עשר בלילה. הילד ישן. אשתי מרגישה שהצירים מתחזקים ושהיא כבר רוצה לנסוע לבית היולדות. היא מתקשרת לאמא שלה שתבוא לאסוף אותה ומתחילה ללבוש את השמלה החגיגית שהיא הכינה לאירוע. חיברתי לה את האיזי טנס והיא מתחילה להתחשמל כל כמה דקות. היום הוא יום חמישי. עוד לא סיימתי חודש ראשון בעבודה. היום משיקים מוצר חדש, אירוע מרגש שלא היה כמותו עשורים. אמאזון בעצמם משיקים את המוצר של החברה שהתחלתי לעבוד בה רק לאחרונה. הוואטסאפ גועש, יש התרגשות גדולה בבוקר הזה לפי שעון ארה”ב. אבל זה עובר לידי. זה אולי היה נחמד לקחת חלק, אבל ממש רק התחלתי לעבוד שם ואני שמח שאין לי שום משימה שקשורה לזה וגם שאין ממני ציפיות. ובכלל, אני כרגע עסוק במשהו אחר.
יש לי אישה שעומדת ללדת, אולי. כלומר בטוח מתישהו בקרוב אבל אולי אפילו הלילה או מחר. ויש לי ילד בן 5 שאני צריך לשמור על הלב הרגיש שלו. פעם ראשונה שהוא יהיה בלי אמא. האירוע הזה שדיברנו עליו חודשים – קורה. הנה נולד לו אח. הנה אמא נוסעת לבית היולדות והוא ישן. אני רוצה לעשות דברים, להרגיש שאני מועיל אבל אני יודע שאין לי איך. שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות הוא לתת לאשתי את התחושה שהגור מטופל ושהיא יכולה ללדת ברוגע, כאילו שיש דבר כזה.
אשתי בבית היולדות. בית חולים תמיד מתנהג כמו בתי חלים ותמיד ימצאו איך לשבש לך את החיים. גם באירוע כל-כך משמח ומורכב. אני לא זוכר את סדר האירועים במדויק, אבל היא נשארה שם כמה שעות. באיזשהו שלב הבנו שזה כן קורה הלילה. היא כנראה לא חוזרת עם התינוק בתוכה.
אני קצת מאוכזב, כי רציתי להיות שם. הלידה של הבן הבכור היתה אירוע משנה חיים. הרגע הזה שהוא נהיה, שבאנגלית קוראים לו epiphany ושאין לו מילה מקבילה בעברית – היתה חוויה שאתה יודע שאתה חווה אותה פעם אחת והיא נצרבת בך והופכת להיות חלק ממי שאתה. אבל הפעם אשתי רצתה שאשמור על הילד ואני לקחתי את תפקידי במשפחה ועשיתי מה שהכי טוב בשבילה.
אני לא יודע מאיפה היתה לי החוצפה לעשות את זה בזמן אמת, אבל בזמן שהילד ישן ואשתי הרגיעה את עצמה עם מדיטציה (וקולה) עד שהלידה תתקדם, אני ראיתי קורס על מיתוג עצמי. כן, ככה העברתי את הזמן עד הלידה. הילד ישן, אשתי בשלב הלטאנטי ואני רואה הקלטה שנפתחה במיוחד לרגל ראש השנה ול-3 ימים בלבד, על איך לספר את הסיפור של עצמך ולוודא שאתה נותן ערך בחדר שאתה נמצא בו.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
