מאת: semion.mazor

בגיל 9 התחלתי לנגן בגיטרה.

אמא שלי שאלה אותי כמה פעמים אם אני רוצה ללמוד גיטרה. בכל הפעמים אמרתי שלא. זה פשוט לא משך אותי. אחרי כמה פעמים כאלה (שנמשכו שבועות או חודשים), אמא שלי אמרה שיש מורה חדש בעיר והציעה שאלך לשיעור ניסיון. רק לבדוק. אם אחרי השיעור אחליט שאני לא רוצה להמשיך- אני לא אהיה חייב. חשבתי שאולי סוף סוף אוכל להיפטר מהשאלה החוזרת הזו ועדיף לי ללכת לשיעור ניסיון ואז להגיד בצורה מבוססת שניסיתי ואני באמת פשוט לא מעוניין. ומי יודע- אולי אפילו כן אמצא בזה את הקסם. אז הלכתי לשיעור. המורה אכן מקסים, גיטרה זה נחמד אבל דעתי לא השתנתה – אני לא מעוניין ללמוד גיטרה. כשחזרתי מהשיעור אמא שלי שאלה אותי ״נו, אז אתה רוצה להמשיך בחוג?״ אמרתי לה שלא. ומאז התחלתי באופן קבוע, כל שבוע ללכת לשיעורי גיטרה. דעתי פשוט לא שינתה. אמא שלי החליטה שזה מה שנכון ואני עשיתי. הלכתי לשיעורים, כמעט ולא התאמנתי בבית, התקדמתי רק משיעור לשיעור, וגם אם הייתי עושה משהו בבית- זה היה בחוסר חשק, ללא הנאה וגם ללא תוצאות ממשיות. וככה משבוע לשבוע למדתי גיטרה ואפילו הפכתי להיות די טוב בזה. אבל זה אף פעם לא פגש תשוקה שלי.

המשפט ״ זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול״ מתחיל לקבל משמעות חדשה עבורי, עמוקה יותר.
פעם התחברתי למשפט הזה מבלי בכלל לדעת למה. אחרי שהלכתי לפסיכולוג התחלתי להבין למה המשפט הזה משך אותי – כי הבנתי שאני באמת מפחד להיות אני. יש לי נתק כל-כך גדול מעצמי, יש בי פחד עצום שמונע ממני לחוות את עצמי ברמה עמוקה. אני לא חווה את הרגשות שלי במלוא העוצמה. אז עוד לא ידעתי את זה אבל הבנתי שהמטרה שלי – היא להתחבר לעצמי, כמה שיותר עמוק. והבנתי שהדרך לעשות את זה היא להתחבר לילד הפנימי שלי. הילד ההוא שהטמיעו בו פחד, שאימץ את הפחד להיות חלק אינהרנטי ממי שהוא, שפחד לרצות (want) וידע בעיקר לרצות (satisfy). אז הבנתי שיש בי פחד להאיר בכל האור שלי ולמרות שכבר שנים המשפט הזה ליווה אותי – פתאום הוא קיבל משמעות והסבר לסיבה שבגללה כל-כך התחברתי אליו.

כמה קשה לצאת מהקווים. כמה קל לוותר על מי שאתה בשביל להיות כמו כולם. זה נורא קשה להיות לא נורמאלי, לא רגיל.

אבל אני לא רגיל. אף אחד לא רגיל. למה שמישהו ירצה להיות רגיל?? אני לא רוצה בסלון שלי תמונה סטנדרטית, אני רוצה תמונה מיוחדת. אני לא רוצה לאכול מנה נורמאלית, אני רוצה מנה משגעת. אז למה אני צריך להיות אדם נורמאלי? למה אני צריך לוותר על מי שאני בשביל להיות דומה למישהו אחר? במיוחד שזה אפילו לא מישהו ספציפי, אלא המכנה המשותף הנמוך של הרבה אנשים. להיות דומה לאף אחד. להיות דומה לכלום, לאיזשהו אבטיפוס אמורפי. איזה צורך זה משרת חוץ משליטה של מישהו אחר? למה הפחד הוא מרכיב כל-כך דומיננטי בסיפור הזה? זה הזוי לחלוטין.

כשיצאתי לדרך, די בהתחלה כבר הבנתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת במקום מיותר. לא ידעתי על מה היא הולכת, אבל היה ברור לי שיש איזו אפליקציה במערכת ההפעלה שלי שזוללת לי סוללה בצורה מוגזמת. שמשהו לא עובד נכון שם. לא ידעתי מה זה, אבל הבנתי שזה משהו מאוד בסיסי במי שאני, במערכת ההפעלה שלי.

“הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות?… כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.”

מריאן ויליאמסון

“אנשים הולכים לטיפול ופוגשים תוכן שיהרוג אותם. זאת אומרת – אם הם יפגשו את התוכן הזה עד הסוף הם לא יהיו הם, הם יהיו מישהו אחר. אתה צריך לעבור נהר שבצד השני זה כבר לא יהיה אתה, זה יהיה מישהו אחר”.

במסגרת שיטוטי בפייסבוק הגעתי לראיון עם ד”ר יאיר כספי. יש בראיון הזה כמה דברים מעניינים בעיני, אבל אז שמעתי את המשפט שציטתתי למעלה והוא נתן לי פטיש בראש. זה נגע בנקודה כל-כך נכונה, שידעתי שהיא נמצאת שם, אבל רק כששמעתי אותו אומר את המשפט הזה הבנתי שאני על קצה הנהר, אבל אין לי את האומץ להתחיל לחצות אותו.

כל החיים ברחתי מרגשות לא נעימים. כל החיים חיפשתי דרכים להימנע מלהרגיש. אני כבר לא מסוגל לעשות את זה. אני עדיין בורח לעבודה, למשימות בבית, לתכנית טלויזיה, לקפה, לבצקים. לכל דבר שיסתום החור במיכל האטום היטב ושמכיל את הרגשות. פתאום כשנהיה בו חור, או סדק – הדבר הראשון שיסתום אותו – זה מה שאני רוצה.

אני כבר הרבה יותר מודע לזה. אני מבין שסרט זו הסחת דעת ולא סתם “בא לי”. אני מבין שקפה עוזר לי לא להרגיש. אני מבין שלדחוף 4 בורקסים או 2 פיתות זה לא רעב, זו אכילה רגשית. גם משולש פיצה לפעמים. אז אני יודע לעצור את זה לפעמים. אבל הרבה פעמים גם אם אני מונע מעצמי את הדבר הראשון והשני שיסתום לי את הסדק, בדבר השלישי אני כבר לא יכול לעמוד מול זה. אבל לפחות אני מבין שזה מה שאני עושה ומשלים עם זה שכרגע זה מה שאני מסוגל לו. זה מה יש ולא יכול להיות אחרת.

לאחרונה אמרתי משהו שהפיל לי חתיכת אסימון: אני קם כל בוקר, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא לחשוב על המחויבויות שלי, על כל הדברים שאני צריך לעשות, את כל מה שמגביל אותי היום. ואז מתחיל לחיות בתוך הגבולות האלה (במקרה הטוב, לפעמים גם יותר מצומצם מהם).

הדברים האלה יכולים להיות הפגישות שיש לי היום בעבודה (שמכתיבות את סדר היום שלי ומתי יש לי הפסקה או “זמן לעבוד”), מה צריך לעשות בבית, מה הבטחתי לבן שלי או לאשתי, סידורים אחרים. אלה גם יכולים להיות פשוט דברים שרציתי לעשות כבר כמה זמן ואני מחליט שהיום הזמן לעשות אותם. ומאותו רגע הם הופכים למשהו שצריך ולא משהו שאני פשוט רוצה ועושה.

כמה אנרגיה אני מקדיש בשביל לעשות רושם. אני עדיין מאוד עסוק באיך רואים אותי, מה חושבים עליי, איזה רושם אני עושה. הרבה פעולות שאני עושה, הם בשביל לייצר רושם חיובי עליי. הרבה מזה הוא לא מודע ולאט לאט זה הופך להיות מודע יותר ויותר.

כל-כך הרבה אנרגיה אני משקיע בזה, זה מטורף. אנרגיה מיותרת. אני מבין שאפשר לנוח. זה ממש לא משנה מה אחרים חושבים עליי, וזה גם מייצר את עצמו: ככל שאני יותר עסוק במה אחרים חושבים עליי – זה מייצר רושם פחות טוב. אם אני אהיה פשוט מי שאני, בטוח, פתוח, חשוף – אנשים יאהבו את זה. או לא, אבל הם יראו את האותנטיות של הדברים. אם אני עסוק בלהרשים – זה לא מרשים. עצם היותי כמו שאני זה מספיק מרשים. וזה לא מדד. אין ציונים ל”מספיק”. מספיק הוא מספיק מעצם היותו. בהגדרה.

פעם אחת בעבודה נתנו לי נע”ת – להיות אחראי ביטחון של החברה. כלומר, לנהל את התקשורת מול מלמ”ב במשרד הביטחון. מעבר לזה שזו משימה שממש לא רציתי לעשות כי זה כאב ראש בירוקרטי רציני, אין בזה שום דבר שמעניין אותי או תורם לי באיזשהי צורה, זה גם דרש לעשות תחקיר בטחוני בשב”כ.

אני עם התחקירים הבטחוניים סיימתי בצבא ולא היתה לי שום כוונה לחזור אליהם. וספציפית – לא הייתה לי שום כוונה להתחייב לא לעשן סמים בשביל לקבל את הסיווג הדרוש לנע”ת שממילא לא רציתי לעשות.

נשמע פשוט נכון? אז זהו – שכדי לסרב לתחקיר ולנע”ת הזה, הייתי צריך לעמוד על סף מוות, או לפחות ככה זה הרגיש לי. יתכן שבמובן מסוים, באמת משהו באישיות שלי מת באותו היום ונולד משהו חדש.

בגיל 9 בערך ננטשתי, ולא בפעם הראשונה. וזה מוזר להגיד ננטשתי על סיטואציה שבה נמצאים שני ההורים שלי שאוהבים אותי בכל ליבם, אחי שקטן ממני ב-5 שנים, וכולנו בבית הבטוח שלנו. אבל מה שאני הרגשתי זו נטישה. הרגשתי שנשבר משהו מאוד בסיסי בתפיסה שלי את העולם, בביטחון שלי באיך שהעולם עובד. אני לא זוכר מה בדיוק קרה שם. אני רק זוכר שאחי ואני רבנו על משהו, והוא עשה משהו שלא לפי החינוך שאני קיבלתי, ולכן גם החינוך שהעברתי לו. זה בטח משהו שקשור באיך צריך להתנהג, אבל אולי זה לא. אז הרבצתי לו, כדי להסביר לו שהוא טועה ואני צודק. ואז ההורים שלי הגיעו. אני לא זוכר אם הם היו מחוץ לבית ובדיוק חזרו או פשוט היו בחדר אחר ונכנסו כששמעו את אחי בוכה, אבל הם נכנסו וכעסו עליי שהרבצתי לו.