לאחרונה עלתה ב”כאן 11″ סדרה בת 3 פרקים שנקראת “דור אחד וחצי”. הסדרה מספרת את סיפור העלייה של שנות ה-90 מברית המועצות, ומתמקדת בילדי העלייה ההיא. הם נקראים דור 1.5 כי הם לא היו מספיק גדולים כדי לגדול ברוסיה, ואלה ההורים שלהם שעשו את העלייה (והם יחד איתם) אבל גם לא דור שני במובן שהם גדלו בארץ כישראלים לכל דבר.
התחלתי לראות את הסדרה מתוך סקרנות לגבי אחת המשתתפות, שאני מכיר טוב מהפנימיה בה גדלתי, וגם כמובן מתוך סקרנות כללית לנושא. המעניין הוא שניגשתי אל התכנית כצופה חיצוני. כלומר ברור לי שהנושא רלוונטי אליי ושאני עונה לקריטריונים של דור 1.5, אבל לא הרגשתי שהתכנית הולכת לתאר חוויה שאני עברתי. כשסיימתי לצפות בשלושת הפרקים – הבנתי שבעצם גם אני דור 1.5, ולמרות שאני לא חווה את עצמי ככזה, לא רק שהקריטוריונים של מה זה דור 1.5 מתאימים, גם החוויות שעברתי תואמות מה שחוו ילדי דור אחד וחצי.
השלמה עם חלקים בסיפור שלי
תמיד ידעתי שהעלייה לישראל והרוסיות שנשארה איתנו במשפחה היא חלק מהסיפור שלי. אבל זה היה לי ברור רק חלקית. הסדרה הזו שמה את הקשיים בצורה מדויקת, וחידדה לי איפה זה פגש אותי והשפיע עליי.
קודם כל – זה חידד לי הרבה יותר טוב את הנסיבות שהובילו להחלטה לעלות לארץ. אבא שלי סיפר בעבר על חוסר הביטחון ברחובות ועל זה שלא היה אוכל בחנויות. אבל עכשיו יש לי הקשר רחב יותר, של נפילת ברית המועצות והתהליך שזה קרה בו. התחושה שאתה נדחק, שאין שום בטחון ושום יציבות, לא בקיום הישות המדינתית שאתה חי בה, ולא בקיום שלך בתוכה כיהודי כשהשד האנטישמי יוצא החוצה. במצב כזה – רק עושה שכל לעלות לישראל, בטח אם אתה גם ככה כבר מתלבט ויש משפחה שמתחילה להגיע לישראל.
אחת המשתתפות מתייחסת לקשיחות הרוסית. היא אומרת שהקשיחות היא “מין מיץ כזה שכל הילדים היו מושרים בו”. זה תיאור מדויק. אני חושב שכל מי שגדל וחונך בהשפעת החינוך הסובייטי (גם אם נולד בישראל) יכול להזדהות עם זה. וזה משהו ידוע לכולם. אבל ההשפעות העמוקות והרחבות על הנפש של אותם הילדים מוכרות הרבה פחות.
הקשיחות הזו היא חלק משמעותי מאיך שאני עוצבתי: שיש הישגים שצריך להגיע אליהם, ושבאופן כללי צריך להיות חזק ולא לוותר. שצריך להתאמץ ושום דבר לא מגיע בקלות. שלא עוצרים גם אם קשה. בעיקר – שרגשות זה משהו שצריך להדחיק אותו. ופה נוצר הנתק מעצמי. פה נוצר הדבר הזה שאני חופר את הדרך שלי חזרה אליו בשנים האחרונות – להתחבר לרגשות שלי, להתחבר לעצמי.
אין לי כמעט זכרונות מהילדות. אני כמעט לא זוכר שום דבר. פה ושם איזה אירוע, תמונות שמצליחות להנכיח טיול שקרה או חגיגת יומולדת. אבל אם אני מנסה ממש להיזכר מעצמי – הזכרונות שלי מתחילים בערך בכיתה ט’. כי עד אז, הרגשות שלי פשוט היו מודחקים. זה היה כואב מדי לאפשר אותם. וכמו הציטוט המפורסם של מאיה אנג’לו – “אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש”. אני שכחתי כמעט הכל, פשוט כי לא הרגשתי. לא הייתי שם.
(חוסר) הבחירה להחליט על עצמך
אלכס ריף מדברת עם אמא שלה בסדרה על זה שאולי היא הייתה מופיעה על במות אם היו תומכים בה להתפתח בכיוון הזה. אבל אמא שלה חשבה שהיא לא מספיק מוכשרת, אולי, ולכן אלכס הוסללה לכיוון אחר.
על פניו לי תמיד ניתן החופש לבחור מה מעניין אותי יותר ולפתח את הכיוונים הללו. אבל מתחת לפני השטח – כיוונו אותי לאזורים האנליטיים. עשיתי 5 יחידות מתמטיקה בבית ספר, לכאורה מתוך בחירה שלי, אבל לא ידעתי מה זו בחירה בכלל. אני עד היום לא לגמרי סגור על זה. זה נכון, ששלחו אותי ללמוד גיטרה וזה בכלל לא אנליטי, אבל גם זה לא היה מתוך בחירה. ואולי בגלל זה גם לא אהבתי את זה. אולי אם הייתי בוחר בזה מתישהו בעצמי – הייתי מתפתח כנגן מתוך תשוקה וסקרנות ולא מתוך “צריך” קשוח. אולי הייתי בוחר שלא ללמוד גיטרה.
תל אביב מול הפריפריה
אחד הדברים שראיתי מהסיפורים של המשתתפים הוא את הפער בין תל אביב והמרכז לבין הפריפריה. זה לא בולט בסדרה, אבל אפשר לזהות את זה בין השורות. אניה בוקשטיין הגיעה לבית הספר לאומנויות בתל-אביב והפכה למפורסמת, בעוד שאנטון “קלין” אוסטרובסקי ממעלה אדומים קיבל מכות, נסגר בגטו הרוסי, ונשר מבית הספר. למי שהגיע לתל אביב והיה מספיק קרוב אליה – היו יותר הזדמנויות. מרחב ההסתכלות שלו גדול יותר.
איכשהו, ההורים שלי קלטו בחושים שלהם שכדי שאני אוכל לקבל חינוך טוב ולהתברג נכון – כדאי שאלמד במקום יותר מרכזי וכיוונו אותי לפנימייה בירושלים. זה היה מהלך מוצלח. הפנימייה ובית הספר פתחו לי את השער ל-8200, ו-8200 פתחה לי את השער לקריירה בהייטק ובעיקר פתחה לי את הראש.
וזו הנקודה החשובה באמת – כשהגעתי לקד”צ ול-8200 חוויתי הלם תרבות. פתאום הייתי מוקף אנשים מגוש דן ועם מנטליות שונה ממה שהכרתי. הרגשתי שהם רואים את עצמם, את המדינה, את ההזדמנויות שיש להם – בצורה שונה ממני. למרות שהתנתקתי מנתיבות פסיכולוגית כבר הרבה לפני, והייתי אולי יותר ירושלמי מאשר נתיבותי – לא ראיתי את המציאות כפי שהם ראו אותה. זה היה מרתק עבורי. שם גם הבנתי שמדינת ישראל היא לא מדינת תל אביב. שבתל אביב וסביבתה חיים מציאות אחרת. מציאות הרבה יותר פתוחה, מכילה, מגוונת, משגשגת, תרבותית, ובעיקר – בעלת אפשרויות. אז הבנתי שלדרום אני כנראה לא אחזור. וגם אם אחזור פיזית – ברגע שאתה רואה את המציאות החדשה כבר אין דרך חזרה. התודעה נתפחה למשהו חדש, אחר, וגדול יותר.
האלימות והבדידות
האמירה שאולי נגעה בי הכי הרבה בסדרה היא האמירה של לינה, שהיתה איתי בפנימיה, לגבי אלימות, פחד ובדידות. אני זוכר הרבה אלימות בבית הספר בנתיבות. הסביבה היתה אלימה. כולם היו עולים – רוסים, אתיופים, מרוקאים (שהיו כבר לא עולים ויכלו להתנשא מעל העולים החדשים יותר). גם חרדים היו, אבל הם חיו בעולם משל עצמם. והיתה המון אלימות. מילה לא במקום וזה הופך למכות. אני זוכר שקיבלתי אבן למצח, אני זוכר ויכוח על פוגים שהפך לבעיטה לפרצוף ואותי שוכב על הרצפה, ואני זוכר את החשש מהדרך לבית הספר – שלא אתקל בטעות בילדים גדולים ממני כדי שלא יציקו לי.
אני זוכר את השעות לבד בבית, מול הטלוויזיה. הייתי יודע בעל פה את רצף השידורים של ערוץ 6. עד היום אני זוכר אותו (אני זה אני דווקא כן זוכר) – את צער גידול בנות, ואת אריזה משפחתית והפאוור ריינג’רס וארתור. אני זוכר שהייתי המון לבד בבית. אני זוכר שהיה לי פחד. פחד שמישהו זר יכנס לבית. שמישהו יפרוץ את הדלת. זו היתה דלת מעץ ותמיד חששתי שהיא לא חזקה מספיק ושהמנעול קל מדי לפריצה. קינאתי בבתים שהיתה להם פלדלת, שנתנה תחושת ביטחון. ההורים שלי ואני מעולם לא דיברנו על זה. אגב, ממה שאני מכיר – בתל אביב והמרכז היתה פחות אלימות, בפריפריה הרבה יותר.
(חוסר) ההסתרה של הרוסיות
אלכס ריף מדברת הרבה בסדרה (ולא רק) על הרצון שליווה אותה להעלים את הרוסיות. אני זוכר שהיו לי מחשבות על השם שלי. סמיון זה שם מאוד לא סטנדרטי בישראל, אבל החלטתי לא לשנות אותו. אני ממש זוכר את המחשבות האלה, אולי בגיל 7 או 8. החלטתי שזה יהיה משהו שייחד אותי. קצת כמו מדונה – אני אהיה סמיון. אהבתי את זה שאין לי מבטא. זה שלא יודעים לנחש שאני רוסי- זה משהו שגם היום הוא נחמד לי. אני לא חושב שזה מתוך מקום של להסתיר את הרוסיות שלי. כן, אני אוהב להיות חלק ולהרגיש שייך. אני לא אוהב להרגיש שונה, כמו כל אחד. ואני גם אוהב לדבר בעברית בלי מבטא. אולי הנטייה לדבר בשפה גבוהה ונכונה מגיעה בהקשר הזה – קצת בהפוך על הפוך. אבל גם לחברים הצברים שלי היתה נטייה כזו בבית הספר.
את החגים הרוסיים אני לא אוהב וגם לא את השירים המסורתיים והתרבות המסורתית, הכפרית. מעולם לא אהבתי ולא התחברתי לזה. את מוזיקת הרוק דווקא כן. אבא שלי אהב אותה ועד היום אני יכול להנות מלהקשיב ל-mashina vremini או ל-DDT.
לא חגגנו את החגים הישראליים. פשוט כי לא ידענו איך. לא אהבתי את זה. רציתי להיות שייך, רציתי להיות חלק במובן העמוק הזה. גם היום בבית שלי אנחנו חוגגים אותם בצורה חלקית מאוד וסימבולית.
אז אני לא זוכר שזה העסיק אותי בצורה מודעת ולא התביישתי ברוסיות שלי אבל בהחלט הסתרתי חלקים נכבדים מהסממנים הרוסיים ולמדתי להיות זיקית – להתאים את עצמי לסביבה שאני נמצא בה. אני חושב שהרבה מזה שלא ניכרים בי הסממנים הרוסיים פשוט קרה באופן טבעי ולא מתוך מאמץ. כן, המחשבות בנושא היו, אבל לא התעסקתי הרבה בלהסתיר את הרוסיות שלי.
האם גם אני דור 1.5?
אני לא חושב שיכולתי להיות ליהוק טוב לסדרה הזו כדי לספר בעצמי על החוויות שלי בתור עולה. וזה מוזר כי עברתי את אותן חוויות ויש לי יכולת לתאר דברים. אבל הם לא היו חדים לי עצמי, אז אני לא יכול לתקשר אותן החוצה. גם עכשיו אני לא חושב שאני הסיפור הקלאסי כדי להסביר על החוויות של דור 1.5 כי אצלי הכל היה יחסית מעודן. אני לא בטוח למה. כנראה כי ההורים שלי הצליחו בתהליך הקשוח הזה של העלייה. שילמתי על זה מחיר כילד, בעיקר עם הבדידות שחוויתי בשעות שביליתי לבד כשהם עבדו. אבל למרות זאת, היינו, אחי ואני, די מוגנים והיו לנו תנאים טובים באופן יחסי. עליתי בגיל צעיר יותר מרוב המשתתפים בסדרה, אז הזכרונות שלי יותר עמומים, בטח של מה שהיה לפני העלייה. יש הבדל גדול בין לעלות בגיל 7 (כמו רוב המשתתפים בסדרה) מול גיל 3 (מתי שאני עליתי). הסיבה השלישית היא שאני פשוט לא זוכר כמעט כלום מהשנים האלה. יש לי ערפל של הדחקה, שנובע כנראה מהדחקת הרגשות של השנים האלה. מנגנון הגנה כזה.
השלמה עם הנסיבות
היום אני מבין קצת יותר טוב, והסדרה תורמת להבנה הזו, שלהורים שלי לא היתה שום אפשרות אחרת. הם לא מכירים מציאות של חופש בחירה. הביטוי הזה “חופש בחירה” – זה משהו מסוכן בברית המועצות (וגם ברוסיה של היום). איזה חופש ואיזה בחירה. וכשאתה גדל ככה מגיל אפס ועד הבגרות שלך, בסביבה מפחידה ומסוכנת – ברור שמה שאתה מכיר זה דברים מוכוונים מראש. אז איך הם יכלו לגדל ילדים אחרת?
אני מוקיר תודה ומעריך את ההחלטה של ההורים שלי לעלות לישראל. אני יודע שהם עשו את זה בשביל לתת לילדים שלהם, כלומר לנו – לי ולאחי, הזדמנות לגדול במדינה טובה יותר. בסביבה טובה יותר. יותר לפרוח ופחות לשרוד. והם הצליחו בזה. חלק מהמחיר של זה (מתוך רבים) – הוא שהפריזמה שלנו על החיים היא שונה משלהם. הפריזמה הסובייטית תישאר תמיד חלק מהם, בעוד שאנחנו כבר הרבה יותר ישראלים. אנחנו מושרים במיץ הקשיחות הרבה פחות. הסביבה שלנו הרבה יותר פתוחה ומאפשרת, הרבה פחות קשוחה.
יותר מהכל, הסדרה דור אחד וחצי גורמת לי להבין יותר את ההורים שלי. לראות יותר טוב את הנסיבות שהיו בהם וגם לסלוח להם יותר.
ולא מתוך מקום של ״עזוב אותם כבר, מה אתה רוצה מהם״ כמו ששמעתי הרבה פעמים, ״הם עשו הכי טוב שהם יכולים, גם לילדים שלך יהיה מה להגיד על ההורות שלך”, או פשוט ״אבל הם ההורים שלך״.
לא, לא בגלל כל אלה. לא מתוך ״צריך״. אלא מתוך השלמה. מתוך זה שכאבתי את הכאב שלי, את מה שלא קיבלתי בילדותי וצעירותי. מתוך הכעס שנתתי לו מקום וכיבדתי אותו. מתוך הבשלה חדשה, שדרשה ניתוק מההורים ומסביבה אחרת, גם של משפחה וגם של חברים. מתוך הבשלה שלי עם עצמי. מתוך בחירה של מה שנכון ומדויק יותר עבורי. מתוך היכרות טובה יותר עם עצמי ומתוך כבוד לצרכים שלי.
מתוך כל זה, עכשיו אני יכול להתחיל להשלים טוב יותר עם נסיבות חיי ועם כל מה שהיה חסר בהם. אני יכול אפילו לראות את היתרונות שבהם ואת הייחודיות שזה נתן לי. את השילוב של מי שאני עם מי שההורים שלי. איך דווקא הנסיבות הפחות טובות, דווקא השריטות הפכו אותי לטוב יותר ונתנו לי הזדמנויות שלא היו לי אחרת. איך דווקא זה שאני אדם רגיש, עם הורים אוהבים, ונסיבות חיים לא מושלמות – מאפשרות לי לזקק אותן, לראות דברים שאחרים לא חוו או לא מודעים אליהן. שאני יכול לעבד אותן, להפוך אותן למילים ויש לי את האומץ לתקשר אותן החוצה. שאני יכול להיות מאושר בגלל כל אלה, ואני יכול לעשות משהו שיש לו משמעות. שאולי כל הדברים האלה לא קרו סתם ויש להן סיבה. שהכל היה מכתוב.
תמונת קאבר: בית הספר בו למדתי בנתיבות. קרדיט תמונה: סמיון מזור.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
