כל החיים ברחתי מרגשות לא נעימים. כל החיים חיפשתי דרכים להימנע מלהרגיש. אני כבר לא מסוגל לעשות את זה. אני עדיין בורח לעבודה, למשימות בבית, לתכנית טלויזיה, לקפה, לבצקים. לכל דבר שיסתום החור במיכל האטום היטב ושמכיל את הרגשות. פתאום כשנהיה בו חור, או סדק – הדבר הראשון שיסתום אותו – זה מה שאני רוצה.
אני כבר הרבה יותר מודע לזה. אני מבין שסרט זו הסחת דעת ולא סתם “בא לי”. אני מבין שקפה עוזר לי לא להרגיש. אני מבין שלדחוף 4 בורקסים או 2 פיתות זה לא רעב, זו אכילה רגשית. גם משולש פיצה לפעמים. אז אני יודע לעצור את זה לפעמים. אבל הרבה פעמים גם אם אני מונע מעצמי את הדבר הראשון והשני שיסתום לי את הסדק, בדבר השלישי אני כבר לא יכול לעמוד מול זה. אבל לפחות אני מבין שזה מה שאני עושה ומשלים עם זה שכרגע זה מה שאני מסוגל לו. זה מה יש ולא יכול להיות אחרת.
ויש כל-כך הרבה “פיתויים” כאלה. כל-כך הרבה דברים, כשבעצם מה שמתחבא מתחת לקרייבינג הזה זו בריחה. ספר, סרט, הטלפון, אוכל, אלכוהול, מתוקים, אפילו ריצה יכולה לשמש לצורך הזה.
אני מנסה לא להילחם בזה. רק להבין שזה מה שאני עושה ולנסות להישאר עם זה. להישאר גם עם הרגש הלא נעים. לשמור איזו מידת סקרנות של מה יקרה אם לא אברח. לבדוק אם אצליח להחזיק עוד רגע בלי לברוח. ו-וואו, זה כל-כך מפחיד! וזה מטורף, הרי לא יקרה כלום. זה לחלוטין פחד מפני הפחד עצמו. לא יקרה לי כלום. רק לחכות רגע. אבל כל המנגנונים בגוף – הם בהיסטריה. הדופק עולה, הזיעה מופיעה, הלחץ בכל הגוף, רעידות. הרגש שהוא אמיתי. למרות שהסיבה לרגש לא אמיתית. אני בתוך הסרט של עצמי, מרגיש רגושת אמתיים כמו לצפות בסרט, למרות שברור לי ‘מה שאני רואה בסרט הוא לא אמיתי אלא רק בראש שלי. אבל זה לא משנה, מה שאני מרגיש הוא אמיתי וזה לא רלוונטי שהסיבה לרגשות האלה היא לא אמיתית.
ולפעמים אני מצליח. לפעמים אני נשאר ברגש הלא נעים, בפחד שהוא מעורר. ולפעמים רק שניה אחת ואני נשבר. ולפעמים הוא עובר. אבל אם אני מצליח – החופש הוא עצום. מה שיש אחרי תהום הפחד הוא מדהים. החופש, מגוון האפשרויות… עד התהום הבאה והכל שוב, בתהליך ספירלי לא נגמר ומדהים.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
