“אנשים הולכים לטיפול ופוגשים תוכן שיהרוג אותם. זאת אומרת – אם הם יפגשו את התוכן הזה עד הסוף הם לא יהיו הם, הם יהיו מישהו אחר. אתה צריך לעבור נהר שבצד השני זה כבר לא יהיה אתה, זה יהיה מישהו אחר”.
במסגרת שיטוטי בפייסבוק הגעתי לראיון עם ד”ר יאיר כספי. יש בראיון הזה כמה דברים מעניינים בעיני, אבל אז שמעתי את המשפט שציטתתי למעלה והוא נתן לי פטיש בראש. זה נגע בנקודה כל-כך נכונה, שידעתי שהיא נמצאת שם, אבל רק כששמעתי אותו אומר את המשפט הזה הבנתי שאני על קצה הנהר, אבל אין לי את האומץ להתחיל לחצות אותו.
אני עושה תהליך. אני מאוד גאה בתהליך הזה ואני מאוד נהנה מהתוצאות שלו. אני כבר יודע (בחלק מהזמן) להרגיש. אני לא תמיד בורח מהרגש, אני לומד להישאר בו ולתת לו מקום, וכשאני בורח – אני מודע לזה שזה מה שאני עושה (ומנסה לאפשר גם את זה בלי שיפוטיות). אבל כבר כמה זמן שאני מרגיש שאני נמנע מלהישאר באינטימיות עם עצמי. שאני לא יכול לעשות מדיטציה, הרפיה, או פשוט לא להיות עסוק במשהו. אני מתיש את עצמי רק כדי להימנע מהמפגש הזה. כי אני מפחד ממנו. אני מפחד ממה שאני הולך לפגוש שם. אני מתקרב למשהו יותר גדול ממה שנתקלתי בו עד עכשיו ואין לי אומץ להתמודד עם זה. אז אני נמנע.
אז אין לי מושג איך אני מתקדם מכאן. אבל אני מבין שעשיתי עוד צעד לקראת התהום הזו (או הנחל הזה). וגם אני בטוח שאצלח אותה ושזה הולך להיות מרגש ומדהים. אבל כרגע זה מאוד מפחיד. אני מבין שכנראה אפסיק להיות ילד טוב. שזה אולי אחד הדברים הכי בסיסיים אצלי. אני נעים, אני מנומס, אני נחמד, אני מצליח, אני ילד טוב. ובבפנים שלי אני לא באמת ילד טוב. לפעמים אני לא רוצה להיות ילד טוב. אבל אין לי מושג איך עושים את זה. וכנראה שאצטרך להתחיל ללמוד.
נתקלתי כמה פעמים במשפט מהסרט רוקטמן “עליך להרוג את האיש שנולדת כדי להיות האיש שאתה רוצה להיות”, אבל הוא לא הידהד לי כמו המשפט הזה של ד”ר יאיר כספי. פתאום זה הבהיר לי – שאני ממש צריך לוותר על דברים מאוד משמעותיים באישיות שלי. לוותר על הזהות שלי (או לפחות על חלקים מסוימים בה), על איך שאני תופס את עצמי, על מי שאני. אני צריך למות, כדי שאוכל לחיות חיים מלאים יותר. זה פאקינג מפחיד.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
