בפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוגית היא שאלה אותי מה הייתי רוצה שישתנה, מה הייתי רוצה שיהיה אחרת. אמרתי לה שהייתי רוצה לשבת בחדר הישיבות בעבודה ולהיות זה שיודע. אבל לא מתוך הידע שיש לי, אלא מתוך תחושת ביטחון עצמי. במשך חצי שעה ניסיתי להסביר לה איפה חוסר הביטחון שלי בא לידי ביטוי והיא הסבירה לי שככה לא מדבר מישהו שיש לו חוסר ביטחון עצמי.
מה שניסיתי להגיד לה ולא הצלחתי באותו הזמן, זה שאני רוצה להרגיש מספיק טוב. שאני לא צריך להיות מישהו אחר. שאני לא צריך להיות בעל סמכות מסוימת כדי להביע דעה. שאני לא צריך ניסיון מסוים כדי להיות זה שיודע. מה שרציתי זה להרגיש שאני לא צריך להוכיח לאף אחד שמי שאני זה מספיק. ובכלל, שזה לא משנה אם אשמיע את דעתי בחדר או לא. כי זה לא יגדיר אם אני מספיק טוב. זו רק שאלה אם אשתף אותם במה שיש לי להגיד. ואם לא אשתף – זה הפסד שלהם, לכל הפחות כמו שזה הפסד שלי.
התחושות האלה של אני לא מספיק טוב, שאולי אין לי את הסמכות המתאימה, וחוסר ההבנה כללי של איך אמורים להתנהג בסיטואציות מסוימות – מלווה אותי תמיד.
היום הייתי בגינה עם הבכור שלי. נסענו במיוחד באופניים החדשות לגינה עם אומגה מהירה במיוחד. הגינה רחוקה ועכשיו שיש לנו אופניים טובות, אז זו היתה הזדמנות טובה לחנוך אותן ולנסוע עד לאומגה השווה. הבן שלי מוכן לעשות את האומגה רק כשהוא יושב עליי אז תמיד אנחנו עושים אותה יחד בחיבוק.
כשהגענו לגינה הסתבר שהיא מלאה בילדים ויש עומס על האומגה. בסיטואציה אחרת אולי היינו מוותרים או מנתבים את הבילוי למשהו אחר, אבל הפעם היינו ממש מוכוונים לאומגה ולא היה סיכוי לוותר. חצי דקה אחרי שהגענו אני מוצא את עצמי עם עוד 5 בנות והבן שלי, מחכים בתור לעשות אומגה.
הן כולן עומדות על המתקן, מדברות בקול ומחכות כדי לרדת בישיבה על החבל. עכשיו תור אמה. אבל נועה רוצה לעשות יחד איתה אז הן יורדות ביחד. ועכשיו תור נועה והיא רוצה לרדת יחד עם אמה. ועכשיו תור רוני אבל היא רק בת 4 אז היא יורדת רק ביחד עם רונה. ואז הוא שואל אותי ״ועכשיו תורי?״. ואני לא בטוח כל-כך מתי תורו. מה בעצם התפקיד שלי בתוך הסיטואציה הזו? איך אני יודע מתי תורי? מול מי אני אמור להתנהל? מי מחליט של מי התור והאם אני אמור להתיישר עם הילדה הדומממינטית יותר שעל הבמה פה בתור של האומגה או שבתור המבוגר אני אמור להחליט מה הסדר עכשיו ומה הוגן? ואיפה ההורים של הילדות האלה? למה הם לא פה? ואם אם אני אהיה לא הוגן הם יבואו להגן עליהן? הילדות בכלל ילכו לדבר איתם? ומי מחליט מה הוגן ומה לא?
אחת הילדות בוודאות לא הוגנת. היא רוצה לעשות עם כולן וביחד ואם אחת הבנות לא מסכימה לה – היא אומרת שהיא לא תהיה חברה שלה. ואז כשהיא יורדת באומגה היא גם ממש מושכת את הזמן עד שהיא מחזירה אותה לבאה בתור. אז זה ממקומי להגיד לה שתחזיר כבר את האומגה?
תכלס מה שבא לי זה לצעוק עליה. לא רק שתביא את האומגה אלא שתעוף מפה ולמה היא מתנהגת ככה ושבכלל זו לא אשמתה אלא ברור שההורים שלה לא נותנים לה מספיק מענה לצרכים שלה. אבל בטוח שאת כל זה לא כדאי שאני אגיד. אבל לא להגיד כלום זה נכון? אני בן 33, יש לי פה ילד בן 5 שתכלס האינטרס שלי זה שיהיה לו נעים, ואני כרגע עומד פה ומחכה שאור המעצבנת הזו תחזיר כבר את האומגה. ואז לבדוק מול אמלי תורו של מי עכשיו, כי נראה שהיא עוקבת אחרי התור וגם נדמה לי שהיא די הוגנת. היא כוללת גם אותנו בתורים פה.
טוב אז כבר תורנו. אחרי אמה, שרוני דחפה אותה ואמלי קפצה גם – בטוח יהיה תורנו. טוב עכשיו אני גם עולה על הבמה כדי להחזיק את הבן שלי עליי ונרד יחד באומגה, וגם כדי להציב עובדה: זהו, עכשיו יהיה תורנו.
הן חוזרות עם האומגה ומגישות לנו אותה. יש! התכנית שלי עבדה, הן משתפות פעולה. בכל זאת אני כפול מהגובה שלהן, אולי זה עוזר. ואולי פשוט תורנו.
אנחנו מתחילים להחליק על החבל, מגיעים לקצה, החבל נמתח והבן שלי צוחק בהנאה. מההדף אנחנו נדחפים אחורה ואני נתקל עם הישבן בחול אבל ממשיכים לנסוע עד שהדחף נגמר ואנחנו נעצרים. ״עוד פעם!״ הוא צועק ומיד רץ לבמה לחכות שוב לתורו. לי זה עושה מועקה קלה אבל אני מבין אותו, זה באמת היה כיף והרי בשביל זה נסענו עד לפה.
אבל אולי נלך למתקנים בגינה ונחזור כשהאומגה תתפנה? אין סיכוי שהוא יסכים. טוב, נלך לבדוק מול אמלי שוב מה סטאטוס התור ונחכה בסבלנות.
זה באמת הגיוני שאני, בגילי, המבוגר פה, כנראה בגיל של ההורים של הילדות האלה – עומד ומחכה פה? מחכה שיגידו לי מה נכון. זה סביר? מי מחליט מה סביר? למי יש את הידע מה נכון?
כמו אז בחדר הישיבות בעבודה, גם פה אני לא בטוח מה נכון והאם זכותי להביע דעה. ומהי בכלל דעתי? דעתי היא בעיקר שלא בא לי להיות בסיטואציה הזו. אבל אני כאן. וזה חשוב. אני עושה את זה בשביל הבן שלי. וגם לי זו התמודדות טובה. התמודדות עם מה? אני לא בטוח. חשבתי שאני כבר במקום אחר ואני יכול להיות פשוט אני. אולי עם מבוגרים אני כבר יותר נינוח. אבל ילדים מצליחים להוציא ממני את כל המבוכה העצמית ולהשפיל אותי כהוגן. אני מקווה שהבן שלי לא רואה את זה. אין סיכוי, הברומטר הרגשי הזה יודע מה אני מרגיש הרבה לפני. ולומד ממני. וגם מלמד אותי.
אני מקווה לפחות שכל המסרים שלי לגבי זה שמה שהוא מרגיש זה נכון – נותנים לו ביטחון וכשהוא יהיה אבא ויעמוד עם הבן שלו בתור לאומגה, וגם אם הוא יעשה את אותם הדברים בדיוק – הוא ירגיש שהוא מספיק טוב. וגם אם הוא ירגיש מובך ומבולבל מהסיטואציה הזו, אז אני מקווה שלפחות הוא יבין שזה בסדר שהוא מרגיש ככה. שזה לא אומר שהוא לא בסדר והוא לא יישם מספיק תהליך שהוא עבר בסיטואציות מול ילדים. אלא שפשוט כרגע הוא בסיטואציה לא נעימה וגם זה בסדר. שהוא מספיק טוב כמו שהוא.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
