כמה קשה לצאת מהקווים. כמה קל לוותר על מי שאתה בשביל להיות כמו כולם. זה נורא קשה להיות לא נורמאלי, לא רגיל.
אבל אני לא רגיל. אף אחד לא רגיל. למה שמישהו ירצה להיות רגיל?? אני לא רוצה בסלון שלי תמונה סטנדרטית, אני רוצה תמונה מיוחדת. אני לא רוצה לאכול מנה נורמאלית, אני רוצה מנה משגעת. אז למה אני צריך להיות אדם נורמאלי? למה אני צריך לוותר על מי שאני בשביל להיות דומה למישהו אחר? במיוחד שזה אפילו לא מישהו ספציפי, אלא המכנה המשותף הנמוך של הרבה אנשים. להיות דומה לאף אחד. להיות דומה לכלום, לאיזשהו אבטיפוס אמורפי. איזה צורך זה משרת חוץ משליטה של מישהו אחר? למה הפחד הוא מרכיב כל-כך דומיננטי בסיפור הזה? זה הזוי לחלוטין.
ולוותר על עצמי בשביל להיות נורמאלי – יש לזה מחיר עצום. זה קשה. זה כואב. כל יום. ולנסות להחזיר את זה לחיים ולהאיר באור שלי, להיות אני – וואו, זה כואב. זה פגיע. זה בעיקר מפחיד. אבל בלי זה – מה יש לי לעשות בעולם? לנסות להיות דומה לבובת שעווה שאפילו לא מדמה אף אחד אמיתי?
בזמן האחרון אני במאבק מאוד עמוק בין רוצה לצריך. לפני כמה שנים, עם הולדת הבן הראשון שלי הבנתי בתהליך כואב שאני לא יודע לשאול את עצמי מה אני רוצה ואני רק מחפש לרצות אחרים. על הדרך אני לא ממש מרגיש דברים ולא חווה אותם. רק את השאריות שלהם. התקדמתי והתפתחתי הרבה. הבנתי גם כמה אני רגיש בדרך. וגם הבנתי איזו מתנה נהדרת זו. עכשיו עם הולדת הבן השני שלי, אני רוצה לתת לרגישות הזו לצאת לעולם – לצעוק אותה (בדרכי העדינה), לתת לה חופש.
אני רוצה להפסיק לעשות את מה ש”צריך” במובן עמוק יותר. לא רק באיזו משימה אני עושה ובלדעת לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה קפה עכשיו או לא. אני מתכוון במובן של סגנון החיים – במה אני רוצה לעבוד? האם בכלל אני רוצה לעבוד? בניתי לי מסלול קריירה לא רע, רק שפתאום אני בכלל לא בטוח שאני רוצה אותו. אני מתפרנס יפה, אבל אני לא רוצה להשקיע זמן בעבודה. אני מת על תל-אביב, אבל חולם על ערוגה משלי, ולרוץ בשדות בצורה חופשית. ואני גם- אני גם אוהב חלקים ממה שאני עושה היום. אני כן באמת אוהב את תל אביב, ונהנה מהרבה חלקים בעבודה שלי, מהבטחון שהפרנסה מאפשרת לי. אני באמת אוהב חלקים מזה. או שאולי זה האגו שלי שאוהב את זה? אולי זה החלק בי שעדיין מרצה, החלק הזה שאם הוא לא עושה כמו כולם אז הוא מרגיש שמשהו לא בסדר?
וואו, זה מאוד קשה להבין מה אני רוצה, כשכל השנים כל-כך התאמצתי להיות סטנדרטי. זה ממש קשה להפריד בין הצריך לרוצה בדברים כל-כך עמוקים. זה מפחיד לחשוף את עצמי באמת. זה קשה לאפשר לעצמי להאיר בכל האור שיש לי, זה כל-כך מפחיד.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
