האיש ניגש אלינו ועוד לפני שהספיק לשאול אם יש לנו כמה שקלים לעזור לו, כבר הנהנתי שלא ורציתי שילך. באמת שלא התכוונתי לתרום כסף, גם לא היתה לי סבלנות להתעקשות של עוד נזקק.
תמיר ואני ישבנו לשולחן שפונה אל כיכר דיזנגוף. שורה ראשונה אל ההמולה של מרכז תל אביב. זוגות בפיג׳מה, חבורת בנות שיצאו לחגוג נר ראשון בבר, סיגל שעבדה איתי בורינט ובן זוגה בדיוק עברו. ספרתי עד כה חמישה אנשים עם נשק. בכיכר תלויים שלטים של החטופים. מישהו עם תינוק במנשא מנסה להרדים אותו בחסות ההמולה.
ראיתי אותה עומדת עם עגלת השוק, מאזינה למשהו באוזניות חוטיות. משהו שספק יעביר לה את הזמן, ספק יאפשר לה להתנתק מהסיטואציה. היא נראתה לי כמו הומלסית, אבל כזו שמסתדרת, לא מהאלה שהם מוכי גורל – מאלה שלא מתביישים בהיותם הומלסים. שזה המקצוע שלהם והם לא מתביישים בו. היא חיכתה בזמן שהוא עבר בין האנשים וביקש נדבות.
תמיר בדיוק סיפר לי על הגן החדש של הבן שלו, ואיך הולכת ההתאקלמות. כל השאר היו גירויים שהמוח שלי הכניס פנימה, אבל בעוצמה נמוכה. הייתי מרוכז בסיפור שלו. לא נפגשנו שבעה חודשים ובשיחות שעשינו לא יכולנו לדבר על הכל. באמת רציתי לשמוע מה שלומו ומה עבר עליו בחודשים האלה.
ואז האיש ניגש אלינו. הוא לא התבייש, ולא היה מסכן.
– ״תוכלו לעזור לנו בכמה שקלים?״
אני הנהנתי שלא ולא הסתכלתי עליו. לא היתה לי סבלנות.
– ״יש לי רק טלפון פה, אפילו לא ארנק״ תמיר ענה לו.
– ״יש לנו גם פייבוקס. כל סכום יעזור. אנחנו צריכים לחסוך לשכר דירה.״ הוא הצביע על אשתו. ״אני ניגנתי באקורדיון 31 וחצי שנה בצומת של אבן גבירול וארלוזורוב״.
שנינו סימנו לו שלא. הוא הסתכל עלינו עוד רגע.
ואז תמיר אמר ״חכה רגע״ והוציא את הטלפון שלו להתקין פייבוקס.
״31 וחצי שנה ניגנתי שם. אנשים כבר לא יכולים לעבור בצומת הזו. ושואלים אותי למה הפסקתי. צריך לפנות את המקום לאנשים אחרים. 31 וחצי שנה. זה מספיק, לא?״
הוא באמת ציפה לתשובה, כאילו לקבל מאיתנו אישור שזה בסדר לצאת לפנסיה אחרי כל השנים האלה.
משלא ענינו הוא המשיך, בזמן שתמיר חיכה שהאפליקציה תסיים להתקין את עצמה. אני בינתיים לקחתי שלוק מהבירה הקרה.
״אנחנו צריכים לאסוף עשרת אלפים שקל. זה לא לחודש אחד. אבל אין לנו ברירה, איכשהו צריכים להסתדר״.
אשתו עמדה במרחק שני מטרים מאיתנו. היא לא היתה חלק מהשיחה אבל בהחלט היתה שותפה לסיטואציה.
-״לאן להעביר?״ תמיר שאל
-054..
-״רגע, רגע חכה שניה. אוקיי, עכשיו״
– 054-8764816
– ״אני יכול רגע להסתכל, רק לוודא שכל הספרות נכונות?״
תמיר הראה לו את המסך.
האיש הוציא את הטלפון כדי לראות את ההעברה.
ואז האיש עבר לעמוד ליד אשתו בזמן שהוא מסתכל על מסך הטלפון שלו. היא הסתכלה עלינו כל הזמן ומדי פעם הסיטה את המבט למקום אחר. המשיכה להאזין לאוזניות, או לעשות כאילו היא חצי שקועה במשהו מעניין שם.
ואז משהו בי השתנה. הבנתי שהוא לא הומלס. באמת האמנתי לו. הוא לא זרוק, הוא לא גאה בסיטואציה שהוא נמצא בה, אבל גם יש בו איזו השלמה. אני מאמין להם.
לא יודע למה הם צריכים לשנורר כסף לשכר דירה ואיפה הם גרים, אבל זה לא תפקידי לשפוט אותם. ואם הם באמת צריכים עזרה – הנה הזדמנות לקבל קצת קרדיט אצל הקארמה. זה תמיד טוב, אבל בימים האלה אני ממש צריך את הקארמה לידינו. אנחנו צריכים שסבתא תעבור את הניתוח בהצלחה ותצא מהאירוע בשלום.
שלחתי יד לארנק. היו לי מאה שקל שעוד הבאתי איתי מאנגליה, ועוד מאתיים שההורים שלי נתנו לבן שלי דמי חנוכה, ועוד שטרות של פאונדים.
הוצאתי את השטרות והתלבטתי אם אני רוצה לתת לו את המאה או המאתיים. בהתחלה רציתי לתת לו את המאה, גם ככה זה הרבה, אבל אז אמרתי לעצמי – ״יאללה, אם כבר נקודות קארמה- אז שיהיה על כל הקופה״.
הוא עדיין התעסק בטלפון שלו, במרחק מה מהשולחן שלנו.
״סליחה?״ קראתי לו וכשהוא הרים אליי את המבט שלחתי יד עם שטר של מאתיים.
המבט שלו סימן לי שהוא מופתע. אולי איזה שביב של ברק עבר שם. אולי אני רק רוצה להאמין שהיה כזה.
״תודה. תודה רבה. ממש תודה לכם״.
הנהנתי לעברו וחזרתי לשיחה עם תמיר.
הוא המשיך לשולחנות הבאים אחרינו. ראיתי שהוא פונה לשולחן ומדבר איתם. בנימוס, בסבלנות, לא סתם פונה, שומע ״לא״ וממשיך הלאה. הוא לא כמו האחרים שרק מצפים לשמוע ״לא״ ולהמשיך הלאה. הוא באמת מבקש. הוא באמת מצפה שחלק יסכימו. הוא עדיין מאמין בטוב ליבם של אנשים. יש לו את האומץ לצפות שמישהו יסכים.
המוח שלי חזר להתרכז בסיפור של תמיר. אחרי כמה דקות הם עברו לידנו בדרכם לצד השני של הכיכר. הוא שוב פנה אלינו ואמר שהיה להם היום יום מוצלח. שם יד על הלב ושוב אמר ״ממש ממש תודה״. המחווה שלו ריגשה אותי.
״מכל הלב״ עניתי.
״ולו רק בשביל זה – זה שווה את זה״ אמרתי לתמיר.
הם חצו את מעבר החציה והתרחקו מאיתנו, ובכמה שניות עד שתמיר המשיך את הסיפור שלו, חשבתי על איך זה שנר ראשון תופס את כל מי שעבר בכיכר באותו ערב במקומות כל כך שונים בחיים. מוזרים הם החיים האלה.
כמה דקות אחרי זה פנה אלינו מישהו לבקש כמה שקלים. הנהנתי שלא, הסטתי מבט, והוא המשיך בדרכו. כמו שהם בדרך כלל עושים.
