האויר קר. אני לוקח נשימה עמוקה, מרים ראש, לוחץ פליי ומתחיל את הריצה. צעד רודף צעד. אני כבר מכיר את הקצב, 180 צעדים בדקה. הקצב באוזניות דואג שלא ארד בקצב הצעדים. הבאסים מדגדגים אותי ואני לוחץ על ריפיט לשיר הספציפי הזה.
האוויר הקר מסמר את העור, חודר לי פנימה ודופק על האיברים הפנימיים. כאילו צועק עליהם: ״זמן לקום!״. והם – הם מתמסרים לו. קצת מכווצים אבל אז מרפים ומתמסרים לכאב המענג.
אני רץ יחף ודרך הרגליים מרגיש את האספלט הקשה והקר. את האדמה הרכה. את הדשא הרטוב. הטיפות מקפיאות לי את הכפות. אני מאבד תחושה ברגל ומתחבר למשהו אחר. באופן מפתיע אני יכול להמשיך לרוץ באותה אפקטיביות.
פעם כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות. אני מקפיד על קצב הנשימה. נושם הכי עמוק שאני יכול, ונושף. נושם, מכניס פנימה עד לבטן ונושף. לאט.
הנה הזמן, עכשיו הוא בורח. 27 דקות אני כבר בתוך הריצה. דופק על 174. עוזב את השעון. בינתיים זה עכשיו.
לפעמים אני חושב: ״כשלא יהיה לי מה לומר אני אתחיל לחיות״. כל מחשבה אני מתעד, חושב איך היא הופכת לסיפור או לפחות לטקסט קצר. אני רוצה לכלוא את הכל בתוך קפסולה של מילים, ואז לתת לזה חיים בתוך העולם שבו אני האלוהים. אבל אלוהים טוב, כזה שנאמן למה שקרה. לא עושה מה שבא לו בצורה שרירותית וחסרת הגינות.
מצד שני – זה אי אפשר להסתכל ולא לראות. וכל המסביב, כל מה שאני נחשף אליו, נכנס אלי, ואני אוהב את זה. זה לא שאני יכול להיות אחרת, אבל גם הפסקתי להתנגד.
עכשיו החלום קרוב מדי לאדמה. אני מריח את האדמה, נושם אותה עמוק לתוך הריאות. היה גשם. האדמה רטובה ואני יכול להרגיש את הלחות שלה. אני מרגיש את החלקיקים הקטנים של הטיפות נכנסים לתוך המכונה שנושאת את הנשמה שלי.
האנרגיה מתפרצת ומשתחררת ממני מהחזה דרך הרגליים ולתוך האדמה. טק. טק. טק. צעד צעד. 180 צעדים בדקה. הטראנס של הקצב סוחף אותי. גם אם אעצור – הגוף ימשיך לנוע לפי המקצב. אני שולט בו. אני מתמסר אליו. והוא סוחף אותי.
בכל צעד הגוף נטען באותה המידה שהוא משחרר אנרגיה. המגע הבלתי אמצעי פורק את האנרגיה לאדמה ומטעין אותי באנרגיה חדשה, דוחף את הרגליים קדימה והלאה. קדימה והלאה.
גם מלמעלה זה מגיע. באוזניות הקצב דופק לי דרך האוזניים ישר לנשמה. ממריץ אותי. מחבר אותי.
לרגע אני מאבד את ההפרדה שבין הגוף לסביבה. אני גם וגם. האויר הוא אני ואני הוא האויר. הוא נכנס ויוצא לגוף שלי, אבל הוא גם סביבי. ואני לא ממש בטוח מהו ההבדל ביניהם. מה הופך את ״זה״ ל”אני”. האויר קצת קר מסביב, קצת חם בתוכי, ואת שניהם אני מרגיש. שניהם אני.
עקצוץ של כאב בגב העליון נותן את אותותיו. מזכיר לי שזה רק שלי. הראש שלי מתרומם, מישיר מבט. חוזר לקצב. אני חוזר להחזיק את הגוף. נזכרתי מי אני. איך קוראים לי ואיפה אני נמצא.
האויר קר. חודר דרך העור אל התאים ומקרר את הריאות. מאזן את החום שבפנים. העלייה תלולה ואני עובר להליכה. אני יכול לשים לב לעצים סביבי, בדיוק בתקופה שהירוק הופך להיות דומיננטי וכהה יותר. גם הגידולים בשדות צומחים במהירות מפתיעה. אני מנסה לנצל את ההפוגה ולנשום עמוק יותר. הלב מנצל את ההליכה גם הוא ודופק חזק יותר. ואולי עכשיו אני יכול להרגיש אותו יותר. אני מחזיק ומרפה באותו הזמן.
הגוף מצליח להסדיר נשימה, הלב מתחיל לדפוק לאט יותר. אני מעלה קצב וחוזר לריצה. מפיל את הספק מהידיים. אחרי שאחזתי בו כל-כך חזק. הגעתי לישוב הסמוך. עכשיו כשהגעתי כבר לשם, אני שואל בשביל מה.
ואז אני מרים ראש. ירח גדול מתחבא מאחורי ענן גלמוד בשמים שחורים. ניכר שהוא רוצה להתכסות בו. אם היה יכול – היה נשאר מוגן, מתחמם והולך לישון. אבל לצערו הרוח תכף תזיז את הענן והוא יחזור להיות חשוף. בינתיים, קרן אור אחת מתגנבת מתוך הענן ומאירה בזרקור עוצר נשימה. ובינתיים זה עכשיו. הלב מעלה דופק, הפעם לא ממאמץ אלא מהתרגשות, ואני חושב: “איזה חלום – להתרגש מקרן אור של ענן”. אולי כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות.
עברתי כברת דרך נוספת. אני מתקרב חזרה לישוב שלי. אני חוצה את הכביש המהיר ויורד לאורך שפת הכביש הצר. אני מנסה לשמור על הקצב למרות הירידה. מסתכל קדימה. הרגליים ממשיכות על אוטומט, אבל הסוללה של הגוף כבר מתרוקנת. במצב כזה אני עלול למעוד ולהיפצע. אני מנסה לשמור על ערנות. מזהה שלפני יש משהו שוכב בקצה הכביש. הערנות הופכת לעוררות. אני ממשיך לרוץ ומתקרב אל הדבר הזה מהר מדי. אין לי סכנה, יש סקרנות. זה איל. הוא שוכב והעיניים שלו מסתכלות על אותו הירח. אולי הוא עוד יכול להרגיש את האויר הקר, אבל יותר הוא כבר לא ירוץ. אני יכול כמעט לראות את הנשמה שלו יוצאת דרך הפרווה החומה מעלה לירח. ואני מרגיש את המועקה מתיישבת עליי. לוחצת על החזה. ולוחץ לי קצת מתחת לעיניים. אני נושם עמוק ומשחרר את הבטן. מרים ידיים, משחרר צעקה, ודוחס אויר פנימה בכח. ומשחרר. אני מרגיש את הגל עולה לי במעלה הבטן, דרך החזה, הצוואר, הפה, חותך את האף ומגיע לעיניים. אני לא מחזיק, ופורץ בבכי. נותן לטיפות לצאת דרך ארובות העיניים ולהתקרר מהאוויר שבחוץ.
אני רוצה לצעוק שיש בי עוד תשוקה. עכשיו זה קצת פחות ברור, בגלל זה המועקה.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
