הרבה זמן התעסקתי במשמעות. חיפשתי את הייעוד שלי, את מה שימלא אותי, את ה-דבר הזה שלי, את החתיכה שאני באתי למלא בפאזל של הקיום הכללי. אני יודע שכמו לחפש הארה, ככל שמחפשים אותה יותר – כך זה יותר חומק ממך. בדיוק שככל שמתאמצים יותר ללכת לישון – ככה יש פחות סיכוי להירדם. כך גם לחפש משמעות – לא מוביל אותך אליה.
ועדיין, ידעתי שיש משהו שעוד לא גיליתי. המשפחה ממלאת אותי משמעות, אני אוהב את העבודה שלי, אבל הרגשתי שיש עוד חלק שלא הצלחתי לפענח.
יש טקסט שאני אוהב שמעביר את התחושה הזו בצורה מדויקת. הוא מופיע כסוג של מלמול בשיר של j. viewz . יש הרבה טקסטים בנושא, אבל ספציפית זה, במיוחד עם זה שהוא כל-כך נחבא, איפשהו שם מאחורי המוזיקה וצריך ממש להקשיב בתשומת לב כדי לשים לב אליו, הוא הטקסט שנשאר איתי:
I’m pretty much happy with my life. I’m doing what I love to do, I’m good at it. But still I feel like there something that’s missing, something bigger, I just don’t know what it is. I know I will find this some day. But I think I will know what it is once I will find it. And all be figured out right in one.
הרבה זמן חיפשתי. הרגשתי שיש פער בין איך שאני חווה את עצמי בעולם לבין מה שאני משקיע בו את עיקר זמני, בעבודה שלי. הרבה זמן גם קישרתי בצורה ישירה בין פרנסה למשמעות. והיו עם זה כמה בעיות.
קודם כל, בהגדרה – מטרתה של חברה הוא להשיא את מירב הערך לבעלי המניות שלה. לא משנה כמה התחום שהיא עוסקת בו הוא חיובי, תמיד יהיה ניגוד מסוים בין הצורך לתת ערך ללקוח לבין הצורך להשיא ערך לחברה. דבר שני, אני כעובד בחברה – המשמעות שלי בעשיה של החברה היא מוגבלת. לא הייתי בטוח שאני אמצא משמעות במקום כזה.
ומצד שני, לא מושך אותי להקים חברה. להיות מנכ”ל של סטארט-אפ אף פעם לא דיבר אליי. זה לא אני. יותר מזה, גם להקים עסק ולהיות עצמאי – גם זה לא ממש מדבר אלי. לפחות לא כרגע. זה כנראה נובע בן היתר מההבנה שכבעל עסק אותו הניגוד קיים באותה המידה, אולי אפילו יותר: אני אשקיע הרבה מהאנרגיה שלי בלהשיג לקוחות ולוודא שהם מרוצים, ולא בעשייה עצמה.
הרבה זמן נתתי למתח הזה להתקיים, נתתי לעצמי לשהות בתוכו. הבנתי שהמטרה ואפילו המשמעות מבחינתי כרגע היא להבין מה זו המשמעות הזו. והמשכתי לבחון את זה.
ואז נולד הבן השני שלי. ופתאום כל המציאות שלי קיבלה ניעור חזק, שוב (הלידה של הבן הראשון היתה נקודת מפנה). פתאום לא הייתי בטוח שכל סגנון החיים העירוני הזה הוא בשבילי, שהייטק זה בשבילי, שקפיטליזם זה בשבילי. ראיתי את כל הדברים האלה גם קודם, אבל אחרי הלידה שלו היה לי דחף עז לשנות את המציאות.
אבל היה עוד רגע, לפני הלידה שלו, שהיה נקודת מפתח. הבנתי שאני צריך לשטוף את הקערה.
כמה חודשים קודם הגיעה לפתחי הזדמנות להחליף עבודה, לחברה שעוסקת בדברים אזרחיים לחלוטין, הייטק אמיתי, B2B על מלא. וידעתי שאני אצא מהתעשייה הבטחונית, אבל ידעתי שמשמעות אני לא אמצא שם.
ואז נזכרתי בסיפור זן הבא:
נזיר פנה אל ג’ושו ואמר לו “זה עתה הצטרפתי למנזר, אנא, למד אותי”
ג’ושו שאל “אכלת את דייסת האורז שלך?”
הנזיר ענה “כן, אכלתי אותה”
“אם כך”, ענה ג’ושו, “כדאי שתשטוף את הקערה שלך”.
ובאותו רגע חווה הנזיר הארה.
הסיפור הזה מלווה אותי בחודשים האחרונים. הבנתי שהחברה החדשה לא תמלא אותי במשמעות, אבל זה הצעד הנכון. שאין טעם לרדוף אחרי המשמעות, אלא שאני יכול למצוא אותה בדברים הקטנים, השגרתיים של היום-יום. שאין איזו תגלית ענקית שתמלא אותי במשמעות. שאלה צעדים קטנים, ממש קטנים, שכל פעם יביאו אותי עוד מילימטר קדימה, ועצם ההתקדמות הזו – היא המשמעות. עצם ההתקדמות ממלאת את הצורך העמוק הזה.
ובאמת במקום העבודה אני מוצא את המקום שלי. בפעם הראשונה הגעתי למקום מתוך זה שאני רואה את עצמי, ולכן גם אחרים רואים אותי (שזה נושא לפוסט נפרד). אני לא מחפש שהעבודה תיתן לי משהו שהיא לא יכולה לתת, ולכן גם אין לי קונפליקט איתה.
והבנתי עוד משהו. בעצם שני משהו-ים. הבנתי שהסיפור שלי, הרגישות והעדינות שלי, חוויות החיים שלי יחד עם מי שאני באופי שלי, כהורה, בדברים שמעניינים ומעסיקים אותי – יש להם ייחוד. שאני יכול וצריך לתת קול לעדינות הזו, לאפשר לאחרים להתחבר לעדינות שלהם ולפרוח מתוכה. שזה הייעוד שלי.
והבנתי שאני רוצה לכתוב. שאני רוצה להשמיע קול. שאני צריך להוציא לאור את מה שיש לי להגיד, את המחשבות שלי, את החוויות שלי. שאני רוצה לכתוב.
כמה חודשים לפני זה, עוד בתוך הבלבול, הבנתי שאני הולך להוציא ספר מתישהו. אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. חיפשתי, שקלתי סדנאות כתיבה, והאמת שבעיקר לא עשיתי – חיכיתי שתיפול עליי התשובה איך לעשות את זה או שזה פשוט יקרה. וזה לא קרה. או שזה בדיוק מה שקרה, תלוי איך מסתכלים על זה.
בתוך הסחרור של הלידה של הבן השני, השאלה הבסיסית ביותר שהיתה לי היא: מה אני רוצה. נניח שאני יכול לעשות כל דבר – מה הייתי בוחר לעשות? הבנתי שאני רוצה לכתוב. אני רוצה שאנשים יוכלו לקרוא אותי. אשתי אמרה לי: “אז זה מה שתעשה”. חשבתי ללכת לסדנת כתיבה, והיא אמרה, בצדק, שאני לא צריך משהו שאין לי. אם אני רוצה לכתוב – אני יכול פשוט לכתוב. וככה החלטתי להקים את הבלוג הזה.
היום אני נמצא במתח שבו מצד אחד יש לי המון מה להגיד, מצד שני אני מחפש את הזמן המושלם והסיטואציה המתאימה כדי לכתוב אותו. זה כמובן לא קורה, אין זמן כזה. היום אני מבין, שהמפתח הוא לשטוף את הקערה. כלומר פשוט לכתוב. עם רצון או בלי רצון, לא לחכות לשעה המתאימה, לרגע שאני לבד בלי הפרעות, לא לרגע שבו אני מרוכז או יש לי השראה – פשוט לכתוב. כמה קטן ופשוט – ככה קשה. אבל אפשרי. פשוט לשטוף את הקערה. וזה כבר יביא את ההארה. והמשמעות.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
