לאחרונה אמרתי משהו שהפיל לי חתיכת אסימון: אני קם כל בוקר, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא לחשוב על המחויבויות שלי, על כל הדברים שאני צריך לעשות, את כל מה שמגביל אותי היום. ואז מתחיל לחיות בתוך הגבולות האלה (במקרה הטוב, לפעמים גם יותר מצומצם מהם).
הדברים האלה יכולים להיות הפגישות שיש לי היום בעבודה (שמכתיבות את סדר היום שלי ומתי יש לי הפסקה או “זמן לעבוד”), מה צריך לעשות בבית, מה הבטחתי לבן שלי או לאשתי, סידורים אחרים. אלה גם יכולים להיות פשוט דברים שרציתי לעשות כבר כמה זמן ואני מחליט שהיום הזמן לעשות אותם. ומאותו רגע הם הופכים למשהו שצריך ולא משהו שאני פשוט רוצה ועושה.
ואז עוד דבר – אז, לפחות לפעמים (ויותר כמו בדרך-כלל) – אני מאשים אחרים בזה שאני סובל מהמצב הזה. כי הם אלה שמגבילים אותי. ואני חושב “הלוואי ש..” ו”אילו רק” ו”איזה כיף היה אם”. אבל תכלס – אני יכול לעשות מה שאני רוצה, כל הזמן, אם רק אפסיק לקבוע לעצמי את הגבולות האלה ולחיות בתוכם.
התובנה הזו נחתה עליי לפני כמה שבועות כשהיה לי יום כזה שלא תכננתי לעשות כלום. ומצאתי את עצמי בערב פשוט נהנה מהזמן. לא מחכה שהבן שלי יירדם כדי להתחיל לעשות את הדברים “שלי”. פשוט נהנה מהרגע, וגם חסר תכניות להמשך היום (שמתחיל בלילה). ואז אמרתי לעצמי “רגע – למה לא כל יום אני מרגיש ככה?”. הרי אף אחד לא באמת מחליט עבורי. אני הוא זה שמחליט מה אני רוצה לעשות.
והמחשבה הזו התבשלה אצלי כמה תקופה, אבל רק כשאמרתי בקול שהדפוס שלי הוא לקום בבוקר ולייצר את הגבולות האלה – בום! קרה משהו. פתאום הבנתי כמה זה מטומטמם, חסר תועלת ומאמלל אותי.
אני עדיין לא יודע איך עושים את זה אחרת, אבל אני מרגיש שאת הצעד הכי קשה- עשיתי. הצלחתי לאפיין איפה הבעיה. מפה זה כבר קצת יותר קל להתקדם.
קרדיט תמונת שער: Photo by Greg Bulla on Unsplash
