הכרתי אותה בסופרמרקט. יותר נכון הבן שלי הכיר אותה בסופרמרקט.
הלכנו לקנות מצרכים, זו היתה תקופת הקורונה, בשלב שבו כבר הבנו שהאנושות לא הולכת להיכחד ואף מאיתנו לא הולך למות. אבל עדיין היו מגבלות ומסכות, ולא היו אירועים ועוד הרבה דברים אחרים לא היו.
באותו יום גם לא היה לנו חלב, גבינה צהובה, נגמרו הירקות, ועוד כמה מצרכים בבית. אז הלכנו לסופר. וכדי להפוך את זה לטיול ולא רק סידור – הלכנו לסניף הגדול, שהוא במרחק כמה דקות הליכה. חוץ מזה, הסניף הזה תמיד ריק והקופות בו מאוישות, כך שנמנעת בו החוויה המתסכלת של ההמתנה הבלתי נגמרת בקופה. הפעם, חיכתה לנו בקופה חוויה טובה מהרגיל.
אחרי שליקטנו את כל המוצרים, באנו לשלם. באופן מאוד לא אופייני הקופאית היתה מלאת חיוניות וחיוכים. באותו יום הבן שלי ממש רצה לטעום מפטריה וחיכה שנשלם עליה כדי שיוכל לאכול אותה מיד. הקופאית כמובן התרשמה מהילד שאוכל פטריות, אבל בעיקר התרשמה מהמתיקות שלו. זה- דווקא מאוד אופייני, להתאהב בו מיד. היא שאלה לשלומנו, דיברה על המחירים של המצרכים והציעה לנו לעשות מועדון. אמרתי בכנות, שאני גם לא מעוניין בכרטיס אשראי נוסף וגם רוצה כמה שפחות להזדהות עם המותג. היא הנהנה בהבנה. תוך 3 דק׳ כל המצרכים שלנו היו כבר בשקיות. משום מה, למערכת הסליקה של רשת הסופרמרקטים הגדולה לוקח כ-2 דקות לאשר עסקה, ואת הזמן הזה העברנו בשיחת חולין נעימה.
לאחר כמה ימים היינו צריכים שוב מצרכים והחלטנו שוב ללכת לסניף הקצת-יותר-רחוק מאותן הסיבות. רק שהפעם קיווינו שנפגוש שוב את הקופאית הנחמדה. והיא באמת היתה שם. קצת משועממת, קצת מתוסכלת אבל סופר נחמדה וסופר יעילה. כמו שהיית רוצה שקופאית בסופר תהיה. הפעם כבר שאלנו לשמה, וגילינו שקוראים לה נעמה. מאותו יום הסניף הזה קיבל את הכינוי ״הקיוסק של נעמה״, ובכל פעם שהיינו צריכים לקנות מצרכים או להשלים משהו קטן למקרר -קבענו ללכת לקיוסק של נעמה.
יום אחד בזמן העברת המוצרים בקופה, נעמה הודיעה לנו שהיא עוברת לסניף אחר. שיש מישהי יותר ותיקה שביקשה לעשות שינוי ואת נעמה העבירו לסניף אחר. אמנם לסניף הקרוב יותר אלינו, אבל דווקא הטיול הקטן לסניף השומם – היה לטובתנו. בהתחלה חשבתי שנמשיך ללכת לקיוסק של נעמה, גם אם נעמה כבר לא עובדת שם אבל פתאום מצאנו שהדרך הזו בעצם מיותרת, ולמה לא ללכת לסניף הקרוב, הרי אנחנו צריכים רק כמה מוצרים. וגם הקופה תהיה יותר יעילה, הרי יש סיכוי שנעמה תהיה בסניף הקרוב. בקיצור – הקיוסק של נעמה עבר בזכיינות לסניף אחר, ואנחנו איתו.
עם כל הכבוד לסופר, חלק מהדברים אנחנו קונים במקומות אחרים. למשל קבנוס, זיתים, טונה – את אלה נקנה רק במעדניית בוטיק. בכל זאת יש רמה ויש רמה.
אז יום אחד הלכנו למעדניה. באותו הזמן הקורונה כבר מתחילה להירגע וההגבלות לאט לאט מוסרות. ההופעות, אירועי התרבות ואירועים בכלל מתחילים לחזור. מתחילה ה״שגרה החדשה״. הדברים שהכרנו מלפני מרץ 2020 מגיחים חזרה. לסופרמרקט לא הלכנו כמה שבועות וגם כשהלכנו לא ראינו שם את נעמה.
פתאום, את מי אנחנו רואים עומדת לידנו בתור לבשרים במעדניה? נכון, את נעמה. מאוד שמחתי להיתקל בה אבל גם הייתי מבולבל. מה נעמה, הקופאית מהסופרמרקט עושה בבוטיק בשרים, גבינות ויין? קופאיות בסופר לא קונות פה. אני בספק אם הם בכלל יודעות שיש מקום כזה. שני העולמות האלה מקבילים, ופתאום נעמה מהסופר עומדת פה ממש לידי ומחברת את שני העולמות. לא רק שהיא חלק משניהם – במעדניה היא לקוחה, שלגמרי יודעת מה היא רוצה והיא ממש לא זרה פה, היא גם לא לובשת איזה בגד כזה של קופאיות. אני לא בטוח אם זה נכון, אבל בזיכרון שלי לקופאיות בסופר אין בגדים משלהן. הם לובשות מדי עבודה, כדי לעטות את הסמכות המקצועית שלהן כקופאיות וגם כדי למחוק עוד אלמנט של האישיות שלהן. אבל נעמה עמדה שם בשמלה שמתאימה בול למידותיה ושופעת חופש ושמחה, ממש כמו נעמה עצמה.
כמעט אמרתי לה בגמגום ״מה את עושה פה??״ אבל נעמה הקדימה אותי וסיפרה שהיא כבר לא עובדת בסופר. שהיא חזרה לעבוד בעסק שלה. איכשהו, הצלחתי להרים את הלסת שלי שנשמטה ולשאול אותה מה העסק שלה. נעמה סיפרה שיש לה עסק להפקת אירועי אופנה למידות גדולות. שזה מה שהיא עסקה בו לפני הקורונה ושזה היה עסק מצליח, וכשהגיעה הקורונה היא הבינה שהיא לא תוכל להמשיך בינתיים, ושהיא צריכה הכנסה קבועה. סופרמרקט היה נראה כמו המקום היחיד שבטוח שלא ייסגר, אז היא הלכה לעבוד בסופר עד יעבור זעם.
קנינו את הקבנוס והטונה (הזיתים נגמרו ויגיעו רק ביום רביעי), והלכנו הבן שלי ואני חזרה הביתה. הוא התענג על הקבנוס ואני הייתי בהלם. הדימוי שהיה לי על בן אדם התרסק לחלוטין והייתי צריך לייצר דימוי חדש, שונה כמעט בכל דבר שאני יכול לחשוב עליו – על מי היא, על האמביציות שלה, על ההישגים שלה, על מי שהיא מבפנים. בלי להתנשא ובלי לשפוט.
הרגשתי שאני חייב להבין עוד. שאני רוצה להכיר אותה יותר. שאני רוצה לשמוע את סיפור חייה. באותו זמן אני עצמי הרגשתי שאני במקום לא מדויק מספיק בשבילי. שאמנם אני בהייטק, אני עובד מהבית, יש לי תנאים מצוינים ואני גם אוהב את מה שאני עושה. אבל, למרות כל אלה, יש בתוכי קול שאומר לי שאני לא שונה מנעמה כשעבדה בסופר. יש לי משהו גדול יותר לעשות. יש לי תרומה גדולה מזו לעולם, ועד שלא אממש אותה – אמשיך לעטות את החלוק הדמיוני והמסכה שמגיעה איתו. רק שכדי להסיר אותם צריך אומץ. הרבה אומץ. צריך לגייס את הכוחות הנפשיים לאפשרות שיראו אותי. שאהיה חשוף.
הדבר הבא שעשיתי הוא פתחתי גוגל וחיפשתי ״נעמה מידות גדולות״. קיבלתי הרבה תוצאות וכולן של נעמה. נעמה שעד לפני כמה דקות היתה קופאית בסופר – היא נעמה פרבר שמתראיינת בתוכניות בטלויזיה על דימוי גוף, שמשתתפת ב״סליחה על השאלה – שמנים״, שיש לה אתר אינטרנט של העסק שלה. נכנסתי לאתר שלה וקיבלתי שיעור על אומץ.
הדבר הראשון שכתוב באתר של נעמה זה ״אני נעמה ואני שמנה״. גם המשך הטקסט מדהים לא פחות. אבל ארבע המילים האלה הדהדו אצלי. האומץ לבוא להגיד כבל עם, עולם ואינטרנט – אני נעמה ואני שמנה. ככה, זה מי שאני. נעים מאוד. היכולת להיות שלם עם מי שאתה, גם אם לאחרים יש איזשהי בעיה עם זה.
כשחיפשתי אנשים לדבר איתם כדי לצאת לאור בעצמי, כדי להיחשף – נעמה היתה אחד האנשים הראשונים שביקשתי מהם להיפגש. היא היתה עסוקה ולקח לנו כמה שבועות עד שהפגישה יצאה לפועל, וכשקבענו מקום ושעה – לא היה צורך לוודא שזה קורה. שנינו היינו שם ובזמן, כמו אנשים שמכבדים את עצמם ואחרים.
אמרתי לה שנדהמתי שהדבר הראשון שהיא כתבה באתר זה ״אני נעמה ואני שמנה״. אז היא פשוט אמרה ״אפשר לחשוב שלא רואים״ וצחקה. נעמה סיפרה לי על קורות חייה, איך עבדה בחברות, היתה מאוד משמעותית בהן, בין השאר גם הפיקה אירועים עבורם, ושבשלב מסוים היא לא יכלה לשאת את זה יותר והחליטה להקים עסק משל עצמה. היא שיתפה אותי גם בקשיים שיש לבעל עסק ושלא הכל נוצץ בשום מקום. אבל שהלב שלה נמצא במקום הנכון, שהיא עושה את מה שהיא רוצה לעשות ומה שנכון לה לעשות. שמעבר לכסף, אין תחרות לתחושת המשמעות שהיא מקבלת מהפידבקים של נשים שקונות בגדים באירועים שלה, מהקהילה שהיא מנהלת.
אני סיפרתי לנעמה על התחושה שלי. על זה שאני רוצה לפתוח בלוג. שאני רוצה לחשוף את עצמי ואני מפחד. שהלוואי שהיה לי האומץ שיש לה. שאני כבר יודע מה ימלא אותי במשמעות הזו שהיא חווה, ואני אפילו כבר יודע מה הצעד הבא לקראת זה, אבל אני מוצא תירוצים לדחות את זה.
נעמה סיפרה על ספר שהיא קראה לאחרונה שכל הקולות שיש לנו בראש על למה דברים לא יצליחו, ומה יכול לקרות אם, וכל הדברים האלה שכולנו מכירים מצוין – אלה רק פחדים. שלפחד זה חשוב וכל זה, אבל זה רק פחד. שאפשר להגיד לו ״אחלה וזה, אבל זוז רגע הצידה, אני צריך להתקדם״. ואז שאלה אם בקרוב אשלח לה לינק לבלוג שלי.
זו היתה הדחיפה שהייתי צריך. מיהרתי מהפגישה הביתה כדי לעשות שיחת זום בעבודה, ובשבועות הבאים, בעיקר בלילות אחרי שהילדים ישנים או בבקרים כשתינוק ישן עליי – התחלתי להקים את האתר שלי.
כשהתכנים הראשונים עלו לאוויר שלחתי לינק לנעמה. היא כמובן לא קראה, אבל זה לא חשוב – את התרומה החשובה שלה היא עשתה. אז הנה נעמה, עכשיו יש לא רק בלוג, יש גם פוסט שכולו מוקדש לך ולהשראה שאת נותנת.
קרדיט תמונה קאבר: Charles Gao on Unsplash
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
