מאת: semion.mazor

הרבה שנים ניסיתי להסתיר את זה, ולא בכוונה. בעצמי לא ידעתי.

במשך שנים הקפדתי להסתפר כל חודשיים-שלושה, וחס וחלילה שהשיער יהיה ארוך יותר מסנטימטר-שניים. זה היה נוח – לא צריך לחפוף, לא צריך להסתרק, ולא צריך להתבלט. זה נכון גם על הרבה אספקטים אחרים בחיים באותה התקופה- הייתי בתלם. הייתי כמו כולם.

זה לא שלא היו נסיונות לצאת מהשבלונה. אנשים סביבי אפילו אמרו לפעמים שאני משוגע מבפנים. אבל רוב הזמן זה לא בא לידי ביטוי. בכיתה ט׳ פעם ראשונה עשיתי גלאח, ואהבתי את זה. זה היה קצת צעד אנטי העולם, נון קונפורמיסטי כזה. אולי רק אני ראיתי את זה ככה. אבל היה בזה משהו כיף.

כשהייתי ילד היה לי שיער בלונדיני חלק, כמו ילד רוסי טוב. אבל מאז כיתה א׳ בערך לא היה לי שיער ארוך. בתיכון פעם אחת ניסיתי להאריך, אבל גדל לי שער שהתחיל חלק ובאורך מסוים התחיל להתקרזל בצורה לא מוסברת. הדבר היחיד הברור שאני יכול להגיד עליו זה שהוא נראה כמו השיער של קרמר מסיינפלד. בסופו של דבר – נשברתי והסתפרתי.

בצבא כמובן שמרתי על שיער קצר, אבל מדי פעם, רק למשך סופשבוע – הייתי עושה מוהיקן, מתפרע קצת, ואז מגלח הכל. מאז, הייתי כמעט כל הזמן עם שיער קצר. לפעמים קצר יותר, לפעמים קצת פחות, לפעמים עושה גלאח, אבל אף פעם לא מעבר לאורך של מספר סנטימטרים. במשך שנים שמרתי שהשיער לא יגיע לאורך הלא מוסבר הזה ובעצם – לא הכרתי את השיער שלי. לא הבנתי אותו, ולא אפשרתי אותו. עד לפני שנתיים.

אז הילד הנפלא שלי, שלא הסכים לספר את השיער החלק והמושלם שלו, אמר לי: “אם אתה רוצה לא להסתפר, פשוט כל פעם שמישהו שואל אותך אם אתה הולך להסתפר, תענה בצורה נחושה: לא!”. פתאום הבנתי כמה הוא צודק. תמיד הילד הזה מגלה לי את עצמי, וגם בהקשר הזה הוא עשה את זה. אז לפני שנתיים החלטתי שאני לא מסתפר. לא בהכרח מאריך שיער, פשוט מחכה עם זה. שומר קצת על הסקרנות ומחכה לראות מה יוצא. מאפשר אותו.

ולאט לאט הוא גדל. הגיע השלב המוזר, ואפשרתי אותו. אז הגיע השלב המכוער, ואפשרתי גם אותו. כשחשבתי שעברתי את השלב המכוער – הגיע השלב העוד יותר מכוער. וגם אותו אפשרתי. פשוט שחררתי את העניין ונתתי לשיער שלי להיות. ואז הבנתי שבעצם – אני מתולתל. שהתפיסה שלי על שיער חלק (שאח״כ קורה לו משהו) מבוססת על תמונות ילדות אבל מאז השתניתי הרבה. שהדבר הזה הוא תלתלים, ואם אני לא משגע אותם – הם אפילו יפים. השיער גדל והפך כבר לשיער ארוך. יכולתי לאסוף אותו לקוקו, ויכולתי להשאיר אותו פזור. בימים טובים ממש אהבתי אותו. תלתלים, אמיתיים כאלה, עם בקבוקים והכל.

פעם ראשונה שהרגשתי שאני נותן לשיער שלי מקום. שאני מכבד אותו. שאני מכבד את עצמי. ומאפשר לעצמי להתבטא בעולם, באמצעות זה שאני לא מסתפר. אבל היתה בעיה. השיער דרש תחזוקה: הוא דרש לסדר אותו, לחפוף, לשים גלייז, לאסוף אותו, לפזר אותו – כל דבר הפך לשיקול, ודרש תכנון.

מראש אמרתי שאני לא הולך להשתעבד לשיער ואני רוצה לעשות את המינימום, רק שיראה סביר. אבל גם המינימום הזה הרגיש לי יותר מדי. אז החלטתי שזה מספיק להפעם ושאני רוצה לקצץ אותו. לא לשיער קצוץ כמו של פעם, אבל לוותר על השיער הארוך. בצורה לא אופיינית, בלי לעשות לזה over thinking, להסתפר וזהו.

ובאותו היום גם הבנתי שאני אתן לו לגדול שוב. לא מתוך חרטה, אלא מתוך אפשור. יכול להיות שהוא לא יהיה ארוך, אבל אני לא רוצה לחזור יותר לתוך הקופסא ההיא. מרגע שטעמתי את החופש – קשה לחזור חזרה. ונזכרתי בעוד משהו: נזכרתי ש-less is more. כבר הבנתי את העומק של המשפט הזה על הרבה תחומים בחיים: על אוכל (שלא צריך לאכול הרבה כמו שחשבתי וחונכתי), על איך להימנע מפצעים בפנים (פשוט להפסיק לסבן אותם), על נעליים (שבתכל״ס לא נחוצות ובגדול מפריע ל-200 אלף העצבים ברגל לעשות את העבודה שלהן), על חינוך הילדים, על העבודה והפרנסה, ועוד ועוד. ואז פתאום הבנתי שזה נכון גם על שיער. שצריך לחפוף אותו פעם באף פעם. שעדיף פשוט לא להתעסק איתו. שהגוף והטבע יודעים לעשות את העבודה שלהם וככל שאתערב יותר – אני רק אפריע. אני כבר מרגיש את זה על השיער הלא-מאוד-ארוך שיש לי עכשיו. שחפיפה מייבשת לי את השיער ולוקח לו לפחות שבוע לחזור לעצמו. שאם אני פותח אותו עם האצבעות אז הוא נהיה פחות יפה. פשוט לא לגעת. וזהו.

כמו תמיד בדברים האמיתיים בחיים- הפתרון פשוט להבנה, אבל קשה ליישום. בכל מקרה, הפעם אני בגישה די חדשה לעצמי: לאפשר, ומבלי להתערב. לאפשר לשיער לגדול ולהשתדל לא להפריע לו.

אני סקרן ואופטימי.

אעדכן…

״מה נשמע?״ שאלתי אותה.

״בסדר״ היא אמרה. אבל העיניים שלה אמרו שכמעט שום דבר לא בסדר.

המשכתי להסתכל לה ישר בעיניים.

״אתה יודע.. לא קל״ היא המשיכה. ״עזבתם בזמן, מסתבר״.

כשסיפרתי למוכרת בקיוסק לראשונה שהחלטנו לעבור לאנגליה היא שאלה ״למה?״ אבל עוד לפני שהתחלתי לענות לה היא ידעה למה. אנחנו לא הראשונים בשכונה. כמה משפחות כבר עברו לפנינו, אחרים חושבים על זה.

אבל אז זה עוד לא היה ברור מאליו למה. עוד היה צריך להסביר. להסביר את המתח שנוכח, את האלימות – ברחוב, בכביש, בכל מקום. את חוסר הכבוד, את יוקר המחיה.

כשהיו שואלים אותי ״למה״ הייתי מסביר קצת, נותן כמה דוגמאות ומסיים ב״קשוח פה״. ואז לרוב היו מהנהנים לי בתגובה.

זה נראה שעכשיו כששואלים ״מה נשמע?״, כזה שמצפה לתשובה ולא סתם מתוך נימוס, התשובה מתחילה ב״קשוח פה״. ארץ קשוחה מאוד.

מהתרשמותי, זו הפכה להיות שאלה טעונה מאוד. לפני שעונים על ״מה נשמע?״ לוקחים שאיפה גדולה לחזה. ואז המילים כבר לא ממש נחוצות. השאיפה הזו אומרת הכל. ומה שעוד לא נאמר בשאיפה – נאמר על ידי הזגוגית שנוצרת בעין.

על פניו הכל דומה. הרחובות, העומס, היוקר. עדיין טעים פה. האנשים יפים. יש חופש ברחובות, אין נימוסין, אין גינונים. גם אין מחשבה של האם אני צריך לדבר יותר בשקט כי אני מדבר בעברית. הכל מוכר, וזה מאוד קל וכיף.

ולכאורה, הכל בסדר. אבל האנשים, האנשים – לא ממש בסדר. הם עברו הרבה. גם אלה שלכאורה לא קשורים ל״מה שקורה״. כולם מושפעים, לכולם קשה.

חיכינו הרבה זמן לפגוש אותה, את המוכרת בקיוסק. גור התגעגע לג׳חנונים שלה יותר מכל דבר אחר באנגליה.

שני דברים לא הצלחנו להשיג שם: ג׳חנון טוב, ודיסני פלוס בעברית. והמוכרת בקיוסק מוכרת את הג׳חנונים הכי טובים שידענו להשיג, בכל שבת בבוקר.

השבת זה היה ממש תיק – ללכת ברגל בשמונה בבוקר עם שני הילדים עד בזל. ואז בחזרה. אבל לא היה מנוס – הילד ציפה לג׳חנונים האלה לא פחות ממה שהוא ציפה לפגוש את בני המשפחה.

והם לא אכזבו. טעימים כמו שזכרנו אותם. היו שווים את הגעגועים.

אבל מה שנשאר איתי, זה לא זכרון הטעם של הג׳חנונים, אלא המבט של המוכרת.

האיש ניגש אלינו ועוד לפני שהספיק לשאול אם יש לנו כמה שקלים לעזור לו, כבר הנהנתי שלא ורציתי שילך. באמת שלא התכוונתי לתרום כסף, גם לא היתה לי סבלנות להתעקשות של עוד נזקק.

תמיר ואני ישבנו לשולחן שפונה אל כיכר דיזנגוף. שורה ראשונה אל ההמולה של מרכז תל אביב. זוגות בפיג׳מה, חבורת בנות שיצאו לחגוג נר ראשון בבר, סיגל שעבדה איתי בורינט ובן זוגה בדיוק עברו. ספרתי עד כה חמישה אנשים עם נשק. בכיכר תלויים שלטים של החטופים. מישהו עם תינוק במנשא מנסה להרדים אותו בחסות ההמולה.

ראיתי אותה עומדת עם עגלת השוק, מאזינה למשהו באוזניות חוטיות. משהו שספק יעביר לה את הזמן, ספק יאפשר לה להתנתק מהסיטואציה. היא נראתה לי כמו הומלסית, אבל כזו שמסתדרת, לא מהאלה שהם מוכי גורל – מאלה שלא מתביישים בהיותם הומלסים. שזה המקצוע שלהם והם לא מתביישים בו. היא חיכתה בזמן שהוא עבר בין האנשים וביקש נדבות.

תמיר בדיוק סיפר לי על הגן החדש של הבן שלו, ואיך הולכת ההתאקלמות. כל השאר היו גירויים שהמוח שלי הכניס פנימה, אבל בעוצמה נמוכה. הייתי מרוכז בסיפור שלו. לא נפגשנו שבעה חודשים ובשיחות שעשינו לא יכולנו לדבר על הכל. באמת רציתי לשמוע מה שלומו ומה עבר עליו בחודשים האלה.

ואז האיש ניגש אלינו. הוא לא התבייש, ולא היה מסכן.

– ״תוכלו לעזור לנו בכמה שקלים?״

אני הנהנתי שלא ולא הסתכלתי עליו. לא היתה לי סבלנות.

– ״יש לי רק טלפון פה, אפילו לא ארנק״ תמיר ענה לו.

– ״יש לנו גם פייבוקס. כל סכום יעזור. אנחנו צריכים לחסוך לשכר דירה.״ הוא הצביע על אשתו. ״אני ניגנתי באקורדיון 31 וחצי שנה בצומת של אבן גבירול וארלוזורוב״.

שנינו סימנו לו שלא. הוא הסתכל עלינו עוד רגע.

ואז תמיר אמר ״חכה רגע״ והוציא את הטלפון שלו להתקין פייבוקס.

״31 וחצי שנה ניגנתי שם. אנשים כבר לא יכולים לעבור בצומת הזו. ושואלים אותי למה הפסקתי. צריך לפנות את המקום לאנשים אחרים. 31 וחצי שנה. זה מספיק, לא?״

הוא באמת ציפה לתשובה, כאילו לקבל מאיתנו אישור שזה בסדר לצאת לפנסיה אחרי כל השנים האלה.

משלא ענינו הוא המשיך, בזמן שתמיר חיכה שהאפליקציה תסיים להתקין את עצמה. אני בינתיים לקחתי שלוק מהבירה הקרה.

״אנחנו צריכים לאסוף עשרת אלפים שקל. זה לא לחודש אחד. אבל אין לנו ברירה, איכשהו צריכים להסתדר״.

אשתו עמדה במרחק שני מטרים מאיתנו. היא לא היתה חלק מהשיחה אבל בהחלט היתה שותפה לסיטואציה.

-״לאן להעביר?״ תמיר שאל

-054..

-״רגע, רגע חכה שניה. אוקיי, עכשיו״

– 054-8764816

– ״אני יכול רגע להסתכל, רק לוודא שכל הספרות נכונות?״

תמיר הראה לו את המסך.

האיש הוציא את הטלפון כדי לראות את ההעברה.

ואז האיש עבר לעמוד ליד אשתו בזמן שהוא מסתכל על מסך הטלפון שלו. היא הסתכלה עלינו כל הזמן ומדי פעם הסיטה את המבט למקום אחר. המשיכה להאזין לאוזניות, או לעשות כאילו היא חצי שקועה במשהו מעניין שם.

ואז משהו בי השתנה. הבנתי שהוא לא הומלס. באמת האמנתי לו. הוא לא זרוק, הוא לא גאה בסיטואציה שהוא נמצא בה, אבל גם יש בו איזו השלמה. אני מאמין להם.

לא יודע למה הם צריכים לשנורר כסף לשכר דירה ואיפה הם גרים, אבל זה לא תפקידי לשפוט אותם. ואם הם באמת צריכים עזרה – הנה הזדמנות לקבל קצת קרדיט אצל הקארמה. זה תמיד טוב, אבל בימים האלה אני ממש צריך את הקארמה לידינו. אנחנו צריכים שסבתא תעבור את הניתוח בהצלחה ותצא מהאירוע בשלום.

שלחתי יד לארנק. היו לי מאה שקל שעוד הבאתי איתי מאנגליה, ועוד מאתיים שההורים שלי נתנו לבן שלי דמי חנוכה, ועוד שטרות של פאונדים.

הוצאתי את השטרות והתלבטתי אם אני רוצה לתת לו את המאה או המאתיים. בהתחלה רציתי לתת לו את המאה, גם ככה זה הרבה, אבל אז אמרתי לעצמי – ״יאללה, אם כבר נקודות קארמה- אז שיהיה על כל הקופה״.

הוא עדיין התעסק בטלפון שלו, במרחק מה מהשולחן שלנו.

״סליחה?״ קראתי לו וכשהוא הרים אליי את המבט שלחתי יד עם שטר של מאתיים.

המבט שלו סימן לי שהוא מופתע. אולי איזה שביב של ברק עבר שם. אולי אני רק רוצה להאמין שהיה כזה.

״תודה. תודה רבה. ממש תודה לכם״.

הנהנתי לעברו וחזרתי לשיחה עם תמיר.

הוא המשיך לשולחנות הבאים אחרינו. ראיתי שהוא פונה לשולחן ומדבר איתם. בנימוס, בסבלנות, לא סתם פונה, שומע ״לא״ וממשיך הלאה. הוא לא כמו האחרים שרק מצפים לשמוע ״לא״ ולהמשיך הלאה. הוא באמת מבקש. הוא באמת מצפה שחלק יסכימו. הוא עדיין מאמין בטוב ליבם של אנשים. יש לו את האומץ לצפות שמישהו יסכים.

המוח שלי חזר להתרכז בסיפור של תמיר. אחרי כמה דקות הם עברו לידנו בדרכם לצד השני של הכיכר. הוא שוב פנה אלינו ואמר שהיה להם היום יום מוצלח. שם יד על הלב ושוב אמר ״ממש ממש תודה״. המחווה שלו ריגשה אותי.

״מכל הלב״ עניתי.

״ולו רק בשביל זה – זה שווה את זה״ אמרתי לתמיר.

הם חצו את מעבר החציה והתרחקו מאיתנו, ובכמה שניות עד שתמיר המשיך את הסיפור שלו, חשבתי על איך זה שנר ראשון תופס את כל מי שעבר בכיכר באותו ערב במקומות כל כך שונים בחיים. מוזרים הם החיים האלה.

כמה דקות אחרי זה פנה אלינו מישהו לבקש כמה שקלים. הנהנתי שלא, הסטתי מבט, והוא המשיך בדרכו. כמו שהם בדרך כלל עושים.

היי אחי היקר,

אני יודע שאתה מתעניין במה שקורה אצלנו עם המעבר והכל, אבל לא יוצא לנו לדבר כמו שצריך. כמוך יש עוד כמה חברים, אז אני אזום ואשתף קצת בתחושות והחוויות. אני מרגיש קצת כמו שגריר פה, שגריר של המציאות האלטרנטיבית, של מה שיכול להיות. שגריר של האנשים שהתרחקתי מהם פיזית כדי להיות קרוב יותר למציאות האלטרנטיבית הזו, אבל נשארתי קרוב אל אותם אנשים בלב.

אז אנגליה מדהימה. תתאר לך עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. עולם שבו אתה לא ממש יודע מה קורה וזה נורא נורא נעים. היו פה בחירות לרשויות המקומיות ולא היו לנו מושג. היה יום שצריך להוציא את הפח השחור, זה של הזבל הכללי (general garbage) וגילינו את זה רק כשראינו שכל הפחים של השכנים ברחוב, יש פה עוד המון דברים שקורים ואין לנו מושג. וזה ממש נעים. אפשר להתמקד בחיים עצמם. לפחות עד שנפתח יותר מודעות. מצד שני, מה שקורה בארץ הרבה פחות מרגש וגם כרגע פחות מעניין. אני משתדל לא לקרוא חדשות בכלל. כמובן שכשיש טילים ואזעקות, או משהו אחר גדול אז אנחנו יודעים על זה. אבל זה כבר שייך לישראל, לשם, לא ממש משפיע עלינו, בטח לא בצורה ישירה.

זה מעניין שבחרתי לדבר על ישראל דבר ראשון. כי דווקא אנחנו ממש חווים פה את אנגליה. יפה פה בצורה שלא תיאמן. אנחנו ממש הולכים עם שמש בכיסים. הכל פה ירוק בטירוף. יש פריחה מדהימה. זו תמיד נשמעת אמירה של מחבקי עצים או סופרים: “פריחה מדהימה”. אבל עכשיו אני מבין למה אומרים את זה. בכל פינה יש איזה צבע אחר של פרח – אדום, צהוב, שחור, ורוד, ירוק. כמות הגוונים של הירוק במרחק של מטר אחד היא פשוט לא ניתנת לתיאור. כל המנעד שבין צהוב לירוק כהה דרך כל גוון אפשרי של ירוק – כולם יכולים להיות בתוך שיח אחד. כמות המים, הנחלים, העצים היא מטריפה את הדעת ומרגיעה את הנפש. מאוד.

בכלל, מאוד מאוד רגוע כאן. וזה הרי מה שחיפשנו. שקט ורוגע. את האפשרות לנוח. וזה מה שאנחנו מקבלים. זה מרגיש כמו לצאת לבית מרגוע. אנחנו בתקופת התאוששות כרגע. אחרי שבועות של עבודה אינטנסיבית בארץ לקראת המעבר ועוד כמה ימים של התארגנות פה – התחלנו לנוח. יש עוד המון סידורים ובעיקר המון בירוקרטיות שמרגישות שלא יגמרו אף פעם. אבל בתוך זה אפשר לנוח. אפשר לנוח כי הכל מאוד מסודר, מאוד נוח, מאוד נעים.

האנגלים אגב מאוד מאוד חמודים, נחמדים ונעימים. ולא כזו נחמדות של צביעות ושל צריך. נחמדות אמיתית. של אנשים שרוצים שיהיה לאחרים נעים סביבם. בצורה מכבדת ואכפתית. כולם מחייכים ברחוב. כולם אומרים שלום. כולם מפנים את הדרך – בחנות, במדרכה, בכביש. אדם לא ייכנס לנתיב אם אין לו איך לצאת ממנו. והוא יוודא שיש לו איך לצאת משם – הוא יעצור, יבדוק אם יש לו נתיב פנוי ורק אז יתחיל לנסוע. ובהרבה מקרים יסמן לך עם אורות גבוהים, שהמשמעות של זה היא “אני מחכה, תעבור אתה”. כן, כן – בדיוק הפוך מה״תזוז!״ שזה מסמן בארץ. מה שחיפשתי זה מקום שבו יכבדו את הנוכחות הפיזית שלי – שלא ידחפו אותי, שלא יעקפו אותי בתור, שלא יקללו ולא יעמדו קרוב מדי. היה לי אלים מדי בארץ. אבל לא תיארתי לעצמי שיכול להיות מקום שבו יהיו כל-כך חביבים אליי.

יש פה הרבה כבוד. ובקטע טוב, לא בקטע של קזבלן. מכבדים אנשים. מכבדים את העבודה של כל אחד, כל אחד מכבד את עצמו, את מה שהוא עושה, ואת האחרים. וזה מורגש לא רק במרחב הציבורי ברמה הפיזית אלא גם בשירותים שמתפקדים פה. אפשר לסמוך על אנשים ועל שירותים. בימים הראשונים כשהיינו צריכים לפתוח חשבון בנק, לקנות קו סלולאר, אינטרנט ועוד הרבה שירותים – כל הזמן חיפשתי איפה הולכים לדפוק אותי. איפה הכוכביות, האותיות הקטנות, מה לא אומרים לי אם לא אשאל בצורה מפורשת. ואחרי כמה ימים הבנתי שאני רדוף. שאין את זה פה. שגם אם לא אשאל – הנציג בבנק יגיד לי בצורה מאוד ברורה איזו עמלה יקחו לי על כל דבר. בצורה מתישה כמעט – ישב ויעבור איתנו שורה שורה בטבלה על כל עמלה ויסביר את המשמעות. יגיד שמכרטיס האשראי לא כדאי למשוך בכספומט כי העמלה מטורפת, אבל בדביט אין שום בעיה, כי אין על זה עמלה. אגב, העמלות הן רק על פעולות מיוחדות. על פעולות רגילות, השוטפות, אלא שהן 95% ממה שאתה עושה בבנק – אין עמלות. חינם. כן, ככה זה פה. אתה מבין למה חיפשתי איפה דופקים אותי?ממתי נותנים לך משהו בחינם?

בדואר – לא צריך להזמין תור. אתה פשוט מגיע, מקבל שירות תוך 2 דק’, שירות אדיב ואינטליגנטי אגב, ותוך 2 דק’ נוספות אתה בחוץ. לא האמנתי. לקנות אוטו – זה בערך כמו לקנות מקרר. אתה נוסע לסוכנות, בוחר רכב, נוסע עליו אם אתה רוצה, משלם, ויוצא. ויש לך עליו אחריות כי מישהו בדק אותו, עשה טסט, ויש לך למי לפנות בחזרה אם צריך משהו. בעל הסוכנות גם ישב איתי ועזר לי להפעיל את הביטוח ולשלם את המס. זה היה החלק המורכב יותר, לקח לנו חצי שעה. בלי טלפון מקומי, בקושי עם חשבון בנק ובלי היסטוריה של חוסר תביעות. ישבנו, שילמתי, נסענו משם.

אני יכול להמשיך לספר לך, אחי היקר, על כמה כיף לנסוע פה ברכב בכבישים שאף אחד לא נצמד, עוקף או נדחף. על תרבות האופניים, על חשיבות גיזום הדשא ומיון הזבל. על תחנות הכיבוי שביום ראשון עושות שטיפת רכבים ומעלות ילדים לכבאיות. אני יכול להמשיך לפרט לך על כמות החיות שאנחנו רואים כל יום – מחיפושיות בחצר שלנו, דרך פרות, סוסים וכבשים כמעט בכל מקום שאליו נוסעים. כל יום, ממש במארג החיים שלנו. ועוד לא אמרתי מילה על כמה שטעים לנו פה.

במקום כל זה אני אבקש ממך לתאר לעצמך עולם פשוט, בית בגשם, ריחות עצים מלאים בתות. תתאר לך את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו.

תתאר לך אותנו מגשימים את כל החלומות. בחודשים האחרונים הבנתי שהחלומות שלי מאוד פשוטים: לגור בבית קטן ונעים, עם חצר קטנה מקדימה וקצת יותר גדולה מאחורה, עם רכב וחניה, עם אשתי והילדים. לעבוד ברוגע, לגדל קצת ירקות, לחוות הרבה טבע, ולנוח. אז הנה – אט אט אנחנו מגשימים את כל החלומות. אפילו קניתי גיטרה ואני מנגן בה קצת. שנים שלא עשיתי את זה. אספר לך יותר כשנדבר בזום.

בינתיים – תתאר לעצמך אותנו שומעים פה שלמה ארצי והולכים עם שמש בכיסים.

בכל פעם שאני מסיים פרק בחיים ועובר לפרק הבא, זה תמיד אותן השורות שמנתנגנות לי בראש.

“מגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב

לפרוס כנף לומר שלום לקום ולעזוב

אל מקום שבו אני אוכל להיות עצמי

אחרי אלפיים שנות גלות רוצה להיות חופשי”

שבק”ס / נופל וקם

את השיר הזה ציטטתי כשעברתי לתל-אביב, כשהשתחררתי מהצבא, את השיר הזה ציטטתי כשסיימתי מקום עבודה שהייתי בו 7 שנים, ועל השיר הזה אני חושב עכשיו.

וזה באמת תמיד אותו המניע לעשות את השינוי: ההבנה שמה שהיה עד עכשיו היה טוב עד עכשיו, וזה הרגע שבו צריך לעשות שינוי ולעבור למשהו אחר. שמשהו אחר יותר מתאים כרגע. יותר מקרב אותי אל עצמי, יותר מדויק. תמיד ברקע יש קריאה לחופש, לטבע, למקום שבו השמש לא מכוסה בבניינים, מעבר להרים אל השדות הירוקים. ליותר פנאי, למקום שבו יש זמן יותר ארוך כמה שרק נרצה, וליותר מוזיקה שתיקח אותי למעלה ולעומק.

הפעם זה לכאורה שינוי גדול יותר. שינוי של מעבר למדינה אחרת. הפעם זה לא רק אני, זה כל המשפחה שבנינו. יש יותר השלכות לצעד הזה, לכאורה. אבל זה תמיד אותו מניע – לייצר את הסביבה שהיא יותר נכונה, יותר שקטה, יותר רגועה. במקרים רבים היא כזו שהיא דווקא נגד המיינסטרים (הם אומרים שאני לא מתאים לחיים) אבל מבפנים הנפש יודעת מה נכון לה – יש לי נשמה, יש לי שיר, יש לי ת׳דרך.

והדרך הזו היא באמת ארוכה ומפותלת, ואני באמת נופל וקם. והאמת שלא תמיד אני עם ראש מורם. אבל בסופו של דבר אני תמיד יודע מהו הכיוון הנכון, ואיפה נמצא הלב.

אני מודה לקורונה שכיבתה את הפומו לכמה שבועות, ועזרה לראות דברים יותר בבהירות. שהיא נתנה חוויה של מה יכול להיות כשיש פחות גירויים ויותר שקט.

אני מודה לה גם על זה שהיא ניתקה את הקשר בין עבודה ומיקום פיזי ויצרה אינסוף אפשרויות, כמו גם איזון הרבה יותר בריא.

אני מודה לילדים שלי שהביאו איתם אמת אינסופית ובלתי מתפשרת. האחד עורר את הילד הפנימי שלי לצעוק את האמת שלו והשני הביא איתו אנרגיה מטורפת שלא מסכימה לקבל פחות ממה שהלב והגוף צריכים בדיוק.

והכי הרבה אני מודה לאשתי שהיא החתיכה החסרה שלי. הכח המניע מאחורי כל התנועות התת קרקעיות בנפש שלי, רב החובל והמנוע של המהלך הזה, שהוא רק אלמנט מייצג אחד של החיים שלנו. וגם על זה שיש לה דרכון בריטי

לפעמים אני מרגיש שהחיים הם מסע לדיוק הסביבה החיצונית אל מי שאני.

זה אף פעם לא יהיה מדויק מספיק, אבל אפשר להתקדם עוד ועוד. וכל פעם הדיוק הוא עדין יותר והצעד הוא קטן יותר.

הפעם, כך נדמה לי, זה צעד גדול שמביא אותנו לסביבה חיצונית שמתאימה לסביבה הפנימית. פרויד כתב שהקונפליקט של החיים הוא המתח הזה בין הפנימי לחיצוני. אז מעכשיו, כך נדמה לי, הקונפליקט הזה הולך לקטון.

אני ממש סקרן לגלות מה נפגוש שם, בעיקר בתוך עצמנו. כל אחד מבני המשפחה לעצמו וכולנו יחד כיחידה שלמה.

משאיר מאחוריי את הפחדים ואת הצער הכל הוא הכל אני חייב להמשיך.

הכרתי אותה בסופרמרקט. יותר נכון הבן שלי הכיר אותה בסופרמרקט.

הלכנו לקנות מצרכים, זו היתה תקופת הקורונה, בשלב שבו כבר הבנו שהאנושות לא הולכת להיכחד ואף מאיתנו לא הולך למות. אבל עדיין היו מגבלות ומסכות, ולא היו אירועים ועוד הרבה דברים אחרים לא היו.

באותו יום גם לא היה לנו חלב, גבינה צהובה, נגמרו הירקות, ועוד כמה מצרכים בבית. אז הלכנו לסופר. וכדי להפוך את זה לטיול ולא רק סידור – הלכנו לסניף הגדול, שהוא במרחק כמה דקות הליכה. חוץ מזה, הסניף הזה תמיד ריק והקופות בו מאוישות, כך שנמנעת בו החוויה המתסכלת של ההמתנה הבלתי נגמרת בקופה. הפעם, חיכתה לנו בקופה חוויה טובה מהרגיל.

להמשיך לקרוא

השעה עשר בלילה. איכשהו תמיד נהיה עשר בלילה. כשאני סוף סוף מגיע לרגע ביום שאני יכול להתפנות לעצמי – כבר עשר בלילה. ואז יש את הדילמה אם ללכת לישון ולנצל את השעון כדי לצבור כוחות או שאולי גם במקרה הזה less is more. כלומר, אולי אם דווקא לא אלך לישון אלא אעשה משהו שימלא את הנפש שלי – דווקא זה ייתן לי יותר אנרגיה בשביל מחר.

מעניין שהמחשבה הזו תמיד קשורה ליום של מחר. היא לא עוסקת במה הכי בא לי לעשות עכשיו. וכנראה שזה בדיוק העניין – מה אני עושה עכשיו, מה אני רוצה עכשיו, מה אני רוצה… מה אני… מה….

לפעמים הראש שלי פשוט מתיש אותי. רכבת של מחשבות שאין בהן שום היגיון אבל איכשהו אני לא מצליח לשכנע את עצמי שאין טעם להקשיב להן. ותכל’ס הרבה פעמים המחשבות האלה משרתות אותי ממש לטובה. הרבה רעיונות טובים הגיעו משם, הרבה דברים טובים קורים במציאות בגלל זה. אבל – גם הרבה דברים לא קורים בגלל המחשבות האלה. למשל – החיים. למשל החוויה, למשל להיות. אפילו עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, אני לא ממש מתמסר לחוויית הכתיבה. אני כותב. אבל אני לא מתמסר למה שאני כותב.

להמשיך לקרוא

פעם ראשונה שהרגשתי אבא הייתה כשהבן שלי נרדם עלי עם פה פתוח ונשם עלי את הסירחון של הפה התינוקי המתוק שלו, מעורבב עם ריח נוטרילון. שכבנו על הספה הירוקה במושב. שנינו היינו עייפים. אני הייתי עייף כי לא ישנתי כמו שצריך כבר לא יודע כמה זמן. הוא היה עייף – כי הוא תינוק. הסירחון המתוק מהפה שלו הטריף אותי. אבל לא זה מה שגרם לי להרגיש אבא. מה שגרם לי להרגיש אבא זו התחושה שאני בר מזל שזה קורה. שיש לי את הפריווילגיה לנשום את האויר שיוצא לו מהפה. שאני רוצה עוד מזה. כמה שיותר. שאני יכול להמשיך להסניף את זה עד אינסוף.

להמשיך לקרוא

עשר בלילה. הילד ישן. אשתי מרגישה שהצירים מתחזקים ושהיא כבר רוצה לנסוע לבית היולדות. היא מתקשרת לאמא שלה שתבוא לאסוף אותה ומתחילה ללבוש את השמלה החגיגית שהיא הכינה לאירוע. חיברתי לה את האיזי טנס והיא מתחילה להתחשמל כל כמה דקות. היום הוא יום חמישי. עוד לא סיימתי חודש ראשון בעבודה. היום משיקים מוצר חדש, אירוע מרגש שלא היה כמותו עשורים. אמאזון בעצמם משיקים את המוצר של החברה שהתחלתי לעבוד בה רק לאחרונה. הוואטסאפ גועש, יש התרגשות גדולה בבוקר הזה לפי שעון ארה”ב. אבל זה עובר לידי. זה אולי היה נחמד לקחת חלק, אבל ממש רק התחלתי לעבוד שם ואני שמח שאין לי שום משימה שקשורה לזה וגם שאין ממני ציפיות. ובכלל, אני כרגע עסוק במשהו אחר.

להמשיך לקרוא

שלום, קוראים לי סמיון ואני אדם רגיש. עד לא מזמן לא הייתי מסוגל להגיד את זה, ואפילו לא ידעתי שאני רגיש. למרות שרוב חיי הרגשתי שמשהו בי לא בסדר, אני לומד להבין שהרגישות שלי היא מתנה. שלא כולם מסוגלים לחוש את העולם בצורה עדינה ועמוקה שכזו.

תמיד חיכיתי שמישהו יגלה אותי. שמישהו יציל אותי, שיבוא ויגאל אותי למציאות אלטרנטיבית. שיוכיח, בעיקר לאחרים, שהמציאות שאני חיי בה, שתפיסת המציאות שלי היא לכל הפחות – לא מדויקת. שיש משהו אחר, יותר בריא, יותר נכון, יותר טבעי. משהו עמוק בפנים אף פעם לא הסתדר עם איך שהתנהלתי בעולם. ובמקביל היה שם עוד משהו, איזה גרעין פנימי עמוק שאף פעם לא נשבר ונשאר נאמן לעצמו. איזשהו מצפן פנימי שידע מה הדבר הנכון. הוא גם ידע שאני אגיע אליו.

להמשיך לקרוא