״מה נשמע?״ שאלתי אותה.
״בסדר״ היא אמרה. אבל העיניים שלה אמרו שכמעט שום דבר לא בסדר.
המשכתי להסתכל לה ישר בעיניים.
״אתה יודע.. לא קל״ היא המשיכה. ״עזבתם בזמן, מסתבר״.
כשסיפרתי למוכרת בקיוסק לראשונה שהחלטנו לעבור לאנגליה היא שאלה ״למה?״ אבל עוד לפני שהתחלתי לענות לה היא ידעה למה. אנחנו לא הראשונים בשכונה. כמה משפחות כבר עברו לפנינו, אחרים חושבים על זה.
אבל אז זה עוד לא היה ברור מאליו למה. עוד היה צריך להסביר. להסביר את המתח שנוכח, את האלימות – ברחוב, בכביש, בכל מקום. את חוסר הכבוד, את יוקר המחיה.
כשהיו שואלים אותי ״למה״ הייתי מסביר קצת, נותן כמה דוגמאות ומסיים ב״קשוח פה״. ואז לרוב היו מהנהנים לי בתגובה.
זה נראה שעכשיו כששואלים ״מה נשמע?״, כזה שמצפה לתשובה ולא סתם מתוך נימוס, התשובה מתחילה ב״קשוח פה״. ארץ קשוחה מאוד.
מהתרשמותי, זו הפכה להיות שאלה טעונה מאוד. לפני שעונים על ״מה נשמע?״ לוקחים שאיפה גדולה לחזה. ואז המילים כבר לא ממש נחוצות. השאיפה הזו אומרת הכל. ומה שעוד לא נאמר בשאיפה – נאמר על ידי הזגוגית שנוצרת בעין.
על פניו הכל דומה. הרחובות, העומס, היוקר. עדיין טעים פה. האנשים יפים. יש חופש ברחובות, אין נימוסין, אין גינונים. גם אין מחשבה של האם אני צריך לדבר יותר בשקט כי אני מדבר בעברית. הכל מוכר, וזה מאוד קל וכיף.
ולכאורה, הכל בסדר. אבל האנשים, האנשים – לא ממש בסדר. הם עברו הרבה. גם אלה שלכאורה לא קשורים ל״מה שקורה״. כולם מושפעים, לכולם קשה.
חיכינו הרבה זמן לפגוש אותה, את המוכרת בקיוסק. גור התגעגע לג׳חנונים שלה יותר מכל דבר אחר באנגליה.
שני דברים לא הצלחנו להשיג שם: ג׳חנון טוב, ודיסני פלוס בעברית. והמוכרת בקיוסק מוכרת את הג׳חנונים הכי טובים שידענו להשיג, בכל שבת בבוקר.
השבת זה היה ממש תיק – ללכת ברגל בשמונה בבוקר עם שני הילדים עד בזל. ואז בחזרה. אבל לא היה מנוס – הילד ציפה לג׳חנונים האלה לא פחות ממה שהוא ציפה לפגוש את בני המשפחה.
והם לא אכזבו. טעימים כמו שזכרנו אותם. היו שווים את הגעגועים.
אבל מה שנשאר איתי, זה לא זכרון הטעם של הג׳חנונים, אלא המבט של המוכרת.
