חיי היום היום עם הזעה בידיים
מאז שאני זוכר את עצמי אני מזיע בידיים. במשך שנים זה הטריד אותי מאוד, וזה משהו שלמדתי לחיות ולהתנהל איתו . הזעה בידיים היא מסוג הדברים שכשאין לך אותם – אתה לא יודע להעריך את זה, כי זה ברור מאליו. אבל כשאתה מזיע בידיים – זה לפעמים מרגיש שכל החיים מתנהלים סביב זה.
בתיכון הייתי מחזיק דף מקופל לארבע שאותו הייתי מניח מתחת ליד כדי לא להרטיב את הדפדפת שאני כותב בה. בדרך-כלל זה היה הדף של סוף הדפדפת כי הוא הכי עבה וסופג הכי טוב. כשיצאתי עם מישהי, חששתי מהשלב שצריך להחזיק ידיים כדי לא להגעיל אותה. בעבודה הייתי עסוק במי נכנס בדלת המשרד כדי שזה לא יהיה מביך ללחוץ יד. לשטוף ידיים ולנגב אותן היה עוזר לכמה דק’, אז הייתי מוודא שאני שוטף את הידיים בשעה שבה אני פוגש אנשים כדי להגיד בוקר טוב (כשהיו לוחצים ידיים כדי להגיד שלום ולא רק מגישים מרפקים או אגרופים). היתה תקופה שהייתי מחזיק מגבת במשרד כדי לנסות לנגב את הידיים לפני לחיצת יד. זה כמובן לא עזר.
כשהייתי טס לתערוכות חששתי במיוחד כי לא יכולתי לנגב ידיים על מכנסי האלגנט. בתערוכה לוחצים ידיים כל דקה, ואני לובש חליפה חמה, ויש מספיק סיטואציות מלחיצות בתערוכה. בקיצור – זה כאב ראש גדול ובעיה חברתית לא פשוטה.
מצאתי טיפול מתאים
למזלי, התחתנתי עם אישה שמעולם לא גרמה לי להרגיש חוסר נעימות בעניין הזה, וקיבלה את זה כאילו זה מובן מאליו. בגלל שזה הטריד אותי, היא ניסתה למצוא פתרון ויום אחד היא מצאה פתרון טיפולי.
כבר קודם חיפשתי, ומצאתי, טיפולים שונים ומגוונים אבל לכולם יש חסרונות שמבחינתי הפכו אותם ללא רלוונטיים. יש טיפול בוטוליניום שהורג תאים בידיים. טיפול אחר גורם להזעה מפצה במקומות אחרים. ויש הרבה אחרים. כל הטיפולים האלה היו לא רלוונטיים מבחינתי כי הם יצרו בעיה חדשה במקום בעיה קיימת.
הטיפול שהיא מצאה עובד רק לאורך הזמן שמפעילים אותו (כלומר ללא השפעה לכל החיים), ולא גורם להזעה מפצה. מדובר בטיפול עם מכשיר חשמלי, שמכניסים אליו את הידיים (והרגליים, בנפרד, כדי לטפל גם ברגליים) והוא מעביר זרם חשמלי בגוף. מעבר לזה לא ממש ידעו לתת לי הסבר מדעי מה גורם לגוף להפסיק להזיע בידים וברגליים בעקבות הטיפול. בהתחלה צריך לעשות את הטיפול פעמיים ביום, וכעבור שבועיים אפשר בהדרגה להוריד לכמה פעמים בשבוע.
הטיפול הזה היה life changer מבחינתי. הוא פשוט הוריד את המחשבות המטרידות סביב ההזעה בידיים מסדר היום. אמנם הייתי צריך להתמיד בתחזוקה של זה ולעשות כמה טיפולים בשבוע (עצמאית, בבית) – אבל זה בהחלט היה שווה את זה. פשוט הפסקתי להזיע, ויותר חשוב – הפסקתי לחשוב על לא להזיע. יכולתי ללחוץ ידיים, לכתוב, לגעת בחפצים של אנשים אחרים בלי להשאיר רטיבות ובעיקר בלי להיות מובך.
במשך כמה שנים עשיתי את הטיפול הזה, ממש עד לאחרונה. לא ממש העסיק אותי ההסבר המדעי שגורם לזה לעבוד, כל עוד זה הצליח. זה קיבל אישור של הרשויות שאמורות לבדוק את זה, ונוסה על מספיק אנשים כדי להיות בטיחותי ולא לפגוע – לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. אז ההסבר של איך בדיוק זה עובד – קצת סיקרן אותי אבל הסתפקתי בעובדה שזה פשוט עובד.
אני מזיע רק כשאני לחוץ
ואז הגיעה הקורונה והעבודה מהבית, במקביל לשינוי תודעתי שעברתי באותה תקופה, ולאט לאט אני מתחיל להבין מה משפיע על ההזעה שלי ואיך מכשיר ש”מחשמל” אותי גורם לי להזיע פחות.
עם העבודה מהבית והסגרים, היה לי קשה יותר להתמיד עם המכשיר פעמיים בשבוע, והתחלתי להקפיד פחות. בפעמים קודמות כשלא התמדתי עם הטיפולים – הייתי מתחיל להזיע וכבר למדתי שלא כדאי להתעסק עם זה. עדיף לפעול לפי ההנחיות ולהינות מהתוצאות. אחרת – אני צריך להתחיל את התהליך מההתחלה (לעשות שוב פעמיים ביום למשך שבועיים ולהוריד בהדרגה), וזה לא נעים.
אבל הפעם קרה משהו אחר. שמתי לב שאני מזיע פחות, למרות שאני לא מתמיד עם המכשיר באותה המידה. יותר חשוב מזה, שמתי לב שיש סיטואציות מסוימות שגורמות לי להזיע, ושבשאר הזמן אני נשאר יבש לגמרי. זו היתה תגלית אדירה! תמיד היה ברור לי שזה עניין רגשי-נפשי יותר מאשר פיזי, אבל בעבודה מהבית זה נהיה ממש חד משמעי. הטמפרטורה של החדר שאני נמצא בו בשליטה שלי ולא משתנה, אני לא מתאמץ פיזית, רק המצב המנטלי שלי מפגישה מסוימת משתנה והוא זה שגורם לי להזיע או לא להזיע. בידוד המשתנים, יחד עם השקט של העבודה מהבית הפך את הדבר הזה לבולט וברור: ההזעה שלי מושפעת באופן ישיר מהמצב המנטלי שאני נמצא בו.
איך העולם הרגשי קשור לזה
ככל שאני חוקר יותר את עולם הרגש, אני מבין שרגשות הן סוג של אנרגיה. למעשה, הכל הוא סוג של אנרגיה. כשתרגלתי ויפאסאנה הרגשתי את זה ממש בגוף. את האנרגיה זזה בגוף. כל הפיזיקה מבוססת על זה. הפילוסופיה מדברת על זה. למעשה התאהבתי בויפאסאנה כי היא נתנה לי חוויה מוחשית של החיבור בין הפילוסופיה המערבית, עם חוכמה עתיקה מהמזרח, ועם תורת הפיזיקה.
אז הבנתי שרגשות הן סוג של אנרגיה. באנגלית זה ממש נמצא בשם המילה: emotion = e-motion = electric motion. רגש = תנועה חשמלית. כלומר רגשות הן תנועה או זרימה של חשמל, של אנרגיה. זה היה חלק נוסף בפאזל ההזעה שלי, שעדיין לא התחבר לגמרי, אבל הבנתי שהוא מאוד קשור.
איך כל זה קשור למערכות הגוף
בדומה למה שכבר הבנתי על פחד, זיעה היא לא משהו רע. זיעה הוא מנגנון הכרחי של הגוף כדי לפנות פסולת. זו דרך התנקות של כלי הדם דרך העור. כאשר אני מזיע – אני מוציא מהגוף דברים שהוא לא זקוק להם והם מפריעים לו. המקור של מה שצריך לפנות יכול להיות מאוד מגוון, אנחנו חיים בעולם שמלא בזיהומים מסוגים שונים – החל מדברים שאנחנו קוראים להם “אוכל”, דרך קרינה, אויר לא נקי ועוד המון דברים אחרים. גם העולם הפנימי שלנו מייצר רעלים בגוף שצריכים להתפנות. כשאנחנו מרגישים רגש מסוים – הוא מייצר תנועה חשמלית בגוף שצריכה לצאת החוצה.
מנגנון אחר שאפשר ללמוד ממנו על החוכמה האדירה של הגוף הוא מנגנון הדמעות. אנחנו נוטים לחשוב שיש סוג אחד של דמעות, אבל לא כך הדבר. הגוף מוציא דמעות שונות בהתאם לצורך. יש דמעות שמטרתן לספק חומרי הזנה לעיניים ומגינות עליהן מפני ייבוש. העיניים שלנו מזילות כל הזמן דמעות בסיסיות אלה מבלי שאנחנו שמים לב. יש סוג אחר של דמעות שנוצר כתוצאה מגירוי, למשל כשנכנס לנו חרק לעין. ויש דמעות רגשיות. מחקרים מצאו שדמעות עוזרות להקל על סטרס והן אפילו עוזרות לייצר אנדורפינים, שבין השאר עוזרים להקל על הרגשה לא נעימה. אפילו המבנה הכימי של דמעות מסוגים שונים הוא שונה לחלוטין:
כמו בדמעות, גם בזיעה יש קשור הדוק בין מה עובר עליי לבין מה שיוצא או צריך לצאת ממני. אם אני מזיע הרבה – זה כי הגוף מוציא הרבה דברים שהוא לא צריך ונכנסו או יוצרו בתוכו. אם אין פסולת רבה בגוף – הוא לא יזיע הרבה. אצל אנשים שחודר אליהם יותר, כמוני, נדרשת דרך להוציא את הדברים החוצה וזיעה היא מנגנון שמאפשר בדיוק את זה.
כשיש הרבה מה לפנות וזה לא יוצא החוצה – זה מצטבר בגוף. הרבה פעמים זה קורה כשאני מרגיש רגש לא נעים. התגובה שלי היא לעצור, לנשום כמה שפחות ובצורה שטוחה כדי לא להרגיש את הרגש הלא נעים. אין תנועה. האנרגיה הזו מצטברת בגוף ואין לה איך לצאת. תנועת האנרגיה תקועה והגוף מחפש דרך לפנות את זה החוצה. והפתרון הגאוני שהוא מוצא לסיטואציה הזו – הוא להזיע. ככה בעצם הגוף מוציא את הרעלים שנוצרים בתוכו.
בצורה דומה, כשהבן שלי מרגיש רגש לא נעים והוא לא יודע איך לבטא את זה הוא רץ וצועק, ומתחיל להשתולל. גם החתולה שלי דואגת כמעט כל יום לרוץ ולצעוק. היא מוציאה החוצה את מה שלא נחוץ. כל אלה מנגנונים בריאים שנועדו לשמור עלינו.
זה אומר שאם אני מוצא דרך אחרת להוציא את הרעלים האלה החוצה – הגוף לא צריך להזיע אותם (אני עדיין אזיע כי זה חלק ממנגנוני הגוף ההכרחיים, אבל לא בצורה חריגה שמפריעה ליום יום). האלטרנטיבה הזו יכולה להיות לנשום, לאפשר את הרגש שאני חווה, ובעיקר לשחרר. אם יש זרימה של אנרגיה ואני לא כולא אותה – היא כבר תמצא את המקום שאליו היא צריכה להגיע כדי לצאת מהגוף.
התיאוריה שלי לגבי המכשיר היא שהוא יצר תנועה של אנרגיה. בצורה מלאכותית הוא בעצם הזרים אנרגיה ברחבי הגוף ויצר תנועה. כך בעצם הוא הוציא את מה שהיה כלוא והיה צריך לצאת. האלטרנטיבה ה”טבעית” היא בעצם לאפשר את התנועה הזו בעצמי.
להגיד את זה – זה קל. ליישם את זה – זה כמעט בלתי אפשרי. אבל כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן, לא?
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
