ספציפי. תמיד קצת נוכח, קצת נפקד.
החוויה שלי מול ההורים שלי היא שונה אך יש בה נקודות משיקות. חוויתי ועד היום אני חווה הרבה אהבה מההורים שלי. אבל מעולם לא היה לנו שיח על רגשות, זו שיחה שאנחנו לא יודעים לנהל. ואם כבר מציפים קושי – אז התשובה תהיה להיות חזק ולהתמודד עם הקושי, להתגבר עליו. זה יהיה כדי להעלים אותו, לסלק אותו ולנטרל אותו. לא מתוך אפשרות של לתת לו מקום או לאפשר אותו. הכאב, הקושי, העצב או כל תחושה קשה אחרת ממותגת בתור ״תחושה רעה״ שעדיף לא לחוות אותה.
הבעיה היא שאם לא חווים את התחושות הרעות, גם לא חווים את התחושות הטובות.
כוחה של פגיעות
בקושי יש לי זכרונות מהילדות. ממש בקושי. אני ממש צריך להיעזר בתמונות וצילומי וידאו כדי להיזכר בדברים. כמעט שאין לי סיפורים מהילדות שלי. ואני חושב שזה בדיוק בגלל זה – כי לא ממש חוויתי אותם. הכל היה מאוד סגור. אני לא זוכר שמחה גדולה ואני לא זוכר עצב גדול. אני בעיקר לא זוכר. אני לא זוכר חופש. חופש להרגיש.
וזה שילוב של הדברים- גם התרבות והאווירה בבית, אבל לא מעט (ואולי אפילו הרבה) בגלל העדינות שלי. בגלל שאני צריך הרבה אפשור כדי באמת לחוות את זה. בגלל שהקשה אני חווה כאב – הוא בעוצמה גדולה. בגלל ששכבת העור שמפרידה אותי מהעולם, היא דקה.
נקודה נוספת בה אני מזדהה עם רונן היא היכולת להתקשות. אני זוכר שהרבה פעמים הייתי משתף בדברים אישיים ואחרי זה מצטער על זה. מרגיש שחשפתי יותר מדי. והפתרון שלי היה לא לדבר בכלל, פשוט לא לספר. לא ידעתי להעביר את הגבולות שלי – מה מתאים לי לשתף ומה לא. ולכן הפתרון היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לא לשתף בכלל. להיסגר.
אני גם זוכר שהחלטתי ללמוד לעשות פוקר-פייס כדי לא לחשוף את הרגשות שלי. אני זוכר שגם בזמן אמת ידעתי שזו טעות. שזה לא הדבר הנכון לעשות, ושארצה להיפטר מזה מתישהו. אבל זה היה הפתרון שלי כדי לא להיות כל-כך חשוף לעולם. וזה עבד. במידה מסוימת.
היום אני מבין שכדי לחוות את החיים צריך לחשוף פגיעויות. רק אם אסכים להיות פגיע – אוכל לחוות. אני צריך לחוות את כל קשת הרגשות כדי באמת להרגיש. אם אני לא מאפשר לעצמי לכעוס – אני לא באמת יכול להיות רגוע. אם אני לא מאפשר לעצמי לכאוב ולהיות עצוב – אני לא יכול להיות שמח. זו עסקת חבילה. ואני עובד על זה.
אני גם מבין שחלק מזה תמיד ישאר שם, פשוט כי אני כזה וכי חלק מהדברים הוטמעו חזק מדי. אין מה לעשות. זה גם חלק מהעניין – לקבל את עצמי כמו שאני.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
תגובה אחת בנושא “מה זה אומר להיות אדם עדין ולמה זה דבר מדהים”
סגור לתגובות.