קטגוריה: הגיגים

– ״מה דעתך על סקוטלנד?״ אשתי שלחה לי בהודעה.
– ״אינטואיטיבית זה לא נשמע לי, אבל אני מוכן ללמוד״ עניתי.
היינו אז בתקופה שהבנו שהגיע זמננו לעבור מדינה, וניסינו להבין לאן.

אחרי מחקר קצר וכמה שיחות עם אנשים שגרים בסקוטלנד, החלטנו לנסוע לביקור באדינברו, לראות אם זה מיקום מתאים בשבילנו להעתיק לשם את החיים. התמונות של הדירה באייר בי-אנד-בי הציגו דירה חמודה. לא משהו מפואר, אבל בהחלט מספק את מה שצריך. בעיקר תפסה אותי תמונה של הנוף אל הטירה. יכולתי לדמיין איך נגור בתוך חלום. למי אכפת הדירה עצמה כשיש לך כזו סביבה. בשם של הדירה כתבו ״500 מטר מטירת אדינבורו״.

***

היינו צריכים ללכת בסך הכל כמה רחובות מתחנת הרכבת עד הדירה ששכרנו. זה לא נראה הגיוני להזמין מונית למרחק כזה. הטירה לא היתה בזווית שלנו . מה שכן היה הוא עליה תלולה מדי. כמו עליות שהכרתי מירושלים, אבל עם תוספת של 45 מעלות, והכל במדרגות. עם שני ילדים, שתי מזוודות, עגלת תינוק (שלא מוכן לשבת בתוכה), ומעלינו עננים כבדים שמסתירים את האור, גשם מציק ורוח מקפיאה.

אבל לא נשברנו. היינו חדורי מטרה ומלאי אדרנלין אל מול ההרפתקה. אמרנו שאם אנחנו רוצים לגור פה – צריך לחוות את העיר, וללכת לדירה יאפשר לנו לחוות את המרחקים והרחובות עד לשם. נזכרתי בפיוט ״כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים״ וזמזמתי אותו לעצמי בזמן שעלינו את כל המדרגות.

רטובים ומותשים הגענו לדירה. לואיזה המארחת החביבה מטעם החברה שמנהלת את הדירה חיכתה לנו בכניסה לבניין. היא פתחה את הדלת הראשונה עם מפתח ואז הסבירה לי במבטא סקוטי כבד איך לפתוח את המנעול העליון של הדלת עם קוד ודחיפה קלה. נכנסנו לחדר מדרגות. עלינו קומה אחת ונעמדנו מול דלת עץ שפותחים אותה עם מנעול רגיל ואז מנעול עליון נוסף.

״קצת הארדקור״ אשתי הספיקה ללחוש לי תוך כדי שעלינו במדרגות.

להמשיך לקרוא

אני מטייל עם הילדים בשדות מחוץ לכפר שלנו באנגליה. הנוף עוצר נשימה, מהסוג שמייצרים ממנו שומרי מסך. דשא ירוק אינסופי, מתובל בעצים ומשתלב בהרמוניה עם השמים הכחולים. חצי ענן צובע חלקת דשא בירוק כהה, וחלק אחר זועק בירוק מסנוור. הנשימה נפתחת, האויר כל-כך נקי, הציפורים שרות כמו בתזמורת לכל אורך הטיול.

כל הירוק הזה מרגיע את הנפש ומשקיט את הנשמה. הכל נהיה בווליום יותר נמוך ומחשבות חדשות מתאפשרות. הבן שלי מבקש שאמציא לו סיפור. קשה לו לחכות לעונה הבאה של סדרת הילדים האהובה עליו, כראמל, אז הוא מציע שנמציא פרקים משל עצמנו. אני ממש רוצה להסכים, אבל המוח שלי טרוד בדברים אחרים.

באופן אירוני בחרנו לנו כפר שהכי מזכיר קיבוץ – עם שבילים לאופניים וקולנועיות והמון המון דשא, בלי כבישים לרכבים בתוך הכפר.

בקיץ של גיל 9 הלכתי לקייטנה בבארי. אני לא זוכר הרבה, בעיקר את ההתרגשות להגיע לשם. שזה היה מקום מאוד מאפשר. אני זוכר את הבריכה, שהיתה מאוד צנועה אבל היה בה מה שצריך. אני זוכר שדפנה המדריכה לקחה אותי על הגב ושקיבלתי כובע אדום.

אני מסתכל על הגידולים שזרעו לא מזמן בשדות מסביב לכפר שלנו וחושב על השדות שמחוץ לקיבוץ. אלה שנסעו בהם טרקטורים, קומביינרים, ועוד כלים שאני לא יודע איך קוראים להם. אני חושב על איך היו חורשים את השדות האלה, ואיך פתאום נסעו בהם בוזזים, חוטפים ורוצחים.

אני חושב על על השרירותיות הברוטאלית בגורלו של קיבוץ סעד, שלמדתי בו בבית הספר ויצא בלי פגע, לגורלו של כפר עזה, שהוא מרחק של חציית כביש.

בימי שישי אבא שלי היה אוסף אותי מבית הספר והיינו נוסעים לתחנת הדלק בכפר עזה. הוא היה מתדלק וקונה לי סנדוויץ בסאבווי, כשעוד היה שם סאבוווי. כמה אהבתי את הסנדוויצ׳ים האלה. תמיד בחרתי לחמניה לבנה, פסטרמה, עגבניה, חסה וחמוצים. אחד המקומות הראשונים שאכלנו בהם בקיימברידג׳ היה סאבווי, כי פה עדיין יש. מעבר לריפוד הבטן, זה גם ריפד אותנו בתחושת בית של משהו מוכר.

המבנים הרומאים העתיקים של קיימברידג׳ מזכירים לי שכבר כל-כך הרבה שנים לא היו פה מלחמות. כשהיו – הן היו אכזריות. אבל מזמן הפוקוס של האנשים פה מושקע בלחיות בשקט ולהנות מהיופי של הנופים והמבנים.

אנחנו חוזרים הביתה ואני הולך להשקות את הפרחים בגינה החדשה ששתלתי לאחרונה, מעין דרך להכות שורשים באדמה הבריטית הזרה לי. בזמן שהמים נשפכים מהמשפך רסיסים רסיסים אני לא יכול שלא לחשוב על גיורא עוז מבארי שיצא להשקות את העציצים שלו כשמחבלים מסתובבים סביב ביתו, ועל לוחמי השלדג שראו את הסיטואציה ונזכרו בשביל מה הם הגיעו להילחם, ומה זה בכלל נורמליות.

ואז אני מסתכל על כביש הגישה לבית שלנו וחושב על נורמליות.

---

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

הכרתי אותה בסופרמרקט. יותר נכון הבן שלי הכיר אותה בסופרמרקט.

הלכנו לקנות מצרכים, זו היתה תקופת הקורונה, בשלב שבו כבר הבנו שהאנושות לא הולכת להיכחד ואף מאיתנו לא הולך למות. אבל עדיין היו מגבלות ומסכות, ולא היו אירועים ועוד הרבה דברים אחרים לא היו.

באותו יום גם לא היה לנו חלב, גבינה צהובה, נגמרו הירקות, ועוד כמה מצרכים בבית. אז הלכנו לסופר. וכדי להפוך את זה לטיול ולא רק סידור – הלכנו לסניף הגדול, שהוא במרחק כמה דקות הליכה. חוץ מזה, הסניף הזה תמיד ריק והקופות בו מאוישות, כך שנמנעת בו החוויה המתסכלת של ההמתנה הבלתי נגמרת בקופה. הפעם, חיכתה לנו בקופה חוויה טובה מהרגיל.

להמשיך לקרוא

חיי היום היום עם הזעה בידיים

מאז שאני זוכר את עצמי אני מזיע בידיים. במשך שנים זה הטריד אותי מאוד, וזה משהו שלמדתי לחיות ולהתנהל איתו . הזעה בידיים היא מסוג הדברים שכשאין לך אותם – אתה לא יודע להעריך את זה, כי זה ברור מאליו. אבל כשאתה מזיע בידיים – זה לפעמים מרגיש שכל החיים מתנהלים סביב זה.

בתיכון הייתי מחזיק דף מקופל לארבע שאותו הייתי מניח מתחת ליד כדי לא להרטיב את הדפדפת שאני כותב בה. בדרך-כלל זה היה הדף של סוף הדפדפת כי הוא הכי עבה וסופג הכי טוב. כשיצאתי עם מישהי, חששתי מהשלב שצריך להחזיק ידיים כדי לא להגעיל אותה. בעבודה הייתי עסוק במי נכנס בדלת המשרד כדי שזה לא יהיה מביך ללחוץ יד. לשטוף ידיים ולנגב אותן היה עוזר לכמה דק’, אז הייתי מוודא שאני שוטף את הידיים בשעה שבה אני פוגש אנשים כדי להגיד בוקר טוב (כשהיו לוחצים ידיים כדי להגיד שלום ולא רק מגישים מרפקים או אגרופים). היתה תקופה שהייתי מחזיק מגבת במשרד כדי לנסות לנגב את הידיים לפני לחיצת יד. זה כמובן לא עזר.

כשהייתי טס לתערוכות חששתי במיוחד כי לא יכולתי לנגב ידיים על מכנסי האלגנט. בתערוכה לוחצים ידיים כל דקה, ואני לובש חליפה חמה, ויש מספיק סיטואציות מלחיצות בתערוכה. בקיצור – זה כאב ראש גדול ובעיה חברתית לא פשוטה.

להמשיך לקרוא

לאחרונה עלתה ב”כאן 11″ סדרה בת 3 פרקים שנקראת “דור אחד וחצי”. הסדרה מספרת את סיפור העלייה של שנות ה-90 מברית המועצות, ומתמקדת בילדי העלייה ההיא. הם נקראים דור 1.5 כי הם לא היו מספיק גדולים כדי לגדול ברוסיה, ואלה ההורים שלהם שעשו את העלייה (והם יחד איתם) אבל גם לא דור שני במובן שהם גדלו בארץ כישראלים לכל דבר.

התחלתי לראות את הסדרה מתוך סקרנות לגבי אחת המשתתפות, שאני מכיר טוב מהפנימיה בה גדלתי, וגם כמובן מתוך סקרנות כללית לנושא. המעניין הוא שניגשתי אל התכנית כצופה חיצוני. כלומר ברור לי שהנושא רלוונטי אליי ושאני עונה לקריטריונים של דור 1.5, אבל לא הרגשתי שהתכנית הולכת לתאר חוויה שאני עברתי. כשסיימתי לצפות בשלושת הפרקים – הבנתי שבעצם גם אני דור 1.5, ולמרות שאני לא חווה את עצמי ככזה, לא רק שהקריטוריונים של מה זה דור 1.5 מתאימים, גם החוויות שעברתי תואמות מה שחוו ילדי דור אחד וחצי.

להמשיך לקרוא

בזמן ריצה עלתה לי מחשבה שדוגרת אצלי כבר הרבה זמן, וגם תובנה שיש לי כבר זמן מה, אבל הפעם היא סוף סוף קיבלה צורה מוחשית וויזאליה גרפית (בראש שלי).

המחשבה נוגעת באזור הנוחות (comfort zone) ויציאה ממנו. כלומר – חוסר הצורך לצאת ממנו, לעולם. זה סותר כל-כך הרבה מנטרות שמלמדים אותנו מילדות – “אתה מתקדם רק כשאתה יוצא מאזור הנוחות”, “אם קל לך סימן שאתה בירידה” ועוד רבות אחרות. אבל בפועל כל פעם שיצאתי מאזור הנוחות הדבר היחיד שקיבלתי הוא תחושה לא נעימה וגם אם עשיתי את מה שעשיתי בהצלחה, זה ממש לא הרגיש כמו התקדמות או הצלחה. להיפך – בזבזתי זמן וכוחות מיותרים כדי להצליח משהו שהוא מאוד קשה לי.

להמשיך לקרוא