מה אתה עוד צריך? מה חסר לך? יש לך משפחה, יש כסף, חינוך, אוכל, אהבה. מה חסר? מה אתה מתלונן? על מה אתה כועס? מה עוד חסר לך?
חסר לי מקום לעצמי. מקום שאפשר פשוט להיות בו. מקום שהכל בסדר שם לא משנה מה. שאני בסדר. שאני בסדר. שאני טוב כמו שאני. בלי להוכיח למישהו משהו. בלי להוכיח. בלי להימדד. פשוט ככה – כמו שאני. עם הפאקים והכל. לא מושלם. לא מנסה להיות מושלם ולא נדרש להיות מושלם. ככה. As is.
להמשיך לקרואהמקום השמור ביותר אצלי, זה שאפשר לי להיות פרח למרות המדבר, קודש הקודשים – היכולת לא להיפתח. לא להיות חשוף באמת. לשמור על המקום השמור שלי, שנשאר רק שלי ואף אחד לא יכול לפגוע בו.
אף אחד לא יכול לגעת בו, לא יכול לראות אותו, לא יכול להיקשר אליו. הוא תמיד יישאר אך ורק שלי. כך תמיד הרגשתי. הצד השני שלו הוא שגם אני לא אגע, לא אתרגש, לא באמת אהיה חשוף. השריון והמגננות האלה חוסמות את הפגיעות שלי וגם את האהבה, השמחה, הכרת התודה. היכולת להיות פגיע מול מישהו אחר, הוא גם המפתח לאינטימיות וקרבה. ואני עד היום לא הייתי מוכן להיות באמת במקום פגיע.
להמשיך לקרואהכתבה המצמררת הזו על אופיר ענבר פוגשת אותי בכמה נקודות והעירה כמה זכרונות מודחקים.
אני קורא בה המון ביקורת מההורים שלו. המון הטלת אשמה. חוסר אחריות הורית ממש. אני רואה, מזהה ומתחבר לתחושה שאין לי מקום בעולם. שאין מקום שיש בו מנוחה אמיתית. שאי אפשר פשוט להיות. שאני לא מספיק טוב. שתמיד צריך להוכיח משהו למישהו, תמיד צריך לתת משהו – כדי לקבל אהבה לאפשר לעצמי להיות עצמי. וזה לא באמת אפשור עצמי, כי ה”עצמי” הזה תלוי בזה שמישהו אחר יעיד על זה שאני בסדר, שהוא מאפשר לי, שיראה לי שאני בסדר.
להמשיך לקרואבזמן ריצה עלתה לי מחשבה שדוגרת אצלי כבר הרבה זמן, וגם תובנה שיש לי כבר זמן מה, אבל הפעם היא סוף סוף קיבלה צורה מוחשית וויזאליה גרפית (בראש שלי).
המחשבה נוגעת באזור הנוחות (comfort zone) ויציאה ממנו. כלומר – חוסר הצורך לצאת ממנו, לעולם. זה סותר כל-כך הרבה מנטרות שמלמדים אותנו מילדות – “אתה מתקדם רק כשאתה יוצא מאזור הנוחות”, “אם קל לך סימן שאתה בירידה” ועוד רבות אחרות. אבל בפועל כל פעם שיצאתי מאזור הנוחות הדבר היחיד שקיבלתי הוא תחושה לא נעימה וגם אם עשיתי את מה שעשיתי בהצלחה, זה ממש לא הרגיש כמו התקדמות או הצלחה. להיפך – בזבזתי זמן וכוחות מיותרים כדי להצליח משהו שהוא מאוד קשה לי.
להמשיך לקרוא
