אני עומד על הבמה, הגיטרה תלויה עלי. חיקוי של פנדר סטרטוקאסטר שחורה, אבל כזו שנשמעת הרבה יותר טוב מסתם חיקוי. יד שמאל שלי מחזיקה את הצוואר שלה, יד ימין מחזיקה מפרט. אני מקווה שהזיעה בידיים לא תגרום לי להחליק מהשריג הנכון ושהמפרט לא יפול לי.
עשינו את זה המון פעמים יחד, וזה גם שיר מאוד פשוט. אפילו סולו אין לי, רק להחזיק את הריף והאקורדים בבתים. אבל הלב לא משתכנע, הדופק על מאתיים. והזיעה – היא כבר מתחילה לנזול מכף היד על האמה. מזל שחשוך ולא רואים.
גם האולם עצמו חשוך. אני לא רואה אף אחד בקהל. אבל אני יודע שהם שם, אני מרגיש אותם. יושבים על הכסאות הכתומים של האודיטוריום הוותיק. זו התנסות טובה. סוף סוף הלהקה יוצאת מחדר החזרות ומקבלת במה. סוף סוף אנחנו מממשים את מה שעבדנו עליו בשבועות האחרונים. כל השכבה פה בטוח, ויש בטח גם משכבות אחרות. גם החבר׳ה מבית הספר באו, לא רק מהפנימיה. אני מקווה שהשיר הזה לא יהיה יותר מדי בשבילם, בכל זאת שיר פאנק רועש ולא מוכר.
אני צריך להתרכז. שלא לפקשש. אני לא סתם יושב בחדר שלי ומנגן, אני מחובר למגבר העוצמתי. תכף כל האודיטוריום ישמע כל תנועה שלי על המיתרים וכל חצי פריטה. הזרקורים נדלקים עלינו, אני מסנוור. אם חשבתי שהדופק כבר בשיא – גיליתי שהוא יכול לעלות עוד. אני לוקח נשימה עמוקה, ואומר לעצמי שאני מוכן.
תראו אותי, עומד על קצה הצוק, מסתכל על הים הזה, הכחול, העמוק, המהפנט. לוקח נשימה ומוכן לקפוץ קדימה. הראש אומר שאני הולך להתרסק על הסלעים שלמטה, אבל משהו מבפנים יודע שאני הולך לעוף עכשיו, לחוות משהו שלא חוויתי לפני ושאני מאוד מאוד רוצה. חוויה ראשונית, עוצמתית. משהו שהופך אותך מעוד יצור שמתהלך על פני האדמה, לכזה שחווה חוויה שמיימית. חוויה שמתעלה על חוקי הטבע.
אני מדמיין את סגרון נותן קצב. מקלות התופים שלו פוגשים אחד את השני, ואני שומע אותו אומר בשקט ״וואן, טו, טרי, פור״. סגרון, כמו גם אסף הבסיסט ואורטל הזמרת מחכים שאתחיל. השיר הזה מתחיל בריף גיטרה ורק אז הלהקה מצטרפת.
אני מוכן. הנה זה בא.
אני מוודא שהאצבעות מונחות על השריג החמישי במיתר הרביעי, ואני מתחיל את הריף. הפריטה פשוטה, הדיסטורשן עוצמתי. כמה אני אוהב את הרעש שאני מפיק.
הנה סגרון נותן קצב בהייט. תכף הם מצטרפים אליי.
אורטל אומרת ״שלום״ קצר למיקרופון ואיתה מצטרפים אלי הבס והתופים. אף פעם לא שמתי לב כמה עוצמה יש לבס וכמה ביטחון נותנים לי התופים. אני כבר לא לבד. התחברנו. יש לנו שלם שגדול מסך חלקיו.
אורטל מתחילה לשיר.
בום. הגענו כבר לפזמון. אומנם זה שיר קצר, אבל הוא עובר מהר מדי. רק התחלתי להינות, למרות הלחץ.
כמה אנשים בקהל קמו והתקרבו לבמה. הם זזים לפי הקצב של השיר. לפי מה שאני מנגן. לא ציפיתי לזה. באף הופעה בפנימייה לא קמו לרקוד, תמיד יושבים בכיסאות. איזה כיף!
ממשיכים לבית השני. הגוף יודע לנגן, מעצמו. אני יכול קצת לשחרר. אבל לא לשחרר מדי, שבכל זאת לא אעשה טעות. אני מסתכל על אסף. הוא קולט אותי ואנחנו מתקרבים אחד אל השני, נצמדים גב אל גב, ומניעים את הראש לפי המנגינה.
למטה החבר׳ה נצמדו אל הבמה כאילו שפכו את האודיטוריום והם לא יכולים להמשיך לשבת, חייבים לקום ולהתקרב.
מגיעים לחלק האחרון. אני מרשה לעצמי לקפוץ. זה רק אקורדים עכשיו. האנשים למטה קופצים איתי. כאילו חיברו את כולנו לאותו מושך בחוטים. כולנו מופעלים יחד באותו הכח, וגם מחוברים אחד לשני בכח אנרגטי קסום.
אנחנו אולי שלוש דקות לתוך השיר, אבל אני מזיע כבר לא רק בידיים אלא בכל הגוף. הדופק של הלחץ התחלף בדופק של מאמץ, אבל השרירים שלי רפויים. אני נשען לתוך מה שקורה פה. אני מאפשר את הריחוף הזה ומסכים להינות מהנוף של הים מבלי שיש מתחתיי אדמה. זה בדיוק למה השקענו את השעות בחדר החזרות, וגם לבד בחדר. ולמה בלעתי את הכאבים באצבעות מהמיתרים החותכים, ולמה ביצענו את השיר הזה שוב ושוב ושוב. בדיוק בשביל מה שקורה פה עכשיו.
השיר נגמר. סיימנו. אנחנו מעבירים את הבמה ללהקה של השכבה מעלינו. אבל הייתי ממשיך לנגן פה עוד שעה. אולי גם זה יגיע מתישהו. אבל כרגע – אני פשוט מוקיר תודה על מה שקרה פה. עוד לא ממש מעכל. רק מבין שחוויתי משהו שמשנה אותי. שהופך אותי למישהו קצת אחר, שזווית ההסתכלות שלי הולכת להשתנות.
מסתבר שהמדריך של השכבה שלנו צילם אותנו. יש לי תמונה של הרגע הזה: חולצה ירוקה ארוכה צמודה, גיטרה שחורה, אני בטירוף, והאנשים מתחתיי גם. רגע אחד. חיים שלמים.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
