בגיל 9 התחלתי לנגן בגיטרה.
אמא שלי שאלה אותי כמה פעמים אם אני רוצה ללמוד גיטרה. בכל הפעמים אמרתי שלא. זה פשוט לא משך אותי. אחרי כמה פעמים כאלה (שנמשכו שבועות או חודשים), אמא שלי אמרה שיש מורה חדש בעיר והציעה שאלך לשיעור ניסיון. רק לבדוק. אם אחרי השיעור אחליט שאני לא רוצה להמשיך- אני לא אהיה חייב. חשבתי שאולי סוף סוף אוכל להיפטר מהשאלה החוזרת הזו ועדיף לי ללכת לשיעור ניסיון ואז להגיד בצורה מבוססת שניסיתי ואני באמת פשוט לא מעוניין. ומי יודע- אולי אפילו כן אמצא בזה את הקסם. אז הלכתי לשיעור. המורה אכן מקסים, גיטרה זה נחמד אבל דעתי לא השתנתה – אני לא מעוניין ללמוד גיטרה. כשחזרתי מהשיעור אמא שלי שאלה אותי ״נו, אז אתה רוצה להמשיך בחוג?״ אמרתי לה שלא. ומאז התחלתי באופן קבוע, כל שבוע ללכת לשיעורי גיטרה. דעתי פשוט לא שינתה. אמא שלי החליטה שזה מה שנכון ואני עשיתי. הלכתי לשיעורים, כמעט ולא התאמנתי בבית, התקדמתי רק משיעור לשיעור, וגם אם הייתי עושה משהו בבית- זה היה בחוסר חשק, ללא הנאה וגם ללא תוצאות ממשיות. וככה משבוע לשבוע למדתי גיטרה ואפילו הפכתי להיות די טוב בזה. אבל זה אף פעם לא פגש תשוקה שלי.
כלומר אף פעם עד גיל ההתבגרות. שם התחיל להתעצב הטעם המוזיקלי שלי, התחלתי להתעניין ברוק, וביקשתי מהמורה שלי ללמד אותי שירים של מוניקה סקס ושל הביטלס, ואחרים. ואז באמת זה התחיל להיות מעניין והתחלתי להנות מזה.
זה שירת אותי בהמשך החיים. כשהגעתי לפנימייה הייתי ״סמיון גיטרה״. זה עזר לי להתחבר עם אחרים, להיות במקום מרכזי בתור זה שמנגן את השירים, והיו ברבה סיטואציות שבהן זה היה קורה כשהגעתי לפנימייה וזה היה אכן נחמד. אח״כ בתיכון היתה לנו להקה וכשהשתחררתי מהצבא אפילו כתבתי שיר וחצי. זה בהחלט כלי שיש לי בארסנל שלי.
אבל האם הכלי הזה בארסנל היה שווה את זה ששנים עשיתי משהו שאני לא רוצה, שאין לי תשוקה אליו ושבאופן כפוי עשיתי בחוסר רצון? חד משמעית לא. התחושה שדעתי משנה, שהתחושה שלי משנה, שאני משנה, שיש לי משקל – חשובה עשרות מונים מהכלי הזה בארסנל. הרבה כלים אחרים איבדתי בגלל שלא תמיד הרגשתי שיש לי משקל בעולם. אפילו היכולת להתחבר עם אחרים – למה אני צריך גיטרה בשביל זה? הרי אני מספיק טוב כמו שאני, לא?
בתור ילד – מה שלמדתי זה שאני צריך לדעת לנגן בכלי נגינה כדי להיות מספיק טוב. יש תנאי לאהבה, אפילו שזה בניואנס יחסית קטן והאהבה לכאורה לא מותנית. לילד רגיש כמוני- זה סופר משמעותי.
וכל זה עוד מצב טוב יחסית- כי יכולתי להיות ברור עם עצמי מה אני רוצה, וגם לתקשר החוצה. כנראה שבגלל זה אני זוכר את העניין הזה (זה, וכי הוא נמשך שנים). אבל היו המון סיטואציות שהרצון שלי לא נלקח בחשבון, שאני פשוט לא זוכר אותן. פשוט כי לא ידעתי להבדיל עם עצמי, לא למדתי לתת חשיבות לדעה ולתחושה שלי. הכל כבר התערבל עם הכל, ובעיקר – הייתי צריך לקבל על זה אישור. אישור שלא תמיד הגיע. ואני בטוח- שיש דברים שאני לא זוכר כי זה מודחק עמוק עם מנגנוני הגנה חזקים. זה פשוט היה כואב מדי. אני לא זוכר מהם הדברים שרציתי ולא קיבלתי או עשיתי כשלא רציתי. אני רק זוכר את התחושה החזקה הזו שלא רואים אותי. שאני לא משנה. שאני לא חשוב.
במיוחד אני זוכר כמה פעמים שרציתי משהו ולא קיבלתי אותו. אבל יותר חשוב- הרגשתי שלא משנה מה אעשה, אף אחד לא מבין את הרצון שלי ואף אחד לא רואה אותי. שאני עצמי לא חשוב. שאני לא משנה. ואז מה שהייתי עושה זה נכנס למיטה, מתכסה בשמיכה ורוצה להיחנק ולמות מחום, כדי להוכיח להורים שלי שמה שרציתי חשוב. שאני כן משנה. שהם טעו. בפעמים אחרות ישנתי לילה שלם מתחת למיטה כדי שבבוקר אמא שלי לא תמצא אותי ותיבהל. רציתי גם להעניש אותה אבל בעיקר רציתי להרגיש שלמישהו אכפת ממני. שרואים אותי.
אני קורא לתחושה הזו ״לא רוצה לא רוצה לא רוצה״ וזה כבר הפך לביטוי מוכר אצלנו בבית. אני חווה את אותה התחושה כמבוגר. ולמדתי: 1. לזהות אותה 2. להבין מה אני כן רוצה ואיך להשיג את זה, 3. להתמודד עם פחד המוות שנדרש ממני כדי לעמוד על זה גם כשזה לא נעים.
ועדיין – אני לומד להבין שהדעה שלי כן משנה, שאני חשוב, שאני משנה, ובעיקר – שאני מספיק טוב כשלעצמי.
הבנתי את זה מזמן, אבל באמת להטמיע את זה – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
