מאת: semion.mazor

חיי היום היום עם הזעה בידיים

מאז שאני זוכר את עצמי אני מזיע בידיים. במשך שנים זה הטריד אותי מאוד, וזה משהו שלמדתי לחיות ולהתנהל איתו . הזעה בידיים היא מסוג הדברים שכשאין לך אותם – אתה לא יודע להעריך את זה, כי זה ברור מאליו. אבל כשאתה מזיע בידיים – זה לפעמים מרגיש שכל החיים מתנהלים סביב זה.

בתיכון הייתי מחזיק דף מקופל לארבע שאותו הייתי מניח מתחת ליד כדי לא להרטיב את הדפדפת שאני כותב בה. בדרך-כלל זה היה הדף של סוף הדפדפת כי הוא הכי עבה וסופג הכי טוב. כשיצאתי עם מישהי, חששתי מהשלב שצריך להחזיק ידיים כדי לא להגעיל אותה. בעבודה הייתי עסוק במי נכנס בדלת המשרד כדי שזה לא יהיה מביך ללחוץ יד. לשטוף ידיים ולנגב אותן היה עוזר לכמה דק’, אז הייתי מוודא שאני שוטף את הידיים בשעה שבה אני פוגש אנשים כדי להגיד בוקר טוב (כשהיו לוחצים ידיים כדי להגיד שלום ולא רק מגישים מרפקים או אגרופים). היתה תקופה שהייתי מחזיק מגבת במשרד כדי לנסות לנגב את הידיים לפני לחיצת יד. זה כמובן לא עזר.

כשהייתי טס לתערוכות חששתי במיוחד כי לא יכולתי לנגב ידיים על מכנסי האלגנט. בתערוכה לוחצים ידיים כל דקה, ואני לובש חליפה חמה, ויש מספיק סיטואציות מלחיצות בתערוכה. בקיצור – זה כאב ראש גדול ובעיה חברתית לא פשוטה.

בפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוגית היא שאלה אותי מה הייתי רוצה שישתנה, מה הייתי רוצה שיהיה אחרת. אמרתי לה שהייתי רוצה לשבת בחדר הישיבות בעבודה ולהיות זה שיודע. אבל לא מתוך הידע שיש לי, אלא מתוך תחושת ביטחון עצמי. במשך חצי שעה ניסיתי להסביר לה איפה חוסר הביטחון שלי בא לידי ביטוי והיא הסבירה לי שככה לא מדבר מישהו שיש לו חוסר ביטחון עצמי.

מה שניסיתי להגיד לה ולא הצלחתי באותו הזמן, זה שאני רוצה להרגיש מספיק טוב. שאני לא צריך להיות מישהו אחר. שאני לא צריך להיות בעל סמכות מסוימת כדי להביע דעה. שאני לא צריך ניסיון מסוים כדי להיות זה שיודע. מה שרציתי זה להרגיש שאני לא צריך להוכיח לאף אחד שמי שאני זה מספיק. ובכלל, שזה לא משנה אם אשמיע את דעתי בחדר או לא. כי זה לא יגדיר אם אני מספיק טוב. זו רק שאלה אם אשתף אותם במה שיש לי להגיד. ואם לא אשתף – זה הפסד שלהם, לכל הפחות כמו שזה הפסד שלי.

לאחרונה עלתה ב”כאן 11″ סדרה בת 3 פרקים שנקראת “דור אחד וחצי”. הסדרה מספרת את סיפור העלייה של שנות ה-90 מברית המועצות, ומתמקדת בילדי העלייה ההיא. הם נקראים דור 1.5 כי הם לא היו מספיק גדולים כדי לגדול ברוסיה, ואלה ההורים שלהם שעשו את העלייה (והם יחד איתם) אבל גם לא דור שני במובן שהם גדלו בארץ כישראלים לכל דבר.

התחלתי לראות את הסדרה מתוך סקרנות לגבי אחת המשתתפות, שאני מכיר טוב מהפנימיה בה גדלתי, וגם כמובן מתוך סקרנות כללית לנושא. המעניין הוא שניגשתי אל התכנית כצופה חיצוני. כלומר ברור לי שהנושא רלוונטי אליי ושאני עונה לקריטריונים של דור 1.5, אבל לא הרגשתי שהתכנית הולכת לתאר חוויה שאני עברתי. כשסיימתי לצפות בשלושת הפרקים – הבנתי שבעצם גם אני דור 1.5, ולמרות שאני לא חווה את עצמי ככזה, לא רק שהקריטוריונים של מה זה דור 1.5 מתאימים, גם החוויות שעברתי תואמות מה שחוו ילדי דור אחד וחצי.

כשאנחנו ילדים שואלים אותנו ״מה תרצה להיות כשתהיה גדול?״. למרבה ההפתעה, השאלה הזו לא נעלמת גם כשאתה גדל. מדי כמה חודשים אני נתקל בשאלה המעצבנת הזו. והאמת היא שאני שונא אותה. כי אני לא מסכים עם ההנחות שנמצאות מאחוריה – שיש משהו אחד שאני צריך להחליט ״להיות״, שמה שאני עובד בו (או יותר נכון מה שאני מתפרנס ממנו) הוא מי ש״אני״, וגם שאני צריך לדעת מהו הדבר הזה. אני חושב שכל אחד מהאלמנטים האלה שגויים.
בד״כ כתשובה לשאלה הזו אני מצטט את ג׳ון לנון. כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול הוא כתב ״מאושר״. אמרו לו שהוא לא הבין את השאלה, אז הוא אמר שהם לא הבינו את החיים.

הוא היה בן 13 כשהכלב שלו מת. כך, ברגע אחד, נפל עליו עולמו. החבר הכי טוב שלו פשוט לא היה יותר. היצור היחיד בעולם שהבין אותו, שקיבל אותו כפי שהוא, בלי מסכות ובלי תחושת ההתחזות שכבר אז הופיעה לעיתים, ובלי גרם שיפוטיות. האהבה הטהורה ביותר שהכיר – פשוט התפוגגה ברגע.

ומילא אם הוא היה שם כשזה קרה. הדבר הזה קרה מאחורי גבו, כמעט במחטף. אולי לא כמעט – במחטף. הוא הלך לחגיגת יומולדת אצל חבר. יומולדת 13. בר מצווה. הוא לא היה ממש חבר, יותר בן של חברים של המשפחה. איכשהו דווקא אחיו שקטן ממנו ב-5 שנים, היה חבר קרוב יותר של בעל השמחה. אבל בכל מקרה הוא היה מספיק קרוב כדי ללכת לחגוג את יום ההולדת הזה.

מה זה עדינות

כשאנחנו חושבים על עדינות, הרבה פעמים ההקשר שעולה הוא שבריריות. משהו עדין הוא משהו שנשבר בקלות. אבל זו רק זווית אחת וממש לא מייצגת של מה זה עדינות.

תחשבו על המושג ג’נטלמן. Gentle – עדין, man – גבר. גבר עדין. כשאנחנו חושבים על ג’נטלמן אנחנו לא חושבים על מישהו שברירי, נכון? אנחנו חושבים על מישהו שיודע מה הוא עושה, מישהו מעודן, שדווקא העדינות שלו היא נעימה, נובעת מתוך ביטחון. יש בו הובלה, אפשר להישען עליו ולהנות מהרכות שהוא מאפשר. יש לו חיבור עצמי חזק ולכן הוא לא צריך לשחק אותה גבר-גבר. הוא לא עסוק באיך הדברים נראים כלפי חוץ, אלא דווקא היותו עדין מאפשרת לאחרים להיות הם עצמם ולא להיות עסוקים במשחקי אגו. וזה לא שהוא פראייר, הוא יודע לעמוד על שלו ולגרום למה שהוא רוצה לקרות, איך הוא רוצה.

הרבה זמן התעסקתי במשמעות. חיפשתי את הייעוד שלי, את מה שימלא אותי, את ה-דבר הזה שלי, את החתיכה שאני באתי למלא בפאזל של הקיום הכללי. אני יודע שכמו לחפש הארה, ככל שמחפשים אותה יותר – כך זה יותר חומק ממך. בדיוק שככל שמתאמצים יותר ללכת לישון – ככה יש פחות סיכוי להירדם. כך גם לחפש משמעות – לא מוביל אותך אליה.

ועדיין, ידעתי שיש משהו שעוד לא גיליתי. המשפחה ממלאת אותי משמעות, אני אוהב את העבודה שלי, אבל הרגשתי שיש עוד חלק שלא הצלחתי לפענח.

יש לי יחסים מורכבים עם פחד. מצד אחד – רב חיי פחדתי ממנו. כמו הרבה רגשות אחרים, זה היה רגש אסור. הוא תויג בתור רגש שלילי, ולכן צריך להתגבר עליו, להיות יותר חזק ממנו ולשלוט בו. זה כמובן לא עובד מהסיבה הפשוטה שכיצורים אנושיים נועדנו להרגיש את הרגשות שלנו, ונרצה או לא נרצה – הם כאן מסיבה טובה, והם תמיד ימצאו את הדרך לבטא את עצמם. אם אלחם בהם – אקבל אותם בצורה עוצמתית יותר.

מצד שני, בשנים האחרונות וביתר שאת בחודשים האחרונים – הפחד הוא ממש מפתח לעבודה בשבילי. הוא ממש פתח לעולם חדש.

מאז ותמיד אהבתי מוזיקה. מאוד. בקטע של “בלי מוזיקה החיים היו טעות”. פעם הייתי מסתובב עם דיסקמן וקייס מלא בדיסקים מקוריים. היום ספוטיפיי הוא החבר הכי טוב שלי כי הוא נותן לי מאגר אינסופי של מוזיקה והוא מכיר אותי כל-כך טוב. תמיד מצאתי נחמה במוזיקה, זה משהו שמעורר אצלי את הרגש, נותן מקום לפורקן ופשוט מאפשר. כי במוזיקה אין נכון או לא נכון – אתה שומע ואם אתה אוהב ומתחבר אז יופי. לפעמים, ואולי לרוב, אני לא יודע למה אני מתחבר למשהו. זה פשוט קורה.