– ״מה דעתך על סקוטלנד?״ אשתי שלחה לי בהודעה.
– ״אינטואיטיבית זה לא נשמע לי, אבל אני מוכן ללמוד״ עניתי.
היינו אז בתקופה שהבנו שהגיע זמננו לעבור מדינה, וניסינו להבין לאן.
אחרי מחקר קצר וכמה שיחות עם אנשים שגרים בסקוטלנד, החלטנו לנסוע לביקור באדינברו, לראות אם זה מיקום מתאים בשבילנו להעתיק לשם את החיים. התמונות של הדירה באייר בי-אנד-בי הציגו דירה חמודה. לא משהו מפואר, אבל בהחלט מספק את מה שצריך. בעיקר תפסה אותי תמונה של הנוף אל הטירה. יכולתי לדמיין איך נגור בתוך חלום. למי אכפת הדירה עצמה כשיש לך כזו סביבה. בשם של הדירה כתבו ״500 מטר מטירת אדינבורו״.
***
היינו צריכים ללכת בסך הכל כמה רחובות מתחנת הרכבת עד הדירה ששכרנו. זה לא נראה הגיוני להזמין מונית למרחק כזה. הטירה לא היתה בזווית שלנו . מה שכן היה הוא עליה תלולה מדי. כמו עליות שהכרתי מירושלים, אבל עם תוספת של 45 מעלות, והכל במדרגות. עם שני ילדים, שתי מזוודות, עגלת תינוק (שלא מוכן לשבת בתוכה), ומעלינו עננים כבדים שמסתירים את האור, גשם מציק ורוח מקפיאה.
אבל לא נשברנו. היינו חדורי מטרה ומלאי אדרנלין אל מול ההרפתקה. אמרנו שאם אנחנו רוצים לגור פה – צריך לחוות את העיר, וללכת לדירה יאפשר לנו לחוות את המרחקים והרחובות עד לשם. נזכרתי בפיוט ״כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים״ וזמזמתי אותו לעצמי בזמן שעלינו את כל המדרגות.
רטובים ומותשים הגענו לדירה. לואיזה המארחת החביבה מטעם החברה שמנהלת את הדירה חיכתה לנו בכניסה לבניין. היא פתחה את הדלת הראשונה עם מפתח ואז הסבירה לי במבטא סקוטי כבד איך לפתוח את המנעול העליון של הדלת עם קוד ודחיפה קלה. נכנסנו לחדר מדרגות. עלינו קומה אחת ונעמדנו מול דלת עץ שפותחים אותה עם מנעול רגיל ואז מנעול עליון נוסף.
״קצת הארדקור״ אשתי הספיקה ללחוש לי תוך כדי שעלינו במדרגות.
הדירה עצמה היתה חביבה מרווחת. קצת ישנה, אבל בהחלט מספיקה למה שאנחנו צריכים ל-8 הימים שאנחנו הולכים לבלות פה. נכנסנו לתוך מסדרון בצורת ריבוע בגודל של שני מטרים על שני מטרים. המסדרון הזה בעצם חיבר את כל החדרים בבית. היו בו מתקן להניח מעילים ומתקן למטריות והטרמוסטט ששולט בחימום הבית.
מלבד דלת הכניסה לבית, יצאו מהמסדרון הזה שלוש דלתות נוספות ומעבר אחד ללא דלת.
המעבר ללא הדלת הוביל לחלל משותף של מטבח וסלון שמעין אי גדול מפריד ביניהם. הסלון גדול, כמו של פעם. מאחורי הטלויזיה היתה ספריה עם מספר מצומצם של ספרים על טיולים בסקוטלנד ועוד כמה ספרים שכנראה בעל הבית לא היה צריך יותר. החלונות של הסלון פנו לרחוב ומול הדירה היתה מסעדת קבבים שהדבר הכי בולט בה הוא המילה ״חלאל״, כלומר שהיא כשרה בשביל מוסלמים. וילונות כבדים אפשרו להסתיר את החלונות ואת האור שיכול להאיר דרכם בזריחה המאוד מוקדמת, אבל החלונות עצמם לא אטומים, כך שהם לא מבודדים מהרעש והקור. ציפיתי שיהיה אפשר לסגור אותם עם תריסי עץ, כאלה כמו שיש בסרטים. אבל לא היו. הייתי צריך להסתפק בוילונות ולדמיין שהם נותנים את שכבת ההגנה כלפי הרחוב העתיק שבחוץ. קצת כמו ילד בין שנתיים שעוצם עיניים כדי להתחבא ומשוכנע שגם אחרים לא רואים אותו.
דלת אחת מה״מסדרון״ הובילה אל חדר השירותים והאמבטיה. למרות הגיל של הבניין, ניכר שהחדר הזה שופץ לא מזמן. האמבטיה גדולה ומפנקת, האסלה והכיור חדשים. הכל בגימור ברמה גבוהה.
דלת שניה הובילה לארון שירות שהיו בו מטאטא, שואב אבק, בוילר, ועוד כל מי דברים. קיוויתי שלא אצטרך לפתוח את הדלת הזו במהלך הביקור. משהו בה עורר אצלי תחושה שהיא עירוב של בחילה ופחד.
הדלת השלישית הובילה לחדר השינה. חדר בגודל בינוני, שבמרכזו מיטת מתכת לא גדולה. זו היתה מיטת סבתות. הסבתות שלי לא ישנו על כזו, אבל אני חושב שסבתות של פעם ישנו על כאלה. אולי סבתות שהיו מכשפות. יכולתי כמעט להריח את הסבתא שישנה על המיטה הזו. ניסיתי לנשום חלש, להכניס רק את המינימום של האויר שאני חייב. חששתי שאריח עובש, אבל יותר מכך – חששתי שאריח ריק של ריקבון אנושי. המצעים היו נקיים והמיטה עצמה לא הגעילה אותי. אבל משהו באנרגיה של החדר הזה היה סתום. הרגשתי שקשה לי לזוז בו, כאילו אני צריך ממש להתאמץ כדי לדחוף את האויר. הכל היה דחוס ולחץ עלי. הרמתי את הראש לסקור את החדר. היו שם קישוט סטנדרטי לבית בריטי, מעין קורה שמרככת את החיבור בין הקיר והתקרה. חששתי שבמהלך הלילה אראה זוג עיניים ופרצוף מסתכל עלי מאחד הקירות. לא ידעתי אם עדיף שאראה את זה או את רוח הרפאים בשלמותה מרחפת סביבנו בחדר. תהיתי אם היא יכולה לדבר איתנו, ואם כן – האם אצליח להבין את המבטא הסקוטי שלה.
לואיזה הדליקה את החימום בבית ותדרכה אותנו איך לתפעל אותו, לאן לזרוק את שקיות הפחים, הראתה לנו איפה הקלסר עם כל הטלפונים החשובים, והזכירה לנו לא לשכוח את המפתחות, שלא נינעל מחוץ לבית, כי יש לו מנגנון נעילה מכאני ברגע שהדלת נטרקת. באופן מפתיע הצלחתי להבין כמעט כל מה שהיא אמרה. ברגע שהפסקתי להתאמץ להבין – זה זרם.
והרי בדרך כלל זה ככה, כשמשחררים – קורים רק דברים טובים. חשבתי שאם קצת אשחרר, ואנוח לתוך החוויה אצליח להנות גם מהבית הזה. בכל זאת, במיקום מרכזי ובסך הכל 500 מטר מהטירה.
אחרי שלואיזה הלכה עשיתי עוד סיבוב בבית, לנחות ולהתאקלם. פתחתי את זרם המים בכיור – הם זרמו בקצב מספק ואפילו יותר מזה. פתחתי את המקרר וסגרתי אותו. הצצתי במגירות של המטבח. הכל מאובזר, אפילו שמן זית יש פה. בקצה המטבח היו שני פחים, לסוגי פסולת שונה, שני שקעי חשמל שמיד התאמתי אותם להיות עמדת הטענה לטלפונים.
בקצה המטבח היה חלון שפונה לצד האחר של הבית, בכיוון ההפוך מהרחוב. מחוץ לחלון הזה היה דשא ירוק ועצים עבים וגבוהים. לרגע זה היה נראה מקסים, עד שקלטתי את גושי האבן הגדולים שמפוזרים לכל אורך הדשא. אלה היו מצבות. הבית בנוי בטראסות, כך שהגובה של האדמה והדשא הוא בגובה החלון עצמו. באותו רגע המחשבות שלי יצאו לריצת ספרינט בלי חימום, מה שמוביל בדרך כלל למחסום בנשימה, והספרינט הזה שודר למוח שלי בהילוך איטי. את המילים הבאות המוח שלי עיקל הברה הברה: זה אומר שבמרחק כמה מטרים ממני, ממש בגובה שבו אני עומד, ק-בו-רים א-נ-שים. זה אומר שאני גר בתוך בית קברות. ניסיתי להבין לאן הגעתי. דמיינתי לרגע דמות מעופפת בין המצבות. הסתכלתי שוב ולא ראיתי שום דבר. השמש שקעה, ולי זה הרגיש שזה קרה ממש בשניות שהסתכלתי דרך החלון. כאילו הבחור שמנהל את העולם כיבה עלי את האור בזמן שאני מסתכל על דשא מקסים מקושט ב.. הדבר הזה.. מ.. מצבות.
״אתם אל תתקרבו לפה, בסדר?״ אמרתי לאשתי וניסיתי להישמע הכי רגוע שיכולתי.
לשמחתי, לצד חלון הזכוכית, שלמיטב הבנתי איבד את היכולת להיפתח, היה לוח מתכת כבד שמאפשר לסגור את החלון, כמו לוחות המתכת של הממ״דים בישראל. כל מקום והדבר שמפניו הוא מתמגן.
– ״אה, אני יודעת שיש שם מצבות, זה היה כתוב במודעה של הדירה״ אמרה אשתי, כאילו זה דבר הגיוני.
– ״את מה?״
– ״מה?״ שאלה בפשטות
– ״את ידעת את זה? ובכל זאת הזמנת את הדירה?״
– ״כן, בקטנה. גם אתה ראית, זה נמצא בתמונות של הדירה. הדירה ממש חביבה, לא?״
– ״כן. כן, חביבה״ עניתי בגמגום.
גם אישתי ציפתה למשהו אחר ובעיקר הבנו שאנחנו במיקום מאוד מרכזי, רק מהצד הלא נכון של העיר. התלבטנו אם להתקשר לנסות לבטל את ההזמנה ולמצוא דירה אחרת, אבל בסופו של דבר החלטנו להסתדר עם מה שיש. אני ניסיתי להיות רציונאלי ולהפנים את הביטול של אשתי לזה שאין דבר כזה רוחות רפאים.
להפתעתי נרדמתי מהר וישנתי מצוין. המיטה היתה נוחה ואף אחד, וגם לא שום דבר, לא הפריע לי לישון. לא בתוך הבית ולא מהרחוב.
לטירה בסופו של דבר לא הלכנו בביקור הזה. פעם העדפנו ללכת לפריימארק להתאבזר במעילים, כובעים וכפפות. בפעם אחרת לטייל לאורך הנהר המהמם בעיר ולמעשה בכל פעם היה לנו משהו טוב יותר לעשות.
באחת הפעמים האלה העדפנו לאכול טוסטים עמוסים ביותר מדי גבינה ולשבת באחת הגינות המרהיבות למרגלות הטירה. קראתי את אחד השלטים שמספרים על ההיסטוריה של העיר. הטקסט על השלט הודפס באנגלית ללא מבטא וסיפר שעד לפני 200 שנה בערך הגנים היפיפיים האלה שימשו בתור תעלה מלאה במים עם תנינים כדי להגן יושבי הטירה. צוין שם שהמלכים שגרו בטירה נהגו להשליך אל התנינים מכשפות ומתנגדי שלטון.
לא הצלחתי לסיים את מה שנשאר מהטוסט שלי. העדפתי להשאיר את זה לכל הרוחות שמטיילות בגנים היפיפיים.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
