פעם ראשונה שהרגשתי אבא הייתה כשהבן שלי נרדם עלי עם פה פתוח ונשם עלי את הסירחון של הפה התינוקי המתוק שלו, מעורבב עם ריח נוטרילון. שכבנו על הספה הירוקה במושב. שנינו היינו עייפים. אני הייתי עייף כי לא ישנתי כמו שצריך כבר לא יודע כמה זמן. הוא היה עייף – כי הוא תינוק. הסירחון המתוק מהפה שלו הטריף אותי. אבל לא זה מה שגרם לי להרגיש אבא. מה שגרם לי להרגיש אבא זו התחושה שאני בר מזל שזה קורה. שיש לי את הפריווילגיה לנשום את האויר שיוצא לו מהפה. שאני רוצה עוד מזה. כמה שיותר. שאני יכול להמשיך להסניף את זה עד אינסוף.
באותו רגע גם הבנתי שזה לא יהיה עד אינסוף. ולא רק כי כולנו בסוף מתים, אלא כי פשוט הוא לא יהיה תינוק כל החיים. הוא יגדל. ואני יודע שזה יקרה יותר מהר ממה שנדמה לי. שלמרות שכרגע די קשה ואני לא יודע עדיין לתת לו מענה לכל הצרכים שלו, ובטח אני עוד לא יודע לשלב את היותי הורה עם עבודה. אני לא יודע הרבה דברים. אבל אני כן יודע שזה יעבור. אני יודע שהוא לא יישן עלי כל החיים. אני יודע שהוא לא יסריח עליי עם הפה הפתוח שלו כשיהיה נער או בוגר. אפילו ילד טיפה יותר גדול. אני יודע שזה זמני. ואני גם לא יודע מתי תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה.
אבל אני כן יודע שבאותו רגע – רק רציתי להתענג על הסירחון הזה. שבאותו רגע הרגשתי בר מזל לא רק כי יכולתי להסניף אותו, אלא כי התענגתי על היותי אבא. וזה משהו שלא יעבור. זה תמיד יהיה כאן וכדאי לי לנצל כמה שאני יכול את החוויה הזו.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
