ביקור ראשון בישראל

אז הנה, עוד אבן דרך – ביקור ראשון במולדת שעזבנו.

ושום דבר במשפט הזה לא נכון. זה לא המולדת שלי (כי לא נולדתי פה), זה לא ממש ביקור ראשון (כי היינו פה לפני שלושה חודשים), ולא באמת עזבנו (כי אנחנו מאוד מושפעים ממה שקורה בישראל).

ובכל זאת, ביקור ראשון אמיתי. כזה שהוא מבחירה ולא באזעקת חירום. כזה שאפשר להיות בו תיירים בתל אביב, ולהינות ממה שיש לה להציע.

החופשה הזו נעה בין שני קצוות: בין הנפלא לבלתי נסבל.

בין הרחובות המוכרים, דוכני האוכל והמסעדות האהובות, האנשים היפים – האלה שהם מהשבט שלנו. מלפגוש את בני המשפחה. מההנאה שכולם מדברים עברית. סוף סוף להרגיש שוב את המוכר והידוע, מבלי להתאמץ. להיכנס לנעלי הבית המרופטות והכל כך נוחות שלך, אלה שקיבלו את צורת הרגל שלך. החופש לא לחשוב פעמיים לפני כל תנועה שאני עושה כדי חלילה לא להפריע למישהו אחר. מבלי לתרגם כל שאלה בראש (או בטלפון). בלי הצורך ללבוש המון שכבות (ולהסביר לקטן למה הוא לא צריך כפפות כשיוצאים מהבית).

ואז שוב האנשים. לפגוש את כולם במשרד היה כל-כך מרגש. ולהיתקל באנשים ברחוב. לא היה יום שלא נתקלתי בחבר מהצבא, במישהו שלא ראיתי מאז שסיימנו תיכון, או סתם במישהו ששנינו מוכרים אחד לשני ולא יודעים מאיפה.

להחליף מבטים עם אנשים שהם כמוך, שיש בינינו הבנה שלא דורשת מילים. ללכת להופעה של היהודים בהיכל התרבות. לנסוע ברכבת התחתית. סליחה. ברכבת הקלה. לקנות ספרים בעברית. להרגיש שכל מי שתרצה לפגוש במרחק של הודעה ורצון משותף. כמה כיף.

ולצלם את כל הגרפיטי שיש בעיר הזאת. תמיד אהבתי שהקירות מדברים אלי, הם ממש מספרים סיפורים. בתור תייר – אני יכול לחוות את זה יותר. מתוך אימוץ קצב החיים האיטי, ומתוקף זה שאנחנו פה בחופשה – אפשר לעצור ליד כל ציור, כל אופנוע צבעוני, כל פריים של מציאות – להכניס לאלבום הדיגיטלי של הנסיעה.

גם ללחיות ליד אלנבי התגעגעתי. הרחוב המסריח והנפלא הזה, הרחוב הכי טוב בתל אביב. הרחוב הכי לא שפוי, שבו בחיים לא תהיה מוזר, שתמיד יקבל אותך כמו שאתה. שבו אם תלך מספיק ישר על העוקם שלו תגיע לים, ומצד שני לדרום העיר, ומצד שלישי לשוק ומצד רביעי לבורגנות של שינקין, ומצד חמישי, כי גם כזה יש לו – לצפיפות של קינג ג׳ורג׳.

וגם את היוקר חווינו. את הקושי להיכנס לסופר, להיות בסופר, לצאת מהסופר ואת הרצון לא לקנות יותר כלום בחיים.

את הצפיפות – האנשים שמתקרבים יותר מדי, שדוחפים, שצועקים, שנוסעים במהירות מוגזמת על המדרכה בקורקינט, אופניים או אופנוע. את הפיח של העיר. את הצעקות והסיגריות. את השולחנות המתנדנדים על המדרכות השבורות.

את תחושת חוסר הברירה שאני לא יכול לשאת, שמגיעה מלעמוד בתור ארוך מדי בבית קפה, עם אנשים שלא מכבדים אותו, בריסטות צועקים, לשלם הון תועפות על אוכל פחות טעים ממה שהוא נראה, ומבלי שיהיה לך שולחן פנוי לשבת בו בנחת.

ואז לקבל את הקפה המצוין, לחצות את הכביש, לאכול בהנאה את הסנדוויץ ולתפוס שמש מלטפת.

ובערב אחרי שהילדים נרדמים לצפות בתכנים ביוטיוב וכאן 11 בלי VPN.

לחוות שוב את הרחובות המטונפים. הריח של הקקי והפיפי של הכלבים. את הרעש של כל השיפוצים ושל רכבי הניקוי והמשאיות. את הדריכות המתמדת – של יום שישי ראשון של הרמדאן, של פורים המתקרב, של המצב – כי בכל זאת מלחמה, וגם סתם בלי קשר, פשוט כי ישראל. את ההומלסים הצועקים והמתקרבים, והמבקשים והמתעקשים.

את הארעיות של החיים כאן. לא בהכרח כי המוות מעבר לפינה, אלא כי הכל כל כך חדש וחסר שורשים. בלי עצים עתיקים, בלי קתדרלות יפיפיות בנות מאות שנים, בלי רחובות ועסקים שנמצאים באותו מקום דורות על גבי דורות על גבי דורות, כפול 10. בלי ירוק של דשא. בלי גינות רחבות ידיים עם טבע מרהיב. בלי אויר נקי. בלי אפשרות לקנות בית. בלי אפשרות לחלום בגדול במדינה שאתה חי בה. בלי עוד הרבה דברים קטנים שהם החיים עצמם.

אבל עם שווארמה. וסביח. ופיתות ובורקסים וסמבוסק. וג׳חנון, וחומוס. ובעיקר עם דמעות התרגשות בעיניים מהשיחות הקטנות האלה כשאתה מזמין את החומוס או הקפה.

ובכלל עם הרבה לחלוחית בעיניים, כמעט מכל אינטראקציה. ובמיוחד מהאינטראקציות עם האנשים שאני אוהב.