קטגוריותהגיגים

הטירה

– ״מה דעתך על סקוטלנד?״ אשתי שלחה לי בהודעה.
– ״אינטואיטיבית זה לא נשמע לי, אבל אני מוכן ללמוד״ עניתי.
היינו אז בתקופה שהבנו שהגיע זמננו לעבור מדינה, וניסינו להבין לאן.

אחרי מחקר קצר וכמה שיחות עם אנשים שגרים בסקוטלנד, החלטנו לנסוע לביקור באדינברו, לראות אם זה מיקום מתאים בשבילנו להעתיק לשם את החיים. התמונות של הדירה באייר בי-אנד-בי הציגו דירה חמודה. לא משהו מפואר, אבל בהחלט מספק את מה שצריך. בעיקר תפסה אותי תמונה של הנוף אל הטירה. יכולתי לדמיין איך נגור בתוך חלום. למי אכפת הדירה עצמה כשיש לך כזו סביבה. בשם של הדירה כתבו ״500 מטר מטירת אדינבורו״.

***

היינו צריכים ללכת בסך הכל כמה רחובות מתחנת הרכבת עד הדירה ששכרנו. זה לא נראה הגיוני להזמין מונית למרחק כזה. הטירה לא היתה בזווית שלנו . מה שכן היה הוא עליה תלולה מדי. כמו עליות שהכרתי מירושלים, אבל עם תוספת של 45 מעלות, והכל במדרגות. עם שני ילדים, שתי מזוודות, עגלת תינוק (שלא מוכן לשבת בתוכה), ומעלינו עננים כבדים שמסתירים את האור, גשם מציק ורוח מקפיאה.

אבל לא נשברנו. היינו חדורי מטרה ומלאי אדרנלין אל מול ההרפתקה. אמרנו שאם אנחנו רוצים לגור פה – צריך לחוות את העיר, וללכת לדירה יאפשר לנו לחוות את המרחקים והרחובות עד לשם. נזכרתי בפיוט ״כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים״ וזמזמתי אותו לעצמי בזמן שעלינו את כל המדרגות.

רטובים ומותשים הגענו לדירה. לואיזה המארחת החביבה מטעם החברה שמנהלת את הדירה חיכתה לנו בכניסה לבניין. היא פתחה את הדלת הראשונה עם מפתח ואז הסבירה לי במבטא סקוטי כבד איך לפתוח את המנעול העליון של הדלת עם קוד ודחיפה קלה. נכנסנו לחדר מדרגות. עלינו קומה אחת ונעמדנו מול דלת עץ שפותחים אותה עם מנעול רגיל ואז מנעול עליון נוסף.

״קצת הארדקור״ אשתי הספיקה ללחוש לי תוך כדי שעלינו במדרגות.

להמשיך לקרוא
קטגוריותלהאיר בכל האור

אפקט הגולם

גולם. פוטנציאל לא ממומש. כך הרגשתי רוב הזמן. ובמידה רבה – עדיין.

האם פרפר, אחרי שיצא מהפקעת, שוכח את חוויותיו כזחל? האם מיד הוא משיל מעליו את תסמונת המתחזה? והאם גורלו היחידי של הפרפר להפנט ביופיו למשך שבועיים בלבד, ואז למות?

***

לעולם לא אשכח את השיחות הראשונות שניהלתי עם הדף. הייתי בן 14 בערך, והייתי צריך אוזן קשבת. היו הרבה אוזניים פוטנציאליות אמיתיות – חברים, ידידות, מדריכים בפנימיה, אנשי צוות למכביר. אבל אני מצאתי מפלט רק מול הדף. זה לא היה ממש יומן, יותר דיאלוג. או מונולוג. כמו התוודות בשיחה עם כומר – רק צד אחד מדבר, אבל הצד השני קיים, מקשיב. בסוף השיחה הרגשתי הקלה.

מצאתי את עצמי חוזר לדבר עם הדף לעיים קרובות. באחת הפעמים שאלתי אותו, את הדף הלבן עם השורות הכחולות הסימטריות ועם הלוגו של בית הספר בצד השמאלי העליון, “תגיד, למה אני כותב אליך?״.

הדף לא ענה. אבל הצורך נשאר. לפעמים מודחק, לפעמים מובהק. במקרים מסוימים תוקף כמו קריז, לכתוב – במה שזמין. נסעתי פעם בשבועיים במונית שירות בירידות החשוכות מירושלים, שומע אביב גפן בדיסקמן וכותב הודעות לעצמי בטיוטות של טלפון שאז עוד לא קראו לו טיפש. שלוש לחיצות על כפתור כדי להוציא כל אות. אבל לא היה מנוס – הסתדרתי עם מה שהיה.

כשטסתי לפולין, לא פחות מלראות את המקומות היה חשוב לי לכתוב, לתעד. כאילו הכתבים שלי הם תיעוד לשואה עצמה. האמת – רציתי לשמר לעצמי את החוויה. ידעתי שאני לא מצליח לעכל בזמן אמת, אז השארתי רשומות, שאוכל לחזור אחר כך ולנתח.

הייתי בתוך הביצה עדיין. אפילו ההנאה מלכתוב מבחנים בהיסטוריה כל גבי אותם דפים עם הלוגו המתנוסס על גביהם לא עזרו לקליפת הביצה שלי להיסדק. נשארתי שם, מחכה לרגע הנכון לבקוע ולצאת אל העולם.

זה קרה שנים אחר כך. כשלילד שלי היה קשה בנסיעות, סיפרתי לו סיפורים. ופתאום הסתבר שזה עובד לא רע. שאני יודע לספר. כמה חודשים אחר כך כתבתי לראשונה קורות חיים, ניסיתי לסכם שבע שנות תעסוקה ולסמן את נתיב הקריירה שלי. הבנתי, בזכות הסיפורים באוטו, שאני מספר סיפורים – סטוריטלר. בהייטק זה בא לידי ביטוי בתור סטוריטלר של טכנולוגיות. ואפילו לא המצאתי את זה, תפקיד כזה כבר היה קיים בחברות, קוראים לו product marketing. זה היה רגע של פיצוח מושלם. בהמשך גיליתי שאם אני מספר את הסיפור שלי נכון – מוכנים לשלם לי שכר נאה עבור תפקיד כזה.

ועדיין, למרות שכתבתי המון מסמכים וסיפרתי המון סיפורים, בפורמטים שונים – עדיין לא התחלתי להתגלם. הכל היה בתוך עולם העבודה. בטקסטים שמטרתם להסביר מוצר, למכור ערך, למשוך לקוחות. באינפוגרפיקות יפות, בדוכנים של תערוכות, באתרי אינטרנט, ועוד. אבל מדי פעם, כשהיה עמוס לי על הלב, הייתי יושב וכותב לעצמי. שוב מדבר עם החבר משכבר הימים. הוא לא נטר לי, תמיד קיבל אותי בחיוך וחמלה. אף פעם לא שפט, רק שמח בהיותי.

להמשיך לקרוא
קטגוריותתרפויטי

התבלין של הישראליות

בבית של חבר שלי, נקרא לו אוריה, מצאתי מנוחה כפי שלא מצאתי בהרבה מקומות אחרים. הרגשתי שבבית שלו ישנה איזו הכלה, שהייתה זרה ונעימה לי.

הייתי לוקח את קו 18 מהפנימייה בקרית יובל כדי להגיע לבית שלו בצד האחר של העיר. הקו הזה ידוע לשמצה בגלל הפעם ההיא שאוריה התעכב לצאת לבית הספר, פספס את האוטובוס, ועלה על האוטובוס הבא – זה שלא התפוצץ בפיגוע. בכל פעם שעליתי על הקו הזה, ניסיתי לחשב את הסיכויים שבאותו הקו יהיה פיגוע פעמיים.

כשהאוטובוס התקרב לשכונה של אוריה, העליות היו נעשות תלולות יותר והבתים מכוסים באבן ירושלמית בצורה בולטת יותר, כך לפחות זה הרגיש לי.

הייתי יורד ברחוב שתמיד היה שקט, ועולה לדירה שלהם. אף פעם לא הבנתי איך זה הגיוני שבירושלים אתה יכול לעלות שתי קומות ולהיכנס לדירה עם חצר, אבל גם לדירה שתי קומות מתחתיה תהיה חצר.

בכל מקרה, הייתי נכנס לבית ומניח את התיק ליד שידת הנעליים. משקל התיק היה יורד לי מהכתפיים ועובר לרצפת ביתו של אוריה, והייתי נעשה קצת יותר קליל. אם אמא שלו הייתה בבית, היא הייתה מקבלת אותי בחיוך חם ומזמין, כאילו ציפתה שאגיע, למרות שאני משוכנע שאוריה לא היה מכין אותה. אני חושב שהיא פשוט נחמדה לכולם, אבל אלי היא הייתה חביבה במיוחד. אבא של אוריה תמיד היה עסוק. הוא היה מנהל גדול פעם והיה לו איזה דיסטנס, גם מול אוריה. בדרך כלל אוריה היה קובע איתי שאבוא כשההורים שלו נוסעים לאנשהו והבית היה כולו לרשותנו. הרבה פעמים חברים נוספים היו באים.

הספלים בבית של אוריה היו מחרסינה, ולא היה לו מיקרוגל. הוא היה מחמם לנו אוכל בתנור, והיינו מחכים לזה בסבלנות. אני הייתי מנצל את הדקות האלה כדי להסתכל מהדלת הצרה שיוצאת מהמטבח למרפסת ארוכה שמשקיפה על הר נטול בניינים.

בזמן שהאוכל מתחמם הרגשתי את החמימות בבטן שלי מצטברת וכשהתיישבנו לשולחן העץ העגול, עם הצלחות הלבנות שמעוטרות בקישוטים כחולים, רציתי לאכול את הכל כמה שיותר מהר. אבל עצרתי את עצמי, גם כי זה לא מנומס, אבל גם כדי שלא ייגמר לי מהר מדי. זה לא שהיה חסר לי אוכל בבית או בפנימייה, להיפך, היה בשפע ואפילו יותר מדי. אבל בבית של אוריה היה לדברים משקל אחר. הם היו חשובים יותר. ואני ניסיתי להתנהג בהתאם ולתת חשיבות לכל ביס.

בדרך כלל זה לא עבד לי, אבל זה בעיקר כי אוריה היה אוכל מ-אוד לאט. זה היה ידוע בחבר’ה, שהוא תמיד יסיים לאכול אחרון.

הרגשתי שהתבשיל עם האורז, עם סלט הירקות הקטן בצד שאוריה קצץ לכבודי היה ניגוד מושלם לאוכל בפנימייה. וגם שם בדרך כלל היה אפשר למצוא מה לאכול, למשל את החמין בסוף השבוע. אבל היה חסר לו התבלין של התנור הביתי.

בבית אמא שלי הייתה מכינה אוכל שמאוד אהבתי. אבל גם אצלה היה חסר התבלין הזה. ואולי זה בכלל התבלין של הישראליות. של משהו שנוצר כשיש לך במשפחה לפחות צד אחד שהוא שמונה דורות באותה ארץ. וההורים שלי ואני, הרי עלינו מרוסיה.

באחד מסופי השבוע שההורים של אוריה נסעו לאנשהו, מצאתי במקפיא גלידת בן אנד ג’ריס. היא הייתה בטעם מנטה ושוקולד, לפני זה לא נתקלתי בשילוב הטעמים הזה. הוצאתי את קופסת הגלידה מהמקפיא, הנחתי אותה על השיש כדי שתפשיר קצת והוצאתי כפית ממגירת העץ. בינתיים, הצצתי דרך הדלת הצרה וראיתי ציפור שחורה עוברת באיטיות מעל ההר. ראיתי שיש במרפסת מצלמה על חצובה, כנראה של אבא של אוריה.

כשחזרתי למטבח ניגבתי טיפה של רוק מקצה הפה, והייתי סקרן לגלות אם הדבר הזה בכלל טעים. טבלתי את הכפית לתוך הגלידה, היא הייתה במרקם מושלם. רכה מספיק כדי שתתגלגל על הכפית לכדור קטן. הכנסתי את הכפית לפה והרגשתי איך הטעמים משתנים לי ממנטה חריפה לשוקולד מתוק, וכל זה מתערבב עם הקרירות והטעם החמוץ של השמנת. השילוב היה נהדר. יכולתי כמעט להרגיש את החיווטים החדשים שנוצרים לי במוח. אם הייתי בסרט מצויר, הרקע סביבי היה הופך לשחור, וקווים דקים צבעוניים היו מסתלסלים סביבי בהדרגה – מירוק נועז דרך חום חזק ועד לבן בוהק, וכל הקווים היו מתערבבים יחד לקשקוש נפלא, מלווה במוזיקה שקצבה הולך ועולה, עד שמופיעים זיקוקים זהובים וכל הירוק, החום והלבן נאספים לקו אחד עבה, קצת כמו קשת שלקחה שכטה ושכחה באיזה צבע היא אמורה להיות.

“זה מגעיל אבל אני חייב עוד ביס מזה”, חשבתי לעצמי וגלגלתי עוד כדור גלידה על הכפית. נתתי לו להינמס לי על הלשון. הטעם כבר לא ראשוני ופחות עוצמתי, אבל דווקא ההשפעה שלו מתחזקת. הקצוות של החריף והמתוק נהיים יותר בולטים. וכך לקחתי ביס ועוד ביס ועוד אחד, עד ששמתי לב שחיסלתי שליש מהקופסה. בלית ברירה סגרתי אותה והחזרתי למקפיא.

באחת הפעמים באנו כל החבורה, במלעיל, לעשות שבת אצל אוריה. היה לו בית ריק והעברנו את הזמן בעיקר בלשחק קלפים ולראות סרטים. בשישי בערב יצאנו לעיר. הסתובבנו כרגיל בין כמה ברים, עד שעייפנו מלהסתובב והתיישבנו לשולחן חשוך מדי, עם מוזיקה רועשת מדי ושתינו אלכוהול יקר מדי בטעם שעושה בחילה.


בדרך לשם אמרתי להם באוטו: “אני לא מבין למה צריך בכלל לצאת, ועוד כל כך מאוחר. עד שהזזנו את עצמנו, כבר אחרי 1 בלילה”.
“עזוב אותך, יהיה כיף”, אמר לי אוריה עם החיוך הממזרי שלו, מבלי להסיט את המבט מהכביש.
“יהיה כיף, אבל מה שאני באמת רוצה עכשיו זה לישון. הרי בכל מקרה מה שכיף זה הבילוי המשותף, אז אפשר לעשות את זה בבית, מבלי להוציא כסף על צ’ייסרים. ככה גם אפשר לשלוט בעוצמת המוזיקה”.
“נכון, ככה גם כולם יכולים לשתות כי אף אחד לא צריך לנהוג”, ענה לי אוריה, והוסיף: “אבל זה מה שכולם עושים”.

לפעמים, היציאות הליליות האלה היו רגעי המפלט שלי מעצמי. בשילוב של מספיק אלכוהול, אבל לא יותר מדי כדי שלא אקיא, עם החברים שלי, מצאתי את עצמי משחרר כמה ברגים שבדרך כלל היו תפוסים חזק מדי. במיוחד הייתה הפעם ההיא שנתליתי על קצה גגון של איזה בית עסק וצעקתי ״איך אני יורד מהבניין??״. זו הייתה פרפראזה ל״איך אני יורד מהעצים?״ של מרסדס בנד. שרתי את זה באותו הקצב, והחברים שלי הבינו את זה וצחקו. אלה היו מהרגעים הבודדים שהרגשתי שמבינים אותי, שאני שייך, ושמותר לי להיות עצמי.


רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

Photo by Toa Heftiba on Unsplash

קטגוריותתרפויטי

תמיד זה בינתיים

האויר קר. אני לוקח נשימה עמוקה, מרים ראש, לוחץ פליי ומתחיל את הריצה. צעד רודף צעד. אני כבר מכיר את הקצב, 180 צעדים בדקה. הקצב באוזניות דואג שלא ארד בקצב הצעדים. הבאסים מדגדגים אותי ואני לוחץ על ריפיט לשיר הספציפי הזה.

האוויר הקר מסמר את העור, חודר לי פנימה ודופק על האיברים הפנימיים. כאילו צועק עליהם: ״זמן לקום!״. והם – הם מתמסרים לו. קצת מכווצים אבל אז מרפים ומתמסרים לכאב המענג.

אני רץ יחף ודרך הרגליים מרגיש את האספלט הקשה והקר. את האדמה הרכה. את הדשא הרטוב. הטיפות מקפיאות לי את הכפות. אני מאבד תחושה ברגל ומתחבר למשהו אחר. באופן מפתיע אני יכול להמשיך לרוץ באותה אפקטיביות.

פעם כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות. אני מקפיד על קצב הנשימה. נושם הכי עמוק שאני יכול, ונושף. נושם, מכניס פנימה עד לבטן ונושף. לאט.

הנה הזמן, עכשיו הוא בורח. 27 דקות אני כבר בתוך הריצה. דופק על 174. עוזב את השעון. בינתיים זה עכשיו.

לפעמים אני חושב: ״כשלא יהיה לי מה לומר אני אתחיל לחיות״. כל מחשבה אני מתעד, חושב איך היא הופכת לסיפור או לפחות לטקסט קצר. אני רוצה לכלוא את הכל בתוך קפסולה של מילים, ואז לתת לזה חיים בתוך העולם שבו אני האלוהים. אבל אלוהים טוב, כזה שנאמן למה שקרה. לא עושה מה שבא לו בצורה שרירותית וחסרת הגינות.

מצד שני – זה אי אפשר להסתכל ולא לראות. וכל המסביב, כל מה שאני נחשף אליו, נכנס אלי, ואני אוהב את זה. זה לא שאני יכול להיות אחרת, אבל גם הפסקתי להתנגד.

עכשיו החלום קרוב מדי לאדמה. אני מריח את האדמה, נושם אותה עמוק לתוך הריאות. היה גשם. האדמה רטובה ואני יכול להרגיש את הלחות שלה. אני מרגיש את החלקיקים הקטנים של הטיפות נכנסים לתוך המכונה שנושאת את הנשמה שלי.

האנרגיה מתפרצת ומשתחררת ממני מהחזה דרך הרגליים ולתוך האדמה. טק. טק. טק. צעד צעד. 180 צעדים בדקה. הטראנס של הקצב סוחף אותי. גם אם אעצור – הגוף ימשיך לנוע לפי המקצב. אני שולט בו. אני מתמסר אליו. והוא סוחף אותי.

בכל צעד הגוף נטען באותה המידה שהוא משחרר אנרגיה. המגע הבלתי אמצעי פורק את האנרגיה לאדמה ומטעין אותי באנרגיה חדשה, דוחף את הרגליים קדימה והלאה. קדימה והלאה.

גם מלמעלה זה מגיע. באוזניות הקצב דופק לי דרך האוזניים ישר לנשמה. ממריץ אותי. מחבר אותי.

לרגע אני מאבד את ההפרדה שבין הגוף לסביבה. אני גם וגם. האויר הוא אני ואני הוא האויר. הוא נכנס ויוצא לגוף שלי, אבל הוא גם סביבי. ואני לא ממש בטוח מהו ההבדל ביניהם. מה הופך את ״זה״ ל”אני”. האויר קצת קר מסביב, קצת חם בתוכי, ואת שניהם אני מרגיש. שניהם אני.

עקצוץ של כאב בגב העליון נותן את אותותיו. מזכיר לי שזה רק שלי. הראש שלי מתרומם, מישיר מבט. חוזר לקצב. אני חוזר להחזיק את הגוף. נזכרתי מי אני. איך קוראים לי ואיפה אני נמצא.

האויר קר. חודר דרך העור אל התאים ומקרר את הריאות. מאזן את החום שבפנים. העלייה תלולה ואני עובר להליכה. אני יכול לשים לב לעצים סביבי, בדיוק בתקופה שהירוק הופך להיות דומיננטי וכהה יותר. גם הגידולים בשדות צומחים במהירות מפתיעה. אני מנסה לנצל את ההפוגה ולנשום עמוק יותר. הלב מנצל את ההליכה גם הוא ודופק חזק יותר. ואולי עכשיו אני יכול להרגיש אותו יותר. אני מחזיק ומרפה באותו הזמן.

הגוף מצליח להסדיר נשימה, הלב מתחיל לדפוק לאט יותר. אני מעלה קצב וחוזר לריצה. מפיל את הספק מהידיים. אחרי שאחזתי בו כל-כך חזק. הגעתי לישוב הסמוך. עכשיו כשהגעתי כבר לשם, אני שואל בשביל מה.

ואז אני מרים ראש. ירח גדול מתחבא מאחורי ענן גלמוד בשמים שחורים. ניכר שהוא רוצה להתכסות בו. אם היה יכול – היה נשאר מוגן, מתחמם והולך לישון. אבל לצערו הרוח תכף תזיז את הענן והוא יחזור להיות חשוף. בינתיים, קרן אור אחת מתגנבת מתוך הענן ומאירה בזרקור עוצר נשימה. ובינתיים זה עכשיו. הלב מעלה דופק, הפעם לא ממאמץ אלא מהתרגשות, ואני חושב: “איזה חלום – להתרגש מקרן אור של ענן”. אולי כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות.

עברתי כברת דרך נוספת. אני מתקרב חזרה לישוב שלי. אני חוצה את הכביש המהיר ויורד לאורך שפת הכביש הצר. אני מנסה לשמור על הקצב למרות הירידה. מסתכל קדימה. הרגליים ממשיכות על אוטומט, אבל הסוללה של הגוף כבר מתרוקנת. במצב כזה אני עלול למעוד ולהיפצע. אני מנסה לשמור על ערנות. מזהה שלפני יש משהו שוכב בקצה הכביש. הערנות הופכת לעוררות. אני ממשיך לרוץ ומתקרב אל הדבר הזה מהר מדי. אין לי סכנה, יש סקרנות. זה איל. הוא שוכב והעיניים שלו מסתכלות על אותו הירח. אולי הוא עוד יכול להרגיש את האויר הקר, אבל יותר הוא כבר לא ירוץ. אני יכול כמעט לראות את הנשמה שלו יוצאת דרך הפרווה החומה מעלה לירח. ואני מרגיש את המועקה מתיישבת עליי. לוחצת על החזה. ולוחץ לי קצת מתחת לעיניים. אני נושם עמוק ומשחרר את הבטן. מרים ידיים, משחרר צעקה, ודוחס אויר פנימה בכח. ומשחרר. אני מרגיש את הגל עולה לי במעלה הבטן, דרך החזה, הצוואר, הפה, חותך את האף ומגיע לעיניים. אני לא מחזיק, ופורץ בבכי. נותן לטיפות לצאת דרך ארובות העיניים ולהתקרר מהאוויר שבחוץ.

אני רוצה לצעוק שיש בי עוד תשוקה. עכשיו זה קצת פחות ברור, בגלל זה המועקה.


רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותהגיגים

עציצים

אני מטייל עם הילדים בשדות מחוץ לכפר שלנו באנגליה. הנוף עוצר נשימה, מהסוג שמייצרים ממנו שומרי מסך. דשא ירוק אינסופי, מתובל בעצים ומשתלב בהרמוניה עם השמים הכחולים. חצי ענן צובע חלקת דשא בירוק כהה, וחלק אחר זועק בירוק מסנוור. הנשימה נפתחת, האויר כל-כך נקי, הציפורים שרות כמו בתזמורת לכל אורך הטיול.

כל הירוק הזה מרגיע את הנפש ומשקיט את הנשמה. הכל נהיה בווליום יותר נמוך ומחשבות חדשות מתאפשרות. הבן שלי מבקש שאמציא לו סיפור. קשה לו לחכות לעונה הבאה של סדרת הילדים האהובה עליו, כראמל, אז הוא מציע שנמציא פרקים משל עצמנו. אני ממש רוצה להסכים, אבל המוח שלי טרוד בדברים אחרים.

באופן אירוני בחרנו לנו כפר שהכי מזכיר קיבוץ – עם שבילים לאופניים וקולנועיות והמון המון דשא, בלי כבישים לרכבים בתוך הכפר.

בקיץ של גיל 9 הלכתי לקייטנה בבארי. אני לא זוכר הרבה, בעיקר את ההתרגשות להגיע לשם. שזה היה מקום מאוד מאפשר. אני זוכר את הבריכה, שהיתה מאוד צנועה אבל היה בה מה שצריך. אני זוכר שדפנה המדריכה לקחה אותי על הגב ושקיבלתי כובע אדום.

אני מסתכל על הגידולים שזרעו לא מזמן בשדות מסביב לכפר שלנו וחושב על השדות שמחוץ לקיבוץ. אלה שנסעו בהם טרקטורים, קומביינרים, ועוד כלים שאני לא יודע איך קוראים להם. אני חושב על איך היו חורשים את השדות האלה, ואיך פתאום נסעו בהם בוזזים, חוטפים ורוצחים.

אני חושב על על השרירותיות הברוטאלית בגורלו של קיבוץ סעד, שלמדתי בו בבית הספר ויצא בלי פגע, לגורלו של כפר עזה, שהוא מרחק של חציית כביש.

בימי שישי אבא שלי היה אוסף אותי מבית הספר והיינו נוסעים לתחנת הדלק בכפר עזה. הוא היה מתדלק וקונה לי סנדוויץ בסאבווי, כשעוד היה שם סאבוווי. כמה אהבתי את הסנדוויצ׳ים האלה. תמיד בחרתי לחמניה לבנה, פסטרמה, עגבניה, חסה וחמוצים. אחד המקומות הראשונים שאכלנו בהם בקיימברידג׳ היה סאבווי, כי פה עדיין יש. מעבר לריפוד הבטן, זה גם ריפד אותנו בתחושת בית של משהו מוכר.

המבנים הרומאים העתיקים של קיימברידג׳ מזכירים לי שכבר כל-כך הרבה שנים לא היו פה מלחמות. כשהיו – הן היו אכזריות. אבל מזמן הפוקוס של האנשים פה מושקע בלחיות בשקט ולהנות מהיופי של הנופים והמבנים.

אנחנו חוזרים הביתה ואני הולך להשקות את הפרחים בגינה החדשה ששתלתי לאחרונה, מעין דרך להכות שורשים באדמה הבריטית הזרה לי. בזמן שהמים נשפכים מהמשפך רסיסים רסיסים אני לא יכול שלא לחשוב על גיורא עוז מבארי שיצא להשקות את העציצים שלו כשמחבלים מסתובבים סביב ביתו, ועל לוחמי השלדג שראו את הסיטואציה ונזכרו בשביל מה הם הגיעו להילחם, ומה זה בכלל נורמליות.

ואז אני מסתכל על כביש הגישה לבית שלנו וחושב על נורמליות.


רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

רגע אחד, חיים שלמים

אני עומד על הבמה, הגיטרה תלויה עלי. חיקוי של פנדר סטרטוקאסטר שחורה, אבל כזו שנשמעת הרבה יותר טוב מסתם חיקוי. יד שמאל שלי מחזיקה את הצוואר שלה, יד ימין מחזיקה מפרט. אני מקווה שהזיעה בידיים לא תגרום לי להחליק מהשריג הנכון ושהמפרט לא יפול לי.

עשינו את זה המון פעמים יחד, וזה גם שיר מאוד פשוט. אפילו סולו אין לי, רק להחזיק את הריף והאקורדים בבתים. אבל הלב לא משתכנע, הדופק על מאתיים. והזיעה – היא כבר מתחילה לנזול מכף היד על האמה. מזל שחשוך ולא רואים.

גם האולם עצמו חשוך. אני לא רואה אף אחד בקהל. אבל אני יודע שהם שם, אני מרגיש אותם. יושבים על הכסאות הכתומים של האודיטוריום הוותיק. זו התנסות טובה. סוף סוף הלהקה יוצאת מחדר החזרות ומקבלת במה. סוף סוף אנחנו מממשים את מה שעבדנו עליו בשבועות האחרונים. כל השכבה פה בטוח, ויש בטח גם משכבות אחרות. גם החבר׳ה מבית הספר באו, לא רק מהפנימיה. אני מקווה שהשיר הזה לא יהיה יותר מדי בשבילם, בכל זאת שיר פאנק רועש ולא מוכר.

אני צריך להתרכז. שלא לפקשש. אני לא סתם יושב בחדר שלי ומנגן, אני מחובר למגבר העוצמתי. תכף כל האודיטוריום ישמע כל תנועה שלי על המיתרים וכל חצי פריטה. הזרקורים נדלקים עלינו, אני מסנוור. אם חשבתי שהדופק כבר בשיא – גיליתי שהוא יכול לעלות עוד. אני לוקח נשימה עמוקה, ואומר לעצמי שאני מוכן.

תראו אותי, עומד על קצה הצוק, מסתכל על הים הזה, הכחול, העמוק, המהפנט. לוקח נשימה ומוכן לקפוץ קדימה. הראש אומר שאני הולך להתרסק על הסלעים שלמטה, אבל משהו מבפנים יודע שאני הולך לעוף עכשיו, לחוות משהו שלא חוויתי לפני ושאני מאוד מאוד רוצה. חוויה ראשונית, עוצמתית. משהו שהופך אותך מעוד יצור שמתהלך על פני האדמה, לכזה שחווה חוויה שמיימית. חוויה שמתעלה על חוקי הטבע.

אני מדמיין את סגרון נותן קצב. מקלות התופים שלו פוגשים אחד את השני, ואני שומע אותו אומר בשקט ״וואן, טו, טרי, פור״. סגרון, כמו גם אסף הבסיסט ואורטל הזמרת מחכים שאתחיל. השיר הזה מתחיל בריף גיטרה ורק אז הלהקה מצטרפת.

אני מוכן. הנה זה בא.

אני מוודא שהאצבעות מונחות על השריג החמישי במיתר הרביעי, ואני מתחיל את הריף. הפריטה פשוטה, הדיסטורשן עוצמתי. כמה אני אוהב את הרעש שאני מפיק.

הנה סגרון נותן קצב בהייט. תכף הם מצטרפים אליי.

אורטל אומרת ״שלום״ קצר למיקרופון ואיתה מצטרפים אלי הבס והתופים. אף פעם לא שמתי לב כמה עוצמה יש לבס וכמה ביטחון נותנים לי התופים. אני כבר לא לבד. התחברנו. יש לנו שלם שגדול מסך חלקיו.

אורטל מתחילה לשיר.

בום. הגענו כבר לפזמון. אומנם זה שיר קצר, אבל הוא עובר מהר מדי. רק התחלתי להינות, למרות הלחץ.

כמה אנשים בקהל קמו והתקרבו לבמה. הם זזים לפי הקצב של השיר. לפי מה שאני מנגן. לא ציפיתי לזה. באף הופעה בפנימייה לא קמו לרקוד, תמיד יושבים בכיסאות. איזה כיף!

ממשיכים לבית השני. הגוף יודע לנגן, מעצמו. אני יכול קצת לשחרר. אבל לא לשחרר מדי, שבכל זאת לא אעשה טעות. אני מסתכל על אסף. הוא קולט אותי ואנחנו מתקרבים אחד אל השני, נצמדים גב אל גב, ומניעים את הראש לפי המנגינה.

למטה החבר׳ה נצמדו אל הבמה כאילו שפכו את האודיטוריום והם לא יכולים להמשיך לשבת, חייבים לקום ולהתקרב.

מגיעים לחלק האחרון. אני מרשה לעצמי לקפוץ. זה רק אקורדים עכשיו. האנשים למטה קופצים איתי. כאילו חיברו את כולנו לאותו מושך בחוטים. כולנו מופעלים יחד באותו הכח, וגם מחוברים אחד לשני בכח אנרגטי קסום.

אנחנו אולי שלוש דקות לתוך השיר, אבל אני מזיע כבר לא רק בידיים אלא בכל הגוף. הדופק של הלחץ התחלף בדופק של מאמץ, אבל השרירים שלי רפויים. אני נשען לתוך מה שקורה פה. אני מאפשר את הריחוף הזה ומסכים להינות מהנוף של הים מבלי שיש מתחתיי אדמה. זה בדיוק למה השקענו את השעות בחדר החזרות, וגם לבד בחדר. ולמה בלעתי את הכאבים באצבעות מהמיתרים החותכים, ולמה ביצענו את השיר הזה שוב ושוב ושוב. בדיוק בשביל מה שקורה פה עכשיו.

השיר נגמר. סיימנו. אנחנו מעבירים את הבמה ללהקה של השכבה מעלינו. אבל הייתי ממשיך לנגן פה עוד שעה. אולי גם זה יגיע מתישהו. אבל כרגע – אני פשוט מוקיר תודה על מה שקרה פה. עוד לא ממש מעכל. רק מבין שחוויתי משהו שמשנה אותי. שהופך אותי למישהו קצת אחר, שזווית ההסתכלות שלי הולכת להשתנות.

מסתבר שהמדריך של השכבה שלנו צילם אותנו. יש לי תמונה של הרגע הזה: חולצה ירוקה ארוכה צמודה, גיטרה שחורה, אני בטירוף, והאנשים מתחתיי גם. רגע אחד. חיים שלמים.

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האור

סיכום השנה הראשונה באנגליה

היי אחי היקר, יצא שלא כתבתי לך הרבה זמן. אני חושב שפעם אחרונה סיכמתי לך את שלושת השבועות הראשונים באנגליה, והשבוע כבר ציינו פה שנה.

בהתחלה חשבתי שאכתוב לך לפחות כל חודש. הרגשתי כמו שגריר של החיים האלטרנטיביים האפשריים, שמעודד את חופש הבחירה ולקיחת האחריות האישית. או לכל הפחות שממלא את היום בכמה רגעים של נחת. אבל בינתיים המציאות כיוונה אחרת.

אני מרגיש צורך להתנצל או לפחות להסביר לך למה לא כתבתי כל הזמן הזה. זה אולי יהיה קצת יותר טכני ופחות ציורי, אבל זה מה שמרגיש לי לנכון אחרי כל הזמן שעבר.

זה מתחיל מהיחסים המורכבים שיש לי עם הרשתות החברתיות. בגדול אני שונא אותן, בעיקר את פייסבוק. אני מקבל מהן ערך, אבל הן גם שואבות זמן ואנרגיה, וגם הפילטר והפורמט שנדרש כדי להעביר בהן תוכן לפעמים הורג את מה שיש לי להגיד.

בהתחלה באמת שיתפתי מה קורה. בפוסטים, בסטוריז. לא פרסמתי בבלוג האישי באתר ואני מצטער על זה בדיעבד. אבל כן המשכתי לכתוב ולהתקדם עם הספר שאני עובד עליו.

ואז ביוני, שזה חודשיים לתוך המעבר לאנגליה, ובזמן אמת הרגיש כמו המון זמן, נסענו לחופשה בקוטסוולד. זה נחשב האזור הכי יפה של אנגליה והוא באמת מדהים. חופשה ספונטנית לשני לילות שהפכו לשלושה. היינו בסטראוד, שנחשבת עיר היפית, והיה שם פשוט מדהים. היה כל-כך כיף, שהרגשתי שאני לא יכול לשתף את זה ברשתות החברתיות. שזה יפגום בחוויה הנהדרת שהיתה לנו שם. כשחזרנו הביתה, הוורדים בחצר של הבית ששכרנו בדיוק פרחו וקיבלו את פנינו ורדים יפיפיים נהדרים.

קצת אחרי החופשה הזו סוף סוף מצאנו בית שמצא חן בעינינו והתחלנו תהליך של לקנות אותו. הצלחנו לקבל משכנתא (בלי קרדיט סקור!), ובעצם הפסקנו לנסוע המון בין כל הכפרים במחוז קיימברידג׳, כי זו היתה הסיבה העיקרית לכמות הנסיעות הרבות שלנו – לראות עוד ועוד בתים – עד שמצאנו את האחד.

אבל לא הפסקנו להינות. כל החיים היו כמו חופשה. בכל שבוע היה פה איזה פסטיבל: החל מפסטיבל בירה, דרך פסטיבל התות, דרך לונה פארק נודד אחד, לאחר, לשלישי, דרך ״סתם״ טיול בטבע, או בעיר חמודה כזו או אחרת או שלישית, או שלושים.

בספטמבר נסענו לעוד חופשה בסנטר פארקס וגרנו בבקתה ביער, כשמחוץ לבקתה מטפסים סנאים ועוברים איילים וברווזים. 10 דקות מהבקתה היה לנו פארק מים ושפע אטרקציות אחרות (שלא עשינו כמעט אף אחת מהן כי המגלשות והבריכות הספיקו לנו).

מפה לשם – הגיע אוקטובר. ספציפית השביעי באוקטובר. אני לא צריך לספר לך מה היה שם. אגיד שמאוד הושפענו, וזה טלטל אותנו מאוד. אני חושב שבגדול מנעד הרגשות שחווינו היה פחות או יותר על אותה סקאלה של אנשים שנמצאים בישראל – מהאימה, הזעזוע, ההלם, דרך הפחד והכעס, והאבל ועוד דברים שמאוד קשה לתאר במילים.

אני חושב שיש שני הבדלים משמעותיים מעצם היותנו במדינה אחרת: האחד הוא חווית הפער אל מול המציאות עצמה, והשני הוא היכולת לבודד את הילדים מהאירוע. בראש היינו בנגב המערבי ובזוועות. קפצנו לכל קול של אופנוע, ודמיינו אנשים מסתובבים בתוך הבית בלילות. במציאות – הכל כל-כך שקט, רגוע ובטוח. המטוס היחיד שטס פה זה כי למישהו יש זמן פנוי וכסף לפתח תחביב של הטסת מטוס. אנשים מתעסקים באם העיריה גזמה את העצים בזמן וניקתה אחריה. אני לא אומר את זה בהתרסה, אלא כדי להמחיש את הפער שחווינו. זה היה מאוד מבלבל. על היכולת לבודד את הילדים מהאירוע אין לי הרבה מה להגיד, זה פרייסלס.

בסוף אוקטובר נגמרה כל הבירוקרטיה של קניית הבית ובתחילת נובמבר עברנו לבית החדש שלנו. שלנו-שלנו. בבעלותנו. לא דמיינתי שלהיות בעל בית ישנה לי כל-כך הרבה. פתאום ראיתי מישהו אחר מסתכל עלי מהמראה. לקבל את המסמך ממרשם האדמות שבו מסמנים את חלקת האדמה שרשומה על שמנו היה מאוד מרגש. ועוד במדינה כמו אנגליה, שבה לכל מסמך יש משמעות וערך, והדברים מאוד מקובעים וברורים ולא זזים לשום מקום. יש לזה המון המון משקל וקרקוע. שורשים שבמובן מסוים מעולם לא היו לי.

עם המעבר לבית החדש, למעשה פתחנו פרק חדש. אחרי חצי שנה שבה כבר הכרנו את השכנה החמודה, את הכבישים של הכפר וכל מה שסובב לו. את השדות היותר נוחים לרוץ בהם, ואת הדרך הכי קרובה להגיע לגינה של הכפר – עברנו לכפר חדש. אמנם הוא בסך הכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהקודם, אבל הרבה דברים עכשיו היה צריך לעשות מחדש. לא רק ביטוח ודברים כאלה, גם למשל ללמוד מחדש איפה עושים טיול בוקר בטבע. לא שחסר, אבל צריך לייצר העדפה חדשה ולסלול את השביל שלך מחדש. רק שהפעם היינו בתוך הטראומה של השביעי באוקטובר, וכבר הייתי עייף מיותר מדי דברים חדשים.

ואז הגיע גנרל חורף ומצאנו את עצמנו בהרבה פחות תזוזה באנגליה. היה קר בחוץ ונעים בבית. מה שכן – נסענו פעמיים לישראל. פעם אחת בגלל אירוע חירום רפואי במשפחה, ובפעם שניה לחופשה כדי לתקן את החוויה הראשונה. לא אתיש אותך בכל החוויות משתי הנסיעות האלה, וקצת שיתפתי בזמן אמת.

אני חושב שיותר מהכל, הנסיעה הראשונה שיקפה לי כמה השתניתי. כמה דברים שהיו מעצבנים אותי בישראל עדיין מפריעים לי, אבל כבר לא חודרים אלי. כמה הם פחות נוגעים לי, כי אני במקום אחר. וגם כמה שכבות של מגננות הורדתי. כמה אני יותר פתוח אל העולם ומחובר לעצמי. וגם כמה זר אני מרגיש באנגליה מול האנשים, גם זה השתקף.

הנסיעות לישראל גם עוררו לי מחדש את החשק לכתוב, חשק שקצת נעלם מאז השביעי באוקטובר. הצלחתי להתקדם עוד עם הספר שלי.

הנסיעה השניה לישראל פתחה פרק חדש. מאז אני פחות עסוק במצב בישראל, עם הרבה יותר פריחה מלבלבת מסביב, עם טמפרטורות שהולכות ועולות ובעיקר ימים עם הרבה יותר שעות אור. המון שעות אור, אולי יותר מדי. מצאתי את עצמי מפתח הרגלי תזונה חדשים, בריאים עוד יותר. לא מתוך החלטה עקרונית, בעיקר מתוך רצון.

וזה פחות או יותר איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. עם הפנים קדימה, בהתרגשות גדולה מהחיים עכשיו וממה שצופן לנו העתיד. עם ציפיה וסקרנות.

אני מקווה שלא יעברו שוב חודשים ארוכים עד הפעם הבאה שאכתוב לך. אני מקווה שבקרוב אכתוב לך ואספר יותר בפירוט על רמת החיים ואיכות החיים שעלתה, על השקט, על הפחים שכבר למדתי לתפעל ושלפעמים אני משתעשע בניסיון להיות binfluencer (הראשון ברחוב שמוציא את הפחים ומסמן לכל השכנים איזה פח צריך להוציא הפעם), על החוויה החיובית של לסיים את התהליך של הוצאת רישיון נהיגה בריטי, על הנגרית שהבאנו לבנות לנו מדפים בארון, על כמה נעים ופשוט היה להעביר את הרכב טסט וטיפול שנתי, על האיש מקצוע שהבריז לנו מלתקן את השער לבית ועשה סצינה מאוד לא בריטית-אופיינית, על העצים והירוק פה, ועל עוד הרבה דברים שמרכיבים את הפאזל של החיים החדשים שלנו.

אני גם מקווה שהחדשות שמגיעות מישראל לא ייצרו פער גדול מדי, כי אני לא יכול לשתף על דברים כל-כך שוליים בחיים של בן אדם, למרות שאלה החיים עצמם, כשהמיינד שלך ושל אחרים סביבך, וגם שלי, עסוק בדברים הרבה יותר הישרדותיים והרי גורל.

בקיצור, אני מקווה שהתקופה הקרובה תביא חדשות טובות לכולם.

נשיקות בינתיים.

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האור

איך לשלב הורות וקריירה?

השילוב של להיות הורה ולעבוד דורש איזון עדין.

אני חושב שזה אחד האתגרים הכי גדולים שיש לאנשים בעולם המודרני. השאלה הזו מעסיקה אותי כבר 7 שנים – ועדיין לא מצאתי תשובה מעבר ללחפש את האיזון הזה מחדש בכל יום ויום.

אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי כשהבכור שלי נולד, זה לחזור לעבוד אחרי שבועיים. לא הבנתי איך זה הגיוני שאני אוותר על להיות איתו, ועל לעזור לאשתי, ואיך אפשר להתעסק במשהו אחר. כל דבר בעבודה נראה לי טפל ביחס ללהיות איתם. אחרי זה לא הבנתי איך מצפים ממני לתפקד במשך יום עבודה שלם, כשמה שכולם קוראים לו בוקר הוא לכל הפחות צהריים מבחינתי.

Fast forward כמה שנים קדימה – מצאתי את עצמי זה ששואלים אותו איך אנחנו מצליחים לתפקד בסיטואציה של שני ילדים בחינוך ביתי פלוס עבודה מהבית.

החברים שלי בנטאפ הזמינו אותי לדבר על הדברים האלה בפודקאסט ״של מי הקוד הזה?״.

דיברנו (בין השאר) על:
– איך פגיעות ושיח כנה עוזרת לתפקוד טוב יותר בעבודה
– המעבר בין מוד עבודה למוד בית
– ההחלטה לעבור לגור במדינה אחרת

את הפרק הזה הקלטנו שבוע לפני שעברתי לאנגליה.

הוא עלה לאויר ב-4 באוקטובר, והפוסט לגביו התעכב בכמה ימים בגלל תיאומים מול הקורפורייט. התכוונו לפרסם פוסט ביום ראשון, 9 באוקטובר. אבל במקום זה כולנו היינו עסוקים בלהבין איך העולם התהפך עלינו.

כמעט חצי שנה אחרי, ולציון שנה לרילוקיישן – נראה לי שהגיע הזמן לתת לתוכן הזה במה.

החברים שלי בנטאפ

רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:

קטגוריותלהאיר בכל האור

ילד טוב

נכנסתי לבארבי באיחור וראיתי אותו על הבמה. בטבעיות כזו, מרגיש בנוח, מפעיל את כולם, ורואים שהוא נהנה.

“הוא מהבני זונות האלה”, חשבתי לעצמי, “שהכל בא להם בקלות, שהם לא מתרגשים מכל דבר, שהם לא חושבים יותר מדי. שפשוט עושים ולפעמים מצליח להם ולפעמים לא, אבל הם בסדר עם זה בכל מקרה. שהם קיבלו מספיק אהבה ללא תנאי ומרגישים בטוחים בעולם. שלא כל דבר חודר אליהם ויכול לפצוע אותם. שהם לא מסתובבים עם שריון 10 קילו כדי להגן על הלב הרגיש שלהם”. הלוואי שגם אני הייתי כזה. בעצם לא, לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר, אבל איזה כיף לו.

הרי זו הופעה ראשונה שלו בבארבי. סולד אאוט. הוא בקושי הוציא אלבום לפני חודש וכל הבארבי יודע את המילים. ועל האיפי הקודם הוא זכה בפרס אקו”ם, וזו הייתה חתיכת יצירה קיצונית.

איך זה יכול להיות? משהו לא מסתדר לי. It’s too good to be true. אני כבר מכיר מספיק את העולם כדי לדעת שזה לא יכול להיות אמיתי. נדחפתי בין האנשים כדי להתקרב לבמה ולקלוט אותו טוב יותר. לנסות להבין מה הסיפור שלו.

נגמר השיר. זה הראשון או השני מתחילת ההופעה, לא הייתי בטוח. “למה הוא שר ורץ על הבמה עם דגל ישראל? מה הקשר?” חשבתי לעצמי.

“התחשק לי להיכנס עם הדגל. לא יודע למה, פשוט התחשק לי”, אמר תמיר. הוא גם ידע שכנראה אנשים שואלים את עצמם, הוא מספיק רגיש לזה, גם חשוב לו לענות על השאלה המרחפת הזו, וגם זה היה נשמע כמו התנצלות. כמו וידוי על זה שהוא היה צריך פרופס שייתן לו ביטחון להתחיל את ההופעה. אז למה לא לקחת משהו שמשדר עוצמה וכח כמו דגל, לפחות לכאורה?

כבר התחלתי להבין שיש סיבה למה משהו לא הסתדר לי. הוא לא מהבני זונות האלה, אם יש כאלה בכלל.

ההופעה מעולה. הוא פרפורמר מעולה. יודע להקפיץ את כולם, מפעיל את הלהקה והקהל וכולנו נהנים יחד איתו. הוא הראפר הלא-ראפר הכי טוב שראיתי. הופעה מעולה, בטח בשביל הופעה אמיתית ראשונה. זה למה אני אוהב ללכת להופעה של אמנים בתחילת דרכם, כי אז אפשר לראות את הסדקים. לפני שהפכו למכונות משומנות, לפני שנכנסו לתוך הדמויות שבנו לעצמם. לפני שנוצרה הדינאמיקה הייחודית שלהם עם הקהל שלהם. כשזה רק מתחיל להירקם. להרגיש את הקסם הזה נוצר. זה הקסם שאני אוהב להיות חלק ממנו.

עובר שיר ועוד שיר, והוא נותן בראש. ובין השירים יש קטעי קישור שבנויים היטב. טוב מדי. אי אפשר לחשוד שהם ספונטניים. כתובים, מוקראים, משוחקים. ותמיר הוא מאלה שהם גם שחקים, גם זמרים, גם מנחים, גם מצחיקים. מה שיבחר לעשות – הוא יהיה בו טוב. והוא עושה את זה. הוא בוחר להיות על הבמה, בבארבי, בכאן 11, בארץ נהדרת, איפה לא.

נתקלתי בו פעם ראשונה בסרטונים בפייסבוק מתוך תכנית דבילית של “כאן”. אבל הסרטונים האלה קרעו אותי מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי כמו שצחקתי ממנו. ואז הסתבר שהוא עשה עוד תכנית, שהוא יוצא לסידורים עם כל מיני אנשים מפורסמים יותר או פחות. יושב לאכול חומוס עם רביד פלוטניק, הולך לסידורים עם דנה פרידר. כאילו הוא חבר שלהם. בגובה עיניים, אמיתי, חשוף. פשוט הוא עצמו. מדבר על זה שהוא לא יודע מה הוא יעשה בחיים. על זה שהוא לא בטוח במה בדיוק הוא טוב. וזה בדיוק מה שהוא טוב בו – להיות עצמו.

ובהופעה – הוא עצמו. שר את השירים שהוא כתב. עם הלהקה שהוא בטח הרכיב בעצמו. עם הקהל שאסף. אמנם הוא שר עם אוטו-טיונר, וניכר שהוא זייפן רציני, אבל לא נורא, בימינו זה כבר מקובל.

ובכל זאת, משהו באיך שקטעי הקישור האלה תפורים כל-כך גרם לי לחשוד שוב. הם תפורים מדי, מוכנים. שלא ייתפס ברגע של מבוכה. שההופעה לא תיפול על זה. זה הפך להיות מופע מוזיקלי בשילוב עם מופע סטנדאפ כמעט. הרגשתי שמסתתר מאחורי זה פחד. פחד להיתפס לא מוכן. פחד להיות בחוסר שליטה. פחד מהופעת בכורה ומה יכול להשתבש בה.

כלומר הוא כן חשב על זה. לא רק חשב, הוא כל-כך פחד מזה שעבד מאוד קשה כדי להכין את כל הקטעים האלה, התאמן עליהם, שיחק אותם בצורה מצוינת, וניכר שזה לא מתוך אלתור.

כבר השתכנעתי שלא רק שהוא לא מהבני זונות שקיימים רק בדמיון או בסרטים, אלא שהוא כמעט הפוך מהם. שהוא כמעט כמוני (רק שכמוני אין עוד אף אחד).

רגע לפני שההופעה נגמרה הוא אמר את זה. אחרי היעני סוף ההופעה, הקריאות להדרן והחזרה המתוכננת להדרן, אחרי כל שאר השירים, אחרי שאמר תודה לכל הנגנים בלהקה, הקריא וציין כל אדם שעזר לארגן ולהפיק את המופע הזה, ושניה לפני השיר האחרון – הוא סיפר על זה שהוא היה בוכה הרבה. שבבית הספר הוא היה רגיש מדי והוא ניסה לשמור על הלב אבל הדמעות יצאו לו בכל זאת. עד שאבא שלו אמר לו שיפסיק לדבר מהלב וידבר מהראש. וזה עזר. הוא הפסיק לבכות. אבל הוא גם הפסיק להקשיב ללב. ובשנים האחרונות הוא עובד קשה כדי שהלב שלו יסכים לדבר שוב.

ובמילים האלה החלו להתנגן הצלילים של השיר האחרון – “ילד טוב”:

“מה הראו לי? את השד של הבנק
מה הראו לי? את הגב של היד
העמיסו לי בתיק כל מה שלא חשוב
אני לא כמוהם אבל ילד טוב.”

ילד טוב / תמיר בר

וזה כל הסיפור. זו האמת. גם תמיר מרגיש אאוטסיידר. גם תמיר ילד טוב. ומי וכמוני יודע כמה קשה להפסיק להיות ילד טוב. כמה קשה להקשיב לעצמך ולעשות מה שנכון לך. כמה קשה פשוט להיות אתה עצמך.

ופה הבנתי שצדקתי – שבניגוד לרושם הראשוני, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה, בניגוד לדמויות – תמיר עובד קשה. הוא מתמודד עם העולם כמוני, כמו כולם. הוא מפחד, הוא חווה תסמונת המתחזה. הוא אמיתי, הוא חי. הוא לא איזה סיפור סינדרלה. ואיזה מזל שהוא כזה. איזה מזל שהוא לא מנסה להיות סופר-הירו. איזה מזל שיש אנשים כמוהו. איזה מזל שהוא הוא.

אני לא כמוהו, אבל ילד טוב.

קטגוריותתרפויטי

ביקור ראשון בישראל

אז הנה, עוד אבן דרך – ביקור ראשון במולדת שעזבנו.

ושום דבר במשפט הזה לא נכון. זה לא המולדת שלי (כי לא נולדתי פה), זה לא ממש ביקור ראשון (כי היינו פה לפני שלושה חודשים), ולא באמת עזבנו (כי אנחנו מאוד מושפעים ממה שקורה בישראל).

ובכל זאת, ביקור ראשון אמיתי. כזה שהוא מבחירה ולא באזעקת חירום. כזה שאפשר להיות בו תיירים בתל אביב, ולהינות ממה שיש לה להציע.

החופשה הזו נעה בין שני קצוות: בין הנפלא לבלתי נסבל.

בין הרחובות המוכרים, דוכני האוכל והמסעדות האהובות, האנשים היפים – האלה שהם מהשבט שלנו. מלפגוש את בני המשפחה. מההנאה שכולם מדברים עברית. סוף סוף להרגיש שוב את המוכר והידוע, מבלי להתאמץ. להיכנס לנעלי הבית המרופטות והכל כך נוחות שלך, אלה שקיבלו את צורת הרגל שלך. החופש לא לחשוב פעמיים לפני כל תנועה שאני עושה כדי חלילה לא להפריע למישהו אחר. מבלי לתרגם כל שאלה בראש (או בטלפון). בלי הצורך ללבוש המון שכבות (ולהסביר לקטן למה הוא לא צריך כפפות כשיוצאים מהבית).

ואז שוב האנשים. לפגוש את כולם במשרד היה כל-כך מרגש. ולהיתקל באנשים ברחוב. לא היה יום שלא נתקלתי בחבר מהצבא, במישהו שלא ראיתי מאז שסיימנו תיכון, או סתם במישהו ששנינו מוכרים אחד לשני ולא יודעים מאיפה.

להחליף מבטים עם אנשים שהם כמוך, שיש בינינו הבנה שלא דורשת מילים. ללכת להופעה של היהודים בהיכל התרבות. לנסוע ברכבת התחתית. סליחה. ברכבת הקלה. לקנות ספרים בעברית. להרגיש שכל מי שתרצה לפגוש במרחק של הודעה ורצון משותף. כמה כיף.

ולצלם את כל הגרפיטי שיש בעיר הזאת. תמיד אהבתי שהקירות מדברים אלי, הם ממש מספרים סיפורים. בתור תייר – אני יכול לחוות את זה יותר. מתוך אימוץ קצב החיים האיטי, ומתוקף זה שאנחנו פה בחופשה – אפשר לעצור ליד כל ציור, כל אופנוע צבעוני, כל פריים של מציאות – להכניס לאלבום הדיגיטלי של הנסיעה.

גם ללחיות ליד אלנבי התגעגעתי. הרחוב המסריח והנפלא הזה, הרחוב הכי טוב בתל אביב. הרחוב הכי לא שפוי, שבו בחיים לא תהיה מוזר, שתמיד יקבל אותך כמו שאתה. שבו אם תלך מספיק ישר על העוקם שלו תגיע לים, ומצד שני לדרום העיר, ומצד שלישי לשוק ומצד רביעי לבורגנות של שינקין, ומצד חמישי, כי גם כזה יש לו – לצפיפות של קינג ג׳ורג׳.

וגם את היוקר חווינו. את הקושי להיכנס לסופר, להיות בסופר, לצאת מהסופר ואת הרצון לא לקנות יותר כלום בחיים.

את הצפיפות – האנשים שמתקרבים יותר מדי, שדוחפים, שצועקים, שנוסעים במהירות מוגזמת על המדרכה בקורקינט, אופניים או אופנוע. את הפיח של העיר. את הצעקות והסיגריות. את השולחנות המתנדנדים על המדרכות השבורות.

את תחושת חוסר הברירה שאני לא יכול לשאת, שמגיעה מלעמוד בתור ארוך מדי בבית קפה, עם אנשים שלא מכבדים אותו, בריסטות צועקים, לשלם הון תועפות על אוכל פחות טעים ממה שהוא נראה, ומבלי שיהיה לך שולחן פנוי לשבת בו בנחת.

ואז לקבל את הקפה המצוין, לחצות את הכביש, לאכול בהנאה את הסנדוויץ ולתפוס שמש מלטפת.

ובערב אחרי שהילדים נרדמים לצפות בתכנים ביוטיוב וכאן 11 בלי VPN.

לחוות שוב את הרחובות המטונפים. הריח של הקקי והפיפי של הכלבים. את הרעש של כל השיפוצים ושל רכבי הניקוי והמשאיות. את הדריכות המתמדת – של יום שישי ראשון של הרמדאן, של פורים המתקרב, של המצב – כי בכל זאת מלחמה, וגם סתם בלי קשר, פשוט כי ישראל. את ההומלסים הצועקים והמתקרבים, והמבקשים והמתעקשים.

את הארעיות של החיים כאן. לא בהכרח כי המוות מעבר לפינה, אלא כי הכל כל כך חדש וחסר שורשים. בלי עצים עתיקים, בלי קתדרלות יפיפיות בנות מאות שנים, בלי רחובות ועסקים שנמצאים באותו מקום דורות על גבי דורות על גבי דורות, כפול 10. בלי ירוק של דשא. בלי גינות רחבות ידיים עם טבע מרהיב. בלי אויר נקי. בלי אפשרות לקנות בית. בלי אפשרות לחלום בגדול במדינה שאתה חי בה. בלי עוד הרבה דברים קטנים שהם החיים עצמם.

אבל עם שווארמה. וסביח. ופיתות ובורקסים וסמבוסק. וג׳חנון, וחומוס. ובעיקר עם דמעות התרגשות בעיניים מהשיחות הקטנות האלה כשאתה מזמין את החומוס או הקפה.

ובכלל עם הרבה לחלוחית בעיניים, כמעט מכל אינטראקציה. ובמיוחד מהאינטראקציות עם האנשים שאני אוהב.