כששמתי את עצמי לפני אחרים וחשבתי שאני עומד למות

פעם אחת בעבודה נתנו לי נע”ת – להיות אחראי ביטחון של החברה. כלומר, לנהל את התקשורת מול מלמ”ב במשרד הביטחון. מעבר לזה שזו משימה שממש לא רציתי לעשות כי זה כאב ראש בירוקרטי רציני, אין בזה שום דבר שמעניין אותי או תורם לי באיזשהי צורה, זה גם דרש לעשות תחקיר בטחוני בשב”כ.

אני עם התחקירים הבטחוניים סיימתי בצבא ולא היתה לי שום כוונה לחזור אליהם. וספציפית – לא הייתה לי שום כוונה להתחייב לא לעשן סמים בשביל לקבל את הסיווג הדרוש לנע”ת שממילא לא רציתי לעשות.

נשמע פשוט נכון? אז זהו – שכדי לסרב לתחקיר ולנע”ת הזה, הייתי צריך לעמוד על סף מוות, או לפחות ככה זה הרגיש לי. יתכן שבמובן מסוים, באמת משהו באישיות שלי מת באותו היום ונולד משהו חדש.

כדי לסרב לתחקיר הזה הייתי צריך:

1. להבין שאני לא מעוניין בנע”ת שנתנו לי. כלומר להבדיל בין מה טוב בשבילי מול מה טוב לחברה שאני עובד בה. בכלל, לשאול את עצמי “מה אני רוצה?” – זה לא היה מובן מאליו בכלל.
2. להחליט שאני לא מעוניין להתחייב לא לעשן סמים. זה משהו שבכלל לא היה נוכח בחיים שלי אז  לכאורה יכולתי לפתור את זה בזה שזה לא רלוונטי ולכל אני יכול להתחייב. אבל לא רציתי להתחייב למשהו כזה. שוב – חיבור לרצון שלי.
3. לאשתי יש עניין עם סמים. היא ממש נגד. למעשה הסיבה שבגללה לא עישנתי באותם שנים זה כי היא היתה מאוד נגד ואני לא רציתי להתעמת איתה. מאוד פחדתי מהתגובה שלה לעניין הזה. אבל הייתי מוכן להתמודד עם זה. היכולת להתמודד מול משהו שמפחיד אותי, בטח מולה – זה משהו שלא הכרתי באותו הזמן.
4. לסרב ולעמוד מול לחץ של גוף ממשלתי, מול השב”כ בכבודו ובעצמו. מול מניפולציות, ולעמוד מול שאלות כמו “מה יחשבו בחברה על על זה שאתה אדם לא אמין?”. להגיע למתקנים של השב”כ, לשבת שם בפגישה ואז לסרב לעשות את התחקיר, מול “הממסד”, סמל בעלי הכח – זה גם לא ברור מאליו בשבילי. אני חייב להגיד שעבורי זה החלק הכי קל בסיפור. כנראה כי זה לא אישי. אין פה חשש שלא יאהבו אותי.

אחרי שסירבתי, ויצאתי משם – פשוט לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי מועקה עצומה. ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, ידעתי שאין לי דרך אחרת אלא לעשות את מה שעשיתי. אבל עכשיו הייתי צריך להתמודד עם ההשלכות של זה. וכל מה שרציתי זה לברוח. להיעלם ולא להיאלץ להתמודד מול אשתי ומול הבוס שלי.

איך אני אגיד לאשתי שלא רציתי לעשות תחקיר בטחוני כי אני שומר לעצמי את האפשרות לעשן סמים? איך אני אגיד לבוס שלי שאני מסרב לנע”ת שנתנו לי כי אני שומר לעצמי את הזכות לעשן סמים?

זה אולי נשמע ברור מאליו וזו בהחלט זכותי, יש שיגידו אפילו חובתי – לעשות את מה שנכון עבורי. אבל באותה נקודה בזמן – זה היה נראה לי פשוט לא אפשרי. זו היתה חוצפה. זה בגידה. זו נטישה. והפרה של החוקים. זה אומר שאני לא ילד טוב. אוי ואבוי לי.

אני זוכר שלקח לי הרבה זמן להניע את האוטו. ישבתי שם ולא יכותי להתחיל לנסוע. ישבתי באוטו וחיכיתי. רציתי לדחות את הקץ. כשנסעתי – שמתי בפול ווליום את הפיל הכחול וצעקתי את השורות “תנו לי להיעלם בשקט, הלוואי הייתי כל מה שיכולתי להיות” וגם את “לא רוצה להיפגע יותר, לא רוצה להתאהב יותר” של קובי אוז. היה לי כל כך קשה. הרגשתי שאני מתפוצץ מרוב פחד. פעם ראשונה שעשיתי משהו שהוא לא מה שצריך אלא את מה שאני רוצה. וזה היה הדבר הכי מפחיד בעולם עבורי.

ואז הגעתי הביתה. החלפתי בגדים ומיד יצאתי לרוץ. הרגשתי שאני חייב לפרוק מתח. וגם הייתי ביום עבודה אבל כל היום הוקדש לתחקיר שלא קרה, אז לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עכשיו. חופשי. וכמו שקובי אוז כותב – “חופשי לעשות כל מה שבא לי. אז איך זה ששום דבר לא בא לי? חופש. גם כן עוד קטע מבאס”.

ומה שהיה לי מדהים לגלות זה לא רק שאחרי כל האירוע הזה נשארתי בחיים, לא רק שלא קרה שום דבר נורא, אלא שאף אחד אפילו לא התרגש מהעניין. הכל עבר כל-כך חלק שזה היה פשוט לא יאומן. כמה כוחות נפשיים נדרשו לי כדי להתמודד עם השדים הפנימיים שלי, ובסוף הסתבר שהשדים שלי זה הדבר היחיד שהייתי צריך להתמודד איתו. לא עם אף אחד אחר.

אשתי שמחה שאני עושה מה שטוב לי. לבוס שלי גם ככה לא היה באמת אכפת מהנע”ת הזה, והיה לי כל-כך הרבה קרדיט, הוא פשוט נתן את זה למישהו אחר בלי להגיד לי על זה מילה. ובעצם זהו, אף אחד לא אמר לי על זה מילה. וכן, נשארתי אפילו חיי. זו היתה בהחלט חוויה חדשה לעשות משהו שאני רוצה, ואפילו להתעמת בשביל זה.

אמנם העימות היה בעיקר מול עצמי, ועוד ייקח לי זמן עד שאאזור אומץ להתעמת עם אחרים. אבל להתעמת עם עצמך זה כנראה הכי קשה.

_{^{קרדיט תמונת שער: Photo by Linh Nguyen on Unsplash}}