אני מטייל עם הילדים בשדות מחוץ לכפר שלנו באנגליה. הנוף עוצר נשימה, מהסוג שמייצרים ממנו שומרי מסך. דשא ירוק אינסופי, מתובל בעצים ומשתלב בהרמוניה עם השמים הכחולים. חצי ענן צובע חלקת דשא בירוק כהה, וחלק אחר זועק בירוק מסנוור. הנשימה נפתחת, האויר כל-כך נקי, הציפורים שרות כמו בתזמורת לכל אורך הטיול.
כל הירוק הזה מרגיע את הנפש ומשקיט את הנשמה. הכל נהיה בווליום יותר נמוך ומחשבות חדשות מתאפשרות. הבן שלי מבקש שאמציא לו סיפור. קשה לו לחכות לעונה הבאה של סדרת הילדים האהובה עליו, כראמל, אז הוא מציע שנמציא פרקים משל עצמנו. אני ממש רוצה להסכים, אבל המוח שלי טרוד בדברים אחרים.
באופן אירוני בחרנו לנו כפר שהכי מזכיר קיבוץ – עם שבילים לאופניים וקולנועיות והמון המון דשא, בלי כבישים לרכבים בתוך הכפר.
בקיץ של גיל 9 הלכתי לקייטנה בבארי. אני לא זוכר הרבה, בעיקר את ההתרגשות להגיע לשם. שזה היה מקום מאוד מאפשר. אני זוכר את הבריכה, שהיתה מאוד צנועה אבל היה בה מה שצריך. אני זוכר שדפנה המדריכה לקחה אותי על הגב ושקיבלתי כובע אדום.
אני מסתכל על הגידולים שזרעו לא מזמן בשדות מסביב לכפר שלנו וחושב על השדות שמחוץ לקיבוץ. אלה שנסעו בהם טרקטורים, קומביינרים, ועוד כלים שאני לא יודע איך קוראים להם. אני חושב על איך היו חורשים את השדות האלה, ואיך פתאום נסעו בהם בוזזים, חוטפים ורוצחים.
אני חושב על על השרירותיות הברוטאלית בגורלו של קיבוץ סעד, שלמדתי בו בבית הספר ויצא בלי פגע, לגורלו של כפר עזה, שהוא מרחק של חציית כביש.
בימי שישי אבא שלי היה אוסף אותי מבית הספר והיינו נוסעים לתחנת הדלק בכפר עזה. הוא היה מתדלק וקונה לי סנדוויץ בסאבווי, כשעוד היה שם סאבוווי. כמה אהבתי את הסנדוויצ׳ים האלה. תמיד בחרתי לחמניה לבנה, פסטרמה, עגבניה, חסה וחמוצים. אחד המקומות הראשונים שאכלנו בהם בקיימברידג׳ היה סאבווי, כי פה עדיין יש. מעבר לריפוד הבטן, זה גם ריפד אותנו בתחושת בית של משהו מוכר.
המבנים הרומאים העתיקים של קיימברידג׳ מזכירים לי שכבר כל-כך הרבה שנים לא היו פה מלחמות. כשהיו – הן היו אכזריות. אבל מזמן הפוקוס של האנשים פה מושקע בלחיות בשקט ולהנות מהיופי של הנופים והמבנים.
אנחנו חוזרים הביתה ואני הולך להשקות את הפרחים בגינה החדשה ששתלתי לאחרונה, מעין דרך להכות שורשים באדמה הבריטית הזרה לי. בזמן שהמים נשפכים מהמשפך רסיסים רסיסים אני לא יכול שלא לחשוב על גיורא עוז מבארי שיצא להשקות את העציצים שלו כשמחבלים מסתובבים סביב ביתו, ועל לוחמי השלדג שראו את הסיטואציה ונזכרו בשביל מה הם הגיעו להילחם, ומה זה בכלל נורמליות.
ואז אני מסתכל על כביש הגישה לבית שלנו וחושב על נורמליות.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
