היי אחי היקר, יצא שלא כתבתי לך הרבה זמן. אני חושב שפעם אחרונה סיכמתי לך את שלושת השבועות הראשונים באנגליה, והשבוע כבר ציינו פה שנה.
בהתחלה חשבתי שאכתוב לך לפחות כל חודש. הרגשתי כמו שגריר של החיים האלטרנטיביים האפשריים, שמעודד את חופש הבחירה ולקיחת האחריות האישית. או לכל הפחות שממלא את היום בכמה רגעים של נחת. אבל בינתיים המציאות כיוונה אחרת.
אני מרגיש צורך להתנצל או לפחות להסביר לך למה לא כתבתי כל הזמן הזה. זה אולי יהיה קצת יותר טכני ופחות ציורי, אבל זה מה שמרגיש לי לנכון אחרי כל הזמן שעבר.
זה מתחיל מהיחסים המורכבים שיש לי עם הרשתות החברתיות. בגדול אני שונא אותן, בעיקר את פייסבוק. אני מקבל מהן ערך, אבל הן גם שואבות זמן ואנרגיה, וגם הפילטר והפורמט שנדרש כדי להעביר בהן תוכן לפעמים הורג את מה שיש לי להגיד.
בהתחלה באמת שיתפתי מה קורה. בפוסטים, בסטוריז. לא פרסמתי בבלוג האישי באתר ואני מצטער על זה בדיעבד. אבל כן המשכתי לכתוב ולהתקדם עם הספר שאני עובד עליו.
ואז ביוני, שזה חודשיים לתוך המעבר לאנגליה, ובזמן אמת הרגיש כמו המון זמן, נסענו לחופשה בקוטסוולד. זה נחשב האזור הכי יפה של אנגליה והוא באמת מדהים. חופשה ספונטנית לשני לילות שהפכו לשלושה. היינו בסטראוד, שנחשבת עיר היפית, והיה שם פשוט מדהים. היה כל-כך כיף, שהרגשתי שאני לא יכול לשתף את זה ברשתות החברתיות. שזה יפגום בחוויה הנהדרת שהיתה לנו שם. כשחזרנו הביתה, הוורדים בחצר של הבית ששכרנו בדיוק פרחו וקיבלו את פנינו ורדים יפיפיים נהדרים.
קצת אחרי החופשה הזו סוף סוף מצאנו בית שמצא חן בעינינו והתחלנו תהליך של לקנות אותו. הצלחנו לקבל משכנתא (בלי קרדיט סקור!), ובעצם הפסקנו לנסוע המון בין כל הכפרים במחוז קיימברידג׳, כי זו היתה הסיבה העיקרית לכמות הנסיעות הרבות שלנו – לראות עוד ועוד בתים – עד שמצאנו את האחד.
אבל לא הפסקנו להינות. כל החיים היו כמו חופשה. בכל שבוע היה פה איזה פסטיבל: החל מפסטיבל בירה, דרך פסטיבל התות, דרך לונה פארק נודד אחד, לאחר, לשלישי, דרך ״סתם״ טיול בטבע, או בעיר חמודה כזו או אחרת או שלישית, או שלושים.
בספטמבר נסענו לעוד חופשה בסנטר פארקס וגרנו בבקתה ביער, כשמחוץ לבקתה מטפסים סנאים ועוברים איילים וברווזים. 10 דקות מהבקתה היה לנו פארק מים ושפע אטרקציות אחרות (שלא עשינו כמעט אף אחת מהן כי המגלשות והבריכות הספיקו לנו).
מפה לשם – הגיע אוקטובר. ספציפית השביעי באוקטובר. אני לא צריך לספר לך מה היה שם. אגיד שמאוד הושפענו, וזה טלטל אותנו מאוד. אני חושב שבגדול מנעד הרגשות שחווינו היה פחות או יותר על אותה סקאלה של אנשים שנמצאים בישראל – מהאימה, הזעזוע, ההלם, דרך הפחד והכעס, והאבל ועוד דברים שמאוד קשה לתאר במילים.
אני חושב שיש שני הבדלים משמעותיים מעצם היותנו במדינה אחרת: האחד הוא חווית הפער אל מול המציאות עצמה, והשני הוא היכולת לבודד את הילדים מהאירוע. בראש היינו בנגב המערבי ובזוועות. קפצנו לכל קול של אופנוע, ודמיינו אנשים מסתובבים בתוך הבית בלילות. במציאות – הכל כל-כך שקט, רגוע ובטוח. המטוס היחיד שטס פה זה כי למישהו יש זמן פנוי וכסף לפתח תחביב של הטסת מטוס. אנשים מתעסקים באם העיריה גזמה את העצים בזמן וניקתה אחריה. אני לא אומר את זה בהתרסה, אלא כדי להמחיש את הפער שחווינו. זה היה מאוד מבלבל. על היכולת לבודד את הילדים מהאירוע אין לי הרבה מה להגיד, זה פרייסלס.
בסוף אוקטובר נגמרה כל הבירוקרטיה של קניית הבית ובתחילת נובמבר עברנו לבית החדש שלנו. שלנו-שלנו. בבעלותנו. לא דמיינתי שלהיות בעל בית ישנה לי כל-כך הרבה. פתאום ראיתי מישהו אחר מסתכל עלי מהמראה. לקבל את המסמך ממרשם האדמות שבו מסמנים את חלקת האדמה שרשומה על שמנו היה מאוד מרגש. ועוד במדינה כמו אנגליה, שבה לכל מסמך יש משמעות וערך, והדברים מאוד מקובעים וברורים ולא זזים לשום מקום. יש לזה המון המון משקל וקרקוע. שורשים שבמובן מסוים מעולם לא היו לי.
עם המעבר לבית החדש, למעשה פתחנו פרק חדש. אחרי חצי שנה שבה כבר הכרנו את השכנה החמודה, את הכבישים של הכפר וכל מה שסובב לו. את השדות היותר נוחים לרוץ בהם, ואת הדרך הכי קרובה להגיע לגינה של הכפר – עברנו לכפר חדש. אמנם הוא בסך הכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהקודם, אבל הרבה דברים עכשיו היה צריך לעשות מחדש. לא רק ביטוח ודברים כאלה, גם למשל ללמוד מחדש איפה עושים טיול בוקר בטבע. לא שחסר, אבל צריך לייצר העדפה חדשה ולסלול את השביל שלך מחדש. רק שהפעם היינו בתוך הטראומה של השביעי באוקטובר, וכבר הייתי עייף מיותר מדי דברים חדשים.
ואז הגיע גנרל חורף ומצאנו את עצמנו בהרבה פחות תזוזה באנגליה. היה קר בחוץ ונעים בבית. מה שכן – נסענו פעמיים לישראל. פעם אחת בגלל אירוע חירום רפואי במשפחה, ובפעם שניה לחופשה כדי לתקן את החוויה הראשונה. לא אתיש אותך בכל החוויות משתי הנסיעות האלה, וקצת שיתפתי בזמן אמת.
אני חושב שיותר מהכל, הנסיעה הראשונה שיקפה לי כמה השתניתי. כמה דברים שהיו מעצבנים אותי בישראל עדיין מפריעים לי, אבל כבר לא חודרים אלי. כמה הם פחות נוגעים לי, כי אני במקום אחר. וגם כמה שכבות של מגננות הורדתי. כמה אני יותר פתוח אל העולם ומחובר לעצמי. וגם כמה זר אני מרגיש באנגליה מול האנשים, גם זה השתקף.
הנסיעות לישראל גם עוררו לי מחדש את החשק לכתוב, חשק שקצת נעלם מאז השביעי באוקטובר. הצלחתי להתקדם עוד עם הספר שלי.
הנסיעה השניה לישראל פתחה פרק חדש. מאז אני פחות עסוק במצב בישראל, עם הרבה יותר פריחה מלבלבת מסביב, עם טמפרטורות שהולכות ועולות ובעיקר ימים עם הרבה יותר שעות אור. המון שעות אור, אולי יותר מדי. מצאתי את עצמי מפתח הרגלי תזונה חדשים, בריאים עוד יותר. לא מתוך החלטה עקרונית, בעיקר מתוך רצון.
וזה פחות או יותר איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. עם הפנים קדימה, בהתרגשות גדולה מהחיים עכשיו וממה שצופן לנו העתיד. עם ציפיה וסקרנות.
אני מקווה שלא יעברו שוב חודשים ארוכים עד הפעם הבאה שאכתוב לך. אני מקווה שבקרוב אכתוב לך ואספר יותר בפירוט על רמת החיים ואיכות החיים שעלתה, על השקט, על הפחים שכבר למדתי לתפעל ושלפעמים אני משתעשע בניסיון להיות binfluencer (הראשון ברחוב שמוציא את הפחים ומסמן לכל השכנים איזה פח צריך להוציא הפעם), על החוויה החיובית של לסיים את התהליך של הוצאת רישיון נהיגה בריטי, על הנגרית שהבאנו לבנות לנו מדפים בארון, על כמה נעים ופשוט היה להעביר את הרכב טסט וטיפול שנתי, על האיש מקצוע שהבריז לנו מלתקן את השער לבית ועשה סצינה מאוד לא בריטית-אופיינית, על העצים והירוק פה, ועל עוד הרבה דברים שמרכיבים את הפאזל של החיים החדשים שלנו.
אני גם מקווה שהחדשות שמגיעות מישראל לא ייצרו פער גדול מדי, כי אני לא יכול לשתף על דברים כל-כך שוליים בחיים של בן אדם, למרות שאלה החיים עצמם, כשהמיינד שלך ושל אחרים סביבך, וגם שלי, עסוק בדברים הרבה יותר הישרדותיים והרי גורל.
בקיצור, אני מקווה שהתקופה הקרובה תביא חדשות טובות לכולם.
נשיקות בינתיים.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
