קטגוריותתרפויטי

התבלין של הישראליות

בבית של חבר שלי, נקרא לו אוריה, מצאתי מנוחה כפי שלא מצאתי בהרבה מקומות אחרים. הרגשתי שבבית שלו ישנה איזו הכלה, שהייתה זרה ונעימה לי.

הייתי לוקח את קו 18 מהפנימייה בקרית יובל כדי להגיע לבית שלו בצד האחר של העיר. הקו הזה ידוע לשמצה בגלל הפעם ההיא שאוריה התעכב לצאת לבית הספר, פספס את האוטובוס, ועלה על האוטובוס הבא – זה שלא התפוצץ בפיגוע. בכל פעם שעליתי על הקו הזה, ניסיתי לחשב את הסיכויים שבאותו הקו יהיה פיגוע פעמיים.

כשהאוטובוס התקרב לשכונה של אוריה, העליות היו נעשות תלולות יותר והבתים מכוסים באבן ירושלמית בצורה בולטת יותר, כך לפחות זה הרגיש לי.

הייתי יורד ברחוב שתמיד היה שקט, ועולה לדירה שלהם. אף פעם לא הבנתי איך זה הגיוני שבירושלים אתה יכול לעלות שתי קומות ולהיכנס לדירה עם חצר, אבל גם לדירה שתי קומות מתחתיה תהיה חצר.

בכל מקרה, הייתי נכנס לבית ומניח את התיק ליד שידת הנעליים. משקל התיק היה יורד לי מהכתפיים ועובר לרצפת ביתו של אוריה, והייתי נעשה קצת יותר קליל. אם אמא שלו הייתה בבית, היא הייתה מקבלת אותי בחיוך חם ומזמין, כאילו ציפתה שאגיע, למרות שאני משוכנע שאוריה לא היה מכין אותה. אני חושב שהיא פשוט נחמדה לכולם, אבל אלי היא הייתה חביבה במיוחד. אבא של אוריה תמיד היה עסוק. הוא היה מנהל גדול פעם והיה לו איזה דיסטנס, גם מול אוריה. בדרך כלל אוריה היה קובע איתי שאבוא כשההורים שלו נוסעים לאנשהו והבית היה כולו לרשותנו. הרבה פעמים חברים נוספים היו באים.

הספלים בבית של אוריה היו מחרסינה, ולא היה לו מיקרוגל. הוא היה מחמם לנו אוכל בתנור, והיינו מחכים לזה בסבלנות. אני הייתי מנצל את הדקות האלה כדי להסתכל מהדלת הצרה שיוצאת מהמטבח למרפסת ארוכה שמשקיפה על הר נטול בניינים.

בזמן שהאוכל מתחמם הרגשתי את החמימות בבטן שלי מצטברת וכשהתיישבנו לשולחן העץ העגול, עם הצלחות הלבנות שמעוטרות בקישוטים כחולים, רציתי לאכול את הכל כמה שיותר מהר. אבל עצרתי את עצמי, גם כי זה לא מנומס, אבל גם כדי שלא ייגמר לי מהר מדי. זה לא שהיה חסר לי אוכל בבית או בפנימייה, להיפך, היה בשפע ואפילו יותר מדי. אבל בבית של אוריה היה לדברים משקל אחר. הם היו חשובים יותר. ואני ניסיתי להתנהג בהתאם ולתת חשיבות לכל ביס.

בדרך כלל זה לא עבד לי, אבל זה בעיקר כי אוריה היה אוכל מ-אוד לאט. זה היה ידוע בחבר’ה, שהוא תמיד יסיים לאכול אחרון.

הרגשתי שהתבשיל עם האורז, עם סלט הירקות הקטן בצד שאוריה קצץ לכבודי היה ניגוד מושלם לאוכל בפנימייה. וגם שם בדרך כלל היה אפשר למצוא מה לאכול, למשל את החמין בסוף השבוע. אבל היה חסר לו התבלין של התנור הביתי.

בבית אמא שלי הייתה מכינה אוכל שמאוד אהבתי. אבל גם אצלה היה חסר התבלין הזה. ואולי זה בכלל התבלין של הישראליות. של משהו שנוצר כשיש לך במשפחה לפחות צד אחד שהוא שמונה דורות באותה ארץ. וההורים שלי ואני, הרי עלינו מרוסיה.

באחד מסופי השבוע שההורים של אוריה נסעו לאנשהו, מצאתי במקפיא גלידת בן אנד ג’ריס. היא הייתה בטעם מנטה ושוקולד, לפני זה לא נתקלתי בשילוב הטעמים הזה. הוצאתי את קופסת הגלידה מהמקפיא, הנחתי אותה על השיש כדי שתפשיר קצת והוצאתי כפית ממגירת העץ. בינתיים, הצצתי דרך הדלת הצרה וראיתי ציפור שחורה עוברת באיטיות מעל ההר. ראיתי שיש במרפסת מצלמה על חצובה, כנראה של אבא של אוריה.

כשחזרתי למטבח ניגבתי טיפה של רוק מקצה הפה, והייתי סקרן לגלות אם הדבר הזה בכלל טעים. טבלתי את הכפית לתוך הגלידה, היא הייתה במרקם מושלם. רכה מספיק כדי שתתגלגל על הכפית לכדור קטן. הכנסתי את הכפית לפה והרגשתי איך הטעמים משתנים לי ממנטה חריפה לשוקולד מתוק, וכל זה מתערבב עם הקרירות והטעם החמוץ של השמנת. השילוב היה נהדר. יכולתי כמעט להרגיש את החיווטים החדשים שנוצרים לי במוח. אם הייתי בסרט מצויר, הרקע סביבי היה הופך לשחור, וקווים דקים צבעוניים היו מסתלסלים סביבי בהדרגה – מירוק נועז דרך חום חזק ועד לבן בוהק, וכל הקווים היו מתערבבים יחד לקשקוש נפלא, מלווה במוזיקה שקצבה הולך ועולה, עד שמופיעים זיקוקים זהובים וכל הירוק, החום והלבן נאספים לקו אחד עבה, קצת כמו קשת שלקחה שכטה ושכחה באיזה צבע היא אמורה להיות.

“זה מגעיל אבל אני חייב עוד ביס מזה”, חשבתי לעצמי וגלגלתי עוד כדור גלידה על הכפית. נתתי לו להינמס לי על הלשון. הטעם כבר לא ראשוני ופחות עוצמתי, אבל דווקא ההשפעה שלו מתחזקת. הקצוות של החריף והמתוק נהיים יותר בולטים. וכך לקחתי ביס ועוד ביס ועוד אחד, עד ששמתי לב שחיסלתי שליש מהקופסה. בלית ברירה סגרתי אותה והחזרתי למקפיא.

באחת הפעמים באנו כל החבורה, במלעיל, לעשות שבת אצל אוריה. היה לו בית ריק והעברנו את הזמן בעיקר בלשחק קלפים ולראות סרטים. בשישי בערב יצאנו לעיר. הסתובבנו כרגיל בין כמה ברים, עד שעייפנו מלהסתובב והתיישבנו לשולחן חשוך מדי, עם מוזיקה רועשת מדי ושתינו אלכוהול יקר מדי בטעם שעושה בחילה.


בדרך לשם אמרתי להם באוטו: “אני לא מבין למה צריך בכלל לצאת, ועוד כל כך מאוחר. עד שהזזנו את עצמנו, כבר אחרי 1 בלילה”.
“עזוב אותך, יהיה כיף”, אמר לי אוריה עם החיוך הממזרי שלו, מבלי להסיט את המבט מהכביש.
“יהיה כיף, אבל מה שאני באמת רוצה עכשיו זה לישון. הרי בכל מקרה מה שכיף זה הבילוי המשותף, אז אפשר לעשות את זה בבית, מבלי להוציא כסף על צ’ייסרים. ככה גם אפשר לשלוט בעוצמת המוזיקה”.
“נכון, ככה גם כולם יכולים לשתות כי אף אחד לא צריך לנהוג”, ענה לי אוריה, והוסיף: “אבל זה מה שכולם עושים”.

לפעמים, היציאות הליליות האלה היו רגעי המפלט שלי מעצמי. בשילוב של מספיק אלכוהול, אבל לא יותר מדי כדי שלא אקיא, עם החברים שלי, מצאתי את עצמי משחרר כמה ברגים שבדרך כלל היו תפוסים חזק מדי. במיוחד הייתה הפעם ההיא שנתליתי על קצה גגון של איזה בית עסק וצעקתי ״איך אני יורד מהבניין??״. זו הייתה פרפראזה ל״איך אני יורד מהעצים?״ של מרסדס בנד. שרתי את זה באותו הקצב, והחברים שלי הבינו את זה וצחקו. אלה היו מהרגעים הבודדים שהרגשתי שמבינים אותי, שאני שייך, ושמותר לי להיות עצמי.


רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

Photo by Toa Heftiba on Unsplash

קטגוריותתרפויטי

תמיד זה בינתיים

האויר קר. אני לוקח נשימה עמוקה, מרים ראש, לוחץ פליי ומתחיל את הריצה. צעד רודף צעד. אני כבר מכיר את הקצב, 180 צעדים בדקה. הקצב באוזניות דואג שלא ארד בקצב הצעדים. הבאסים מדגדגים אותי ואני לוחץ על ריפיט לשיר הספציפי הזה.

האוויר הקר מסמר את העור, חודר לי פנימה ודופק על האיברים הפנימיים. כאילו צועק עליהם: ״זמן לקום!״. והם – הם מתמסרים לו. קצת מכווצים אבל אז מרפים ומתמסרים לכאב המענג.

אני רץ יחף ודרך הרגליים מרגיש את האספלט הקשה והקר. את האדמה הרכה. את הדשא הרטוב. הטיפות מקפיאות לי את הכפות. אני מאבד תחושה ברגל ומתחבר למשהו אחר. באופן מפתיע אני יכול להמשיך לרוץ באותה אפקטיביות.

פעם כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות. אני מקפיד על קצב הנשימה. נושם הכי עמוק שאני יכול, ונושף. נושם, מכניס פנימה עד לבטן ונושף. לאט.

הנה הזמן, עכשיו הוא בורח. 27 דקות אני כבר בתוך הריצה. דופק על 174. עוזב את השעון. בינתיים זה עכשיו.

לפעמים אני חושב: ״כשלא יהיה לי מה לומר אני אתחיל לחיות״. כל מחשבה אני מתעד, חושב איך היא הופכת לסיפור או לפחות לטקסט קצר. אני רוצה לכלוא את הכל בתוך קפסולה של מילים, ואז לתת לזה חיים בתוך העולם שבו אני האלוהים. אבל אלוהים טוב, כזה שנאמן למה שקרה. לא עושה מה שבא לו בצורה שרירותית וחסרת הגינות.

מצד שני – זה אי אפשר להסתכל ולא לראות. וכל המסביב, כל מה שאני נחשף אליו, נכנס אלי, ואני אוהב את זה. זה לא שאני יכול להיות אחרת, אבל גם הפסקתי להתנגד.

עכשיו החלום קרוב מדי לאדמה. אני מריח את האדמה, נושם אותה עמוק לתוך הריאות. היה גשם. האדמה רטובה ואני יכול להרגיש את הלחות שלה. אני מרגיש את החלקיקים הקטנים של הטיפות נכנסים לתוך המכונה שנושאת את הנשמה שלי.

האנרגיה מתפרצת ומשתחררת ממני מהחזה דרך הרגליים ולתוך האדמה. טק. טק. טק. צעד צעד. 180 צעדים בדקה. הטראנס של הקצב סוחף אותי. גם אם אעצור – הגוף ימשיך לנוע לפי המקצב. אני שולט בו. אני מתמסר אליו. והוא סוחף אותי.

בכל צעד הגוף נטען באותה המידה שהוא משחרר אנרגיה. המגע הבלתי אמצעי פורק את האנרגיה לאדמה ומטעין אותי באנרגיה חדשה, דוחף את הרגליים קדימה והלאה. קדימה והלאה.

גם מלמעלה זה מגיע. באוזניות הקצב דופק לי דרך האוזניים ישר לנשמה. ממריץ אותי. מחבר אותי.

לרגע אני מאבד את ההפרדה שבין הגוף לסביבה. אני גם וגם. האויר הוא אני ואני הוא האויר. הוא נכנס ויוצא לגוף שלי, אבל הוא גם סביבי. ואני לא ממש בטוח מהו ההבדל ביניהם. מה הופך את ״זה״ ל”אני”. האויר קצת קר מסביב, קצת חם בתוכי, ואת שניהם אני מרגיש. שניהם אני.

עקצוץ של כאב בגב העליון נותן את אותותיו. מזכיר לי שזה רק שלי. הראש שלי מתרומם, מישיר מבט. חוזר לקצב. אני חוזר להחזיק את הגוף. נזכרתי מי אני. איך קוראים לי ואיפה אני נמצא.

האויר קר. חודר דרך העור אל התאים ומקרר את הריאות. מאזן את החום שבפנים. העלייה תלולה ואני עובר להליכה. אני יכול לשים לב לעצים סביבי, בדיוק בתקופה שהירוק הופך להיות דומיננטי וכהה יותר. גם הגידולים בשדות צומחים במהירות מפתיעה. אני מנסה לנצל את ההפוגה ולנשום עמוק יותר. הלב מנצל את ההליכה גם הוא ודופק חזק יותר. ואולי עכשיו אני יכול להרגיש אותו יותר. אני מחזיק ומרפה באותו הזמן.

הגוף מצליח להסדיר נשימה, הלב מתחיל לדפוק לאט יותר. אני מעלה קצב וחוזר לריצה. מפיל את הספק מהידיים. אחרי שאחזתי בו כל-כך חזק. הגעתי לישוב הסמוך. עכשיו כשהגעתי כבר לשם, אני שואל בשביל מה.

ואז אני מרים ראש. ירח גדול מתחבא מאחורי ענן גלמוד בשמים שחורים. ניכר שהוא רוצה להתכסות בו. אם היה יכול – היה נשאר מוגן, מתחמם והולך לישון. אבל לצערו הרוח תכף תזיז את הענן והוא יחזור להיות חשוף. בינתיים, קרן אור אחת מתגנבת מתוך הענן ומאירה בזרקור עוצר נשימה. ובינתיים זה עכשיו. הלב מעלה דופק, הפעם לא ממאמץ אלא מהתרגשות, ואני חושב: “איזה חלום – להתרגש מקרן אור של ענן”. אולי כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות.

עברתי כברת דרך נוספת. אני מתקרב חזרה לישוב שלי. אני חוצה את הכביש המהיר ויורד לאורך שפת הכביש הצר. אני מנסה לשמור על הקצב למרות הירידה. מסתכל קדימה. הרגליים ממשיכות על אוטומט, אבל הסוללה של הגוף כבר מתרוקנת. במצב כזה אני עלול למעוד ולהיפצע. אני מנסה לשמור על ערנות. מזהה שלפני יש משהו שוכב בקצה הכביש. הערנות הופכת לעוררות. אני ממשיך לרוץ ומתקרב אל הדבר הזה מהר מדי. אין לי סכנה, יש סקרנות. זה איל. הוא שוכב והעיניים שלו מסתכלות על אותו הירח. אולי הוא עוד יכול להרגיש את האויר הקר, אבל יותר הוא כבר לא ירוץ. אני יכול כמעט לראות את הנשמה שלו יוצאת דרך הפרווה החומה מעלה לירח. ואני מרגיש את המועקה מתיישבת עליי. לוחצת על החזה. ולוחץ לי קצת מתחת לעיניים. אני נושם עמוק ומשחרר את הבטן. מרים ידיים, משחרר צעקה, ודוחס אויר פנימה בכח. ומשחרר. אני מרגיש את הגל עולה לי במעלה הבטן, דרך החזה, הצוואר, הפה, חותך את האף ומגיע לעיניים. אני לא מחזיק, ופורץ בבכי. נותן לטיפות לצאת דרך ארובות העיניים ולהתקרר מהאוויר שבחוץ.

אני רוצה לצעוק שיש בי עוד תשוקה. עכשיו זה קצת פחות ברור, בגלל זה המועקה.


רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

רגע אחד, חיים שלמים

אני עומד על הבמה, הגיטרה תלויה עלי. חיקוי של פנדר סטרטוקאסטר שחורה, אבל כזו שנשמעת הרבה יותר טוב מסתם חיקוי. יד שמאל שלי מחזיקה את הצוואר שלה, יד ימין מחזיקה מפרט. אני מקווה שהזיעה בידיים לא תגרום לי להחליק מהשריג הנכון ושהמפרט לא יפול לי.

עשינו את זה המון פעמים יחד, וזה גם שיר מאוד פשוט. אפילו סולו אין לי, רק להחזיק את הריף והאקורדים בבתים. אבל הלב לא משתכנע, הדופק על מאתיים. והזיעה – היא כבר מתחילה לנזול מכף היד על האמה. מזל שחשוך ולא רואים.

גם האולם עצמו חשוך. אני לא רואה אף אחד בקהל. אבל אני יודע שהם שם, אני מרגיש אותם. יושבים על הכסאות הכתומים של האודיטוריום הוותיק. זו התנסות טובה. סוף סוף הלהקה יוצאת מחדר החזרות ומקבלת במה. סוף סוף אנחנו מממשים את מה שעבדנו עליו בשבועות האחרונים. כל השכבה פה בטוח, ויש בטח גם משכבות אחרות. גם החבר׳ה מבית הספר באו, לא רק מהפנימיה. אני מקווה שהשיר הזה לא יהיה יותר מדי בשבילם, בכל זאת שיר פאנק רועש ולא מוכר.

אני צריך להתרכז. שלא לפקשש. אני לא סתם יושב בחדר שלי ומנגן, אני מחובר למגבר העוצמתי. תכף כל האודיטוריום ישמע כל תנועה שלי על המיתרים וכל חצי פריטה. הזרקורים נדלקים עלינו, אני מסנוור. אם חשבתי שהדופק כבר בשיא – גיליתי שהוא יכול לעלות עוד. אני לוקח נשימה עמוקה, ואומר לעצמי שאני מוכן.

תראו אותי, עומד על קצה הצוק, מסתכל על הים הזה, הכחול, העמוק, המהפנט. לוקח נשימה ומוכן לקפוץ קדימה. הראש אומר שאני הולך להתרסק על הסלעים שלמטה, אבל משהו מבפנים יודע שאני הולך לעוף עכשיו, לחוות משהו שלא חוויתי לפני ושאני מאוד מאוד רוצה. חוויה ראשונית, עוצמתית. משהו שהופך אותך מעוד יצור שמתהלך על פני האדמה, לכזה שחווה חוויה שמיימית. חוויה שמתעלה על חוקי הטבע.

אני מדמיין את סגרון נותן קצב. מקלות התופים שלו פוגשים אחד את השני, ואני שומע אותו אומר בשקט ״וואן, טו, טרי, פור״. סגרון, כמו גם אסף הבסיסט ואורטל הזמרת מחכים שאתחיל. השיר הזה מתחיל בריף גיטרה ורק אז הלהקה מצטרפת.

אני מוכן. הנה זה בא.

אני מוודא שהאצבעות מונחות על השריג החמישי במיתר הרביעי, ואני מתחיל את הריף. הפריטה פשוטה, הדיסטורשן עוצמתי. כמה אני אוהב את הרעש שאני מפיק.

הנה סגרון נותן קצב בהייט. תכף הם מצטרפים אליי.

אורטל אומרת ״שלום״ קצר למיקרופון ואיתה מצטרפים אלי הבס והתופים. אף פעם לא שמתי לב כמה עוצמה יש לבס וכמה ביטחון נותנים לי התופים. אני כבר לא לבד. התחברנו. יש לנו שלם שגדול מסך חלקיו.

אורטל מתחילה לשיר.

בום. הגענו כבר לפזמון. אומנם זה שיר קצר, אבל הוא עובר מהר מדי. רק התחלתי להינות, למרות הלחץ.

כמה אנשים בקהל קמו והתקרבו לבמה. הם זזים לפי הקצב של השיר. לפי מה שאני מנגן. לא ציפיתי לזה. באף הופעה בפנימייה לא קמו לרקוד, תמיד יושבים בכיסאות. איזה כיף!

ממשיכים לבית השני. הגוף יודע לנגן, מעצמו. אני יכול קצת לשחרר. אבל לא לשחרר מדי, שבכל זאת לא אעשה טעות. אני מסתכל על אסף. הוא קולט אותי ואנחנו מתקרבים אחד אל השני, נצמדים גב אל גב, ומניעים את הראש לפי המנגינה.

למטה החבר׳ה נצמדו אל הבמה כאילו שפכו את האודיטוריום והם לא יכולים להמשיך לשבת, חייבים לקום ולהתקרב.

מגיעים לחלק האחרון. אני מרשה לעצמי לקפוץ. זה רק אקורדים עכשיו. האנשים למטה קופצים איתי. כאילו חיברו את כולנו לאותו מושך בחוטים. כולנו מופעלים יחד באותו הכח, וגם מחוברים אחד לשני בכח אנרגטי קסום.

אנחנו אולי שלוש דקות לתוך השיר, אבל אני מזיע כבר לא רק בידיים אלא בכל הגוף. הדופק של הלחץ התחלף בדופק של מאמץ, אבל השרירים שלי רפויים. אני נשען לתוך מה שקורה פה. אני מאפשר את הריחוף הזה ומסכים להינות מהנוף של הים מבלי שיש מתחתיי אדמה. זה בדיוק למה השקענו את השעות בחדר החזרות, וגם לבד בחדר. ולמה בלעתי את הכאבים באצבעות מהמיתרים החותכים, ולמה ביצענו את השיר הזה שוב ושוב ושוב. בדיוק בשביל מה שקורה פה עכשיו.

השיר נגמר. סיימנו. אנחנו מעבירים את הבמה ללהקה של השכבה מעלינו. אבל הייתי ממשיך לנגן פה עוד שעה. אולי גם זה יגיע מתישהו. אבל כרגע – אני פשוט מוקיר תודה על מה שקרה פה. עוד לא ממש מעכל. רק מבין שחוויתי משהו שמשנה אותי. שהופך אותי למישהו קצת אחר, שזווית ההסתכלות שלי הולכת להשתנות.

מסתבר שהמדריך של השכבה שלנו צילם אותנו. יש לי תמונה של הרגע הזה: חולצה ירוקה ארוכה צמודה, גיטרה שחורה, אני בטירוף, והאנשים מתחתיי גם. רגע אחד. חיים שלמים.

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותתרפויטי

ביקור ראשון בישראל

אז הנה, עוד אבן דרך – ביקור ראשון במולדת שעזבנו.

ושום דבר במשפט הזה לא נכון. זה לא המולדת שלי (כי לא נולדתי פה), זה לא ממש ביקור ראשון (כי היינו פה לפני שלושה חודשים), ולא באמת עזבנו (כי אנחנו מאוד מושפעים ממה שקורה בישראל).

ובכל זאת, ביקור ראשון אמיתי. כזה שהוא מבחירה ולא באזעקת חירום. כזה שאפשר להיות בו תיירים בתל אביב, ולהינות ממה שיש לה להציע.

החופשה הזו נעה בין שני קצוות: בין הנפלא לבלתי נסבל.

בין הרחובות המוכרים, דוכני האוכל והמסעדות האהובות, האנשים היפים – האלה שהם מהשבט שלנו. מלפגוש את בני המשפחה. מההנאה שכולם מדברים עברית. סוף סוף להרגיש שוב את המוכר והידוע, מבלי להתאמץ. להיכנס לנעלי הבית המרופטות והכל כך נוחות שלך, אלה שקיבלו את צורת הרגל שלך. החופש לא לחשוב פעמיים לפני כל תנועה שאני עושה כדי חלילה לא להפריע למישהו אחר. מבלי לתרגם כל שאלה בראש (או בטלפון). בלי הצורך ללבוש המון שכבות (ולהסביר לקטן למה הוא לא צריך כפפות כשיוצאים מהבית).

ואז שוב האנשים. לפגוש את כולם במשרד היה כל-כך מרגש. ולהיתקל באנשים ברחוב. לא היה יום שלא נתקלתי בחבר מהצבא, במישהו שלא ראיתי מאז שסיימנו תיכון, או סתם במישהו ששנינו מוכרים אחד לשני ולא יודעים מאיפה.

להחליף מבטים עם אנשים שהם כמוך, שיש בינינו הבנה שלא דורשת מילים. ללכת להופעה של היהודים בהיכל התרבות. לנסוע ברכבת התחתית. סליחה. ברכבת הקלה. לקנות ספרים בעברית. להרגיש שכל מי שתרצה לפגוש במרחק של הודעה ורצון משותף. כמה כיף.

ולצלם את כל הגרפיטי שיש בעיר הזאת. תמיד אהבתי שהקירות מדברים אלי, הם ממש מספרים סיפורים. בתור תייר – אני יכול לחוות את זה יותר. מתוך אימוץ קצב החיים האיטי, ומתוקף זה שאנחנו פה בחופשה – אפשר לעצור ליד כל ציור, כל אופנוע צבעוני, כל פריים של מציאות – להכניס לאלבום הדיגיטלי של הנסיעה.

גם ללחיות ליד אלנבי התגעגעתי. הרחוב המסריח והנפלא הזה, הרחוב הכי טוב בתל אביב. הרחוב הכי לא שפוי, שבו בחיים לא תהיה מוזר, שתמיד יקבל אותך כמו שאתה. שבו אם תלך מספיק ישר על העוקם שלו תגיע לים, ומצד שני לדרום העיר, ומצד שלישי לשוק ומצד רביעי לבורגנות של שינקין, ומצד חמישי, כי גם כזה יש לו – לצפיפות של קינג ג׳ורג׳.

וגם את היוקר חווינו. את הקושי להיכנס לסופר, להיות בסופר, לצאת מהסופר ואת הרצון לא לקנות יותר כלום בחיים.

את הצפיפות – האנשים שמתקרבים יותר מדי, שדוחפים, שצועקים, שנוסעים במהירות מוגזמת על המדרכה בקורקינט, אופניים או אופנוע. את הפיח של העיר. את הצעקות והסיגריות. את השולחנות המתנדנדים על המדרכות השבורות.

את תחושת חוסר הברירה שאני לא יכול לשאת, שמגיעה מלעמוד בתור ארוך מדי בבית קפה, עם אנשים שלא מכבדים אותו, בריסטות צועקים, לשלם הון תועפות על אוכל פחות טעים ממה שהוא נראה, ומבלי שיהיה לך שולחן פנוי לשבת בו בנחת.

ואז לקבל את הקפה המצוין, לחצות את הכביש, לאכול בהנאה את הסנדוויץ ולתפוס שמש מלטפת.

ובערב אחרי שהילדים נרדמים לצפות בתכנים ביוטיוב וכאן 11 בלי VPN.

לחוות שוב את הרחובות המטונפים. הריח של הקקי והפיפי של הכלבים. את הרעש של כל השיפוצים ושל רכבי הניקוי והמשאיות. את הדריכות המתמדת – של יום שישי ראשון של הרמדאן, של פורים המתקרב, של המצב – כי בכל זאת מלחמה, וגם סתם בלי קשר, פשוט כי ישראל. את ההומלסים הצועקים והמתקרבים, והמבקשים והמתעקשים.

את הארעיות של החיים כאן. לא בהכרח כי המוות מעבר לפינה, אלא כי הכל כל כך חדש וחסר שורשים. בלי עצים עתיקים, בלי קתדרלות יפיפיות בנות מאות שנים, בלי רחובות ועסקים שנמצאים באותו מקום דורות על גבי דורות על גבי דורות, כפול 10. בלי ירוק של דשא. בלי גינות רחבות ידיים עם טבע מרהיב. בלי אויר נקי. בלי אפשרות לקנות בית. בלי אפשרות לחלום בגדול במדינה שאתה חי בה. בלי עוד הרבה דברים קטנים שהם החיים עצמם.

אבל עם שווארמה. וסביח. ופיתות ובורקסים וסמבוסק. וג׳חנון, וחומוס. ובעיקר עם דמעות התרגשות בעיניים מהשיחות הקטנות האלה כשאתה מזמין את החומוס או הקפה.

ובכלל עם הרבה לחלוחית בעיניים, כמעט מכל אינטראקציה. ובמיוחד מהאינטראקציות עם האנשים שאני אוהב.

קטגוריותתרפויטי

ג’חנונים

״מה נשמע?״ שאלתי אותה.

״בסדר״ היא אמרה. אבל העיניים שלה אמרו שכמעט שום דבר לא בסדר.

המשכתי להסתכל לה ישר בעיניים.

״אתה יודע.. לא קל״ היא המשיכה. ״עזבתם בזמן, מסתבר״.

כשסיפרתי למוכרת בקיוסק לראשונה שהחלטנו לעבור לאנגליה היא שאלה ״למה?״ אבל עוד לפני שהתחלתי לענות לה היא ידעה למה. אנחנו לא הראשונים בשכונה. כמה משפחות כבר עברו לפנינו, אחרים חושבים על זה.

אבל אז זה עוד לא היה ברור מאליו למה. עוד היה צריך להסביר. להסביר את המתח שנוכח, את האלימות – ברחוב, בכביש, בכל מקום. את חוסר הכבוד, את יוקר המחיה.

כשהיו שואלים אותי ״למה״ הייתי מסביר קצת, נותן כמה דוגמאות ומסיים ב״קשוח פה״. ואז לרוב היו מהנהנים לי בתגובה.

זה נראה שעכשיו כששואלים ״מה נשמע?״, כזה שמצפה לתשובה ולא סתם מתוך נימוס, התשובה מתחילה ב״קשוח פה״. ארץ קשוחה מאוד.

מהתרשמותי, זו הפכה להיות שאלה טעונה מאוד. לפני שעונים על ״מה נשמע?״ לוקחים שאיפה גדולה לחזה. ואז המילים כבר לא ממש נחוצות. השאיפה הזו אומרת הכל. ומה שעוד לא נאמר בשאיפה – נאמר על ידי הזגוגית שנוצרת בעין.

על פניו הכל דומה. הרחובות, העומס, היוקר. עדיין טעים פה. האנשים יפים. יש חופש ברחובות, אין נימוסין, אין גינונים. גם אין מחשבה של האם אני צריך לדבר יותר בשקט כי אני מדבר בעברית. הכל מוכר, וזה מאוד קל וכיף.

ולכאורה, הכל בסדר. אבל האנשים, האנשים – לא ממש בסדר. הם עברו הרבה. גם אלה שלכאורה לא קשורים ל״מה שקורה״. כולם מושפעים, לכולם קשה.

חיכינו הרבה זמן לפגוש אותה, את המוכרת בקיוסק. גור התגעגע לג׳חנונים שלה יותר מכל דבר אחר באנגליה.

שני דברים לא הצלחנו להשיג שם: ג׳חנון טוב, ודיסני פלוס בעברית. והמוכרת בקיוסק מוכרת את הג׳חנונים הכי טובים שידענו להשיג, בכל שבת בבוקר.

השבת זה היה ממש תיק – ללכת ברגל בשמונה בבוקר עם שני הילדים עד בזל. ואז בחזרה. אבל לא היה מנוס – הילד ציפה לג׳חנונים האלה לא פחות ממה שהוא ציפה לפגוש את בני המשפחה.

והם לא אכזבו. טעימים כמו שזכרנו אותם. היו שווים את הגעגועים.

אבל מה שנשאר איתי, זה לא זכרון הטעם של הג׳חנונים, אלא המבט של המוכרת.

קטגוריותתרפויטי

ג’קיל והייד

האיש ניגש אלינו ועוד לפני שהספיק לשאול אם יש לנו כמה שקלים לעזור לו, כבר הנהנתי שלא ורציתי שילך. באמת שלא התכוונתי לתרום כסף, גם לא היתה לי סבלנות להתעקשות של עוד נזקק.

תמיר ואני ישבנו לשולחן שפונה אל כיכר דיזנגוף. שורה ראשונה אל ההמולה של מרכז תל אביב. זוגות בפיג׳מה, חבורת בנות שיצאו לחגוג נר ראשון בבר, סיגל שעבדה איתי בורינט ובן זוגה בדיוק עברו. ספרתי עד כה חמישה אנשים עם נשק. בכיכר תלויים שלטים של החטופים. מישהו עם תינוק במנשא מנסה להרדים אותו בחסות ההמולה.

ראיתי אותה עומדת עם עגלת השוק, מאזינה למשהו באוזניות חוטיות. משהו שספק יעביר לה את הזמן, ספק יאפשר לה להתנתק מהסיטואציה. היא נראתה לי כמו הומלסית, אבל כזו שמסתדרת, לא מהאלה שהם מוכי גורל – מאלה שלא מתביישים בהיותם הומלסים. שזה המקצוע שלהם והם לא מתביישים בו. היא חיכתה בזמן שהוא עבר בין האנשים וביקש נדבות.

תמיר בדיוק סיפר לי על הגן החדש של הבן שלו, ואיך הולכת ההתאקלמות. כל השאר היו גירויים שהמוח שלי הכניס פנימה, אבל בעוצמה נמוכה. הייתי מרוכז בסיפור שלו. לא נפגשנו שבעה חודשים ובשיחות שעשינו לא יכולנו לדבר על הכל. באמת רציתי לשמוע מה שלומו ומה עבר עליו בחודשים האלה.

ואז האיש ניגש אלינו. הוא לא התבייש, ולא היה מסכן.

– ״תוכלו לעזור לנו בכמה שקלים?״

אני הנהנתי שלא ולא הסתכלתי עליו. לא היתה לי סבלנות.

– ״יש לי רק טלפון פה, אפילו לא ארנק״ תמיר ענה לו.

– ״יש לנו גם פייבוקס. כל סכום יעזור. אנחנו צריכים לחסוך לשכר דירה.״ הוא הצביע על אשתו. ״אני ניגנתי באקורדיון 31 וחצי שנה בצומת של אבן גבירול וארלוזורוב״.

שנינו סימנו לו שלא. הוא הסתכל עלינו עוד רגע.

ואז תמיר אמר ״חכה רגע״ והוציא את הטלפון שלו להתקין פייבוקס.

״31 וחצי שנה ניגנתי שם. אנשים כבר לא יכולים לעבור בצומת הזו. ושואלים אותי למה הפסקתי. צריך לפנות את המקום לאנשים אחרים. 31 וחצי שנה. זה מספיק, לא?״

הוא באמת ציפה לתשובה, כאילו לקבל מאיתנו אישור שזה בסדר לצאת לפנסיה אחרי כל השנים האלה.

משלא ענינו הוא המשיך, בזמן שתמיר חיכה שהאפליקציה תסיים להתקין את עצמה. אני בינתיים לקחתי שלוק מהבירה הקרה.

״אנחנו צריכים לאסוף עשרת אלפים שקל. זה לא לחודש אחד. אבל אין לנו ברירה, איכשהו צריכים להסתדר״.

אשתו עמדה במרחק שני מטרים מאיתנו. היא לא היתה חלק מהשיחה אבל בהחלט היתה שותפה לסיטואציה.

-״לאן להעביר?״ תמיר שאל

-054..

-״רגע, רגע חכה שניה. אוקיי, עכשיו״

– 054-8764816

– ״אני יכול רגע להסתכל, רק לוודא שכל הספרות נכונות?״

תמיר הראה לו את המסך.

האיש הוציא את הטלפון כדי לראות את ההעברה.

ואז האיש עבר לעמוד ליד אשתו בזמן שהוא מסתכל על מסך הטלפון שלו. היא הסתכלה עלינו כל הזמן ומדי פעם הסיטה את המבט למקום אחר. המשיכה להאזין לאוזניות, או לעשות כאילו היא חצי שקועה במשהו מעניין שם.

ואז משהו בי השתנה. הבנתי שהוא לא הומלס. באמת האמנתי לו. הוא לא זרוק, הוא לא גאה בסיטואציה שהוא נמצא בה, אבל גם יש בו איזו השלמה. אני מאמין להם.

לא יודע למה הם צריכים לשנורר כסף לשכר דירה ואיפה הם גרים, אבל זה לא תפקידי לשפוט אותם. ואם הם באמת צריכים עזרה – הנה הזדמנות לקבל קצת קרדיט אצל הקארמה. זה תמיד טוב, אבל בימים האלה אני ממש צריך את הקארמה לידינו. אנחנו צריכים שסבתא תעבור את הניתוח בהצלחה ותצא מהאירוע בשלום.

שלחתי יד לארנק. היו לי מאה שקל שעוד הבאתי איתי מאנגליה, ועוד מאתיים שההורים שלי נתנו לבן שלי דמי חנוכה, ועוד שטרות של פאונדים.

הוצאתי את השטרות והתלבטתי אם אני רוצה לתת לו את המאה או המאתיים. בהתחלה רציתי לתת לו את המאה, גם ככה זה הרבה, אבל אז אמרתי לעצמי – ״יאללה, אם כבר נקודות קארמה- אז שיהיה על כל הקופה״.

הוא עדיין התעסק בטלפון שלו, במרחק מה מהשולחן שלנו.

״סליחה?״ קראתי לו וכשהוא הרים אליי את המבט שלחתי יד עם שטר של מאתיים.

המבט שלו סימן לי שהוא מופתע. אולי איזה שביב של ברק עבר שם. אולי אני רק רוצה להאמין שהיה כזה.

״תודה. תודה רבה. ממש תודה לכם״.

הנהנתי לעברו וחזרתי לשיחה עם תמיר.

הוא המשיך לשולחנות הבאים אחרינו. ראיתי שהוא פונה לשולחן ומדבר איתם. בנימוס, בסבלנות, לא סתם פונה, שומע ״לא״ וממשיך הלאה. הוא לא כמו האחרים שרק מצפים לשמוע ״לא״ ולהמשיך הלאה. הוא באמת מבקש. הוא באמת מצפה שחלק יסכימו. הוא עדיין מאמין בטוב ליבם של אנשים. יש לו את האומץ לצפות שמישהו יסכים.

המוח שלי חזר להתרכז בסיפור של תמיר. אחרי כמה דקות הם עברו לידנו בדרכם לצד השני של הכיכר. הוא שוב פנה אלינו ואמר שהיה להם היום יום מוצלח. שם יד על הלב ושוב אמר ״ממש ממש תודה״. המחווה שלו ריגשה אותי.

״מכל הלב״ עניתי.

״ולו רק בשביל זה – זה שווה את זה״ אמרתי לתמיר.

הם חצו את מעבר החציה והתרחקו מאיתנו, ובכמה שניות עד שתמיר המשיך את הסיפור שלו, חשבתי על איך זה שנר ראשון תופס את כל מי שעבר בכיכר באותו ערב במקומות כל כך שונים בחיים. מוזרים הם החיים האלה.

כמה דקות אחרי זה פנה אלינו מישהו לבקש כמה שקלים. הנהנתי שלא, הסטתי מבט, והוא המשיך בדרכו. כמו שהם בדרך כלל עושים.

קטגוריותהגיגיםלהאיר בכל האורתרפויטי

“אני נעמה ואני שמנה”

הכרתי אותה בסופרמרקט. יותר נכון הבן שלי הכיר אותה בסופרמרקט.

הלכנו לקנות מצרכים, זו היתה תקופת הקורונה, בשלב שבו כבר הבנו שהאנושות לא הולכת להיכחד ואף מאיתנו לא הולך למות. אבל עדיין היו מגבלות ומסכות, ולא היו אירועים ועוד הרבה דברים אחרים לא היו.

באותו יום גם לא היה לנו חלב, גבינה צהובה, נגמרו הירקות, ועוד כמה מצרכים בבית. אז הלכנו לסופר. וכדי להפוך את זה לטיול ולא רק סידור – הלכנו לסניף הגדול, שהוא במרחק כמה דקות הליכה. חוץ מזה, הסניף הזה תמיד ריק והקופות בו מאוישות, כך שנמנעת בו החוויה המתסכלת של ההמתנה הבלתי נגמרת בקופה. הפעם, חיכתה לנו בקופה חוויה טובה מהרגיל.

להמשיך לקרוא
קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

הקסם של הכתיבה

השעה עשר בלילה. איכשהו תמיד נהיה עשר בלילה. כשאני סוף סוף מגיע לרגע ביום שאני יכול להתפנות לעצמי – כבר עשר בלילה. ואז יש את הדילמה אם ללכת לישון ולנצל את השעון כדי לצבור כוחות או שאולי גם במקרה הזה less is more. כלומר, אולי אם דווקא לא אלך לישון אלא אעשה משהו שימלא את הנפש שלי – דווקא זה ייתן לי יותר אנרגיה בשביל מחר.

מעניין שהמחשבה הזו תמיד קשורה ליום של מחר. היא לא עוסקת במה הכי בא לי לעשות עכשיו. וכנראה שזה בדיוק העניין – מה אני עושה עכשיו, מה אני רוצה עכשיו, מה אני רוצה… מה אני… מה….

לפעמים הראש שלי פשוט מתיש אותי. רכבת של מחשבות שאין בהן שום היגיון אבל איכשהו אני לא מצליח לשכנע את עצמי שאין טעם להקשיב להן. ותכל’ס הרבה פעמים המחשבות האלה משרתות אותי ממש לטובה. הרבה רעיונות טובים הגיעו משם, הרבה דברים טובים קורים במציאות בגלל זה. אבל – גם הרבה דברים לא קורים בגלל המחשבות האלה. למשל – החיים. למשל החוויה, למשל להיות. אפילו עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, אני לא ממש מתמסר לחוויית הכתיבה. אני כותב. אבל אני לא מתמסר למה שאני כותב.

להמשיך לקרוא
קטגוריותתרפויטי

פעם ראשונה שהרגשתי אבא

פעם ראשונה שהרגשתי אבא הייתה כשהבן שלי נרדם עלי עם פה פתוח ונשם עלי את הסירחון של הפה התינוקי המתוק שלו, מעורבב עם ריח נוטרילון. שכבנו על הספה הירוקה במושב. שנינו היינו עייפים. אני הייתי עייף כי לא ישנתי כמו שצריך כבר לא יודע כמה זמן. הוא היה עייף – כי הוא תינוק. הסירחון המתוק מהפה שלו הטריף אותי. אבל לא זה מה שגרם לי להרגיש אבא. מה שגרם לי להרגיש אבא זו התחושה שאני בר מזל שזה קורה. שיש לי את הפריווילגיה לנשום את האויר שיוצא לו מהפה. שאני רוצה עוד מזה. כמה שיותר. שאני יכול להמשיך להסניף את זה עד אינסוף.

להמשיך לקרוא
קטגוריותתרפויטי

הזווית הגברית על חווית הלידה

עשר בלילה. הילד ישן. אשתי מרגישה שהצירים מתחזקים ושהיא כבר רוצה לנסוע לבית היולדות. היא מתקשרת לאמא שלה שתבוא לאסוף אותה ומתחילה ללבוש את השמלה החגיגית שהיא הכינה לאירוע. חיברתי לה את האיזי טנס והיא מתחילה להתחשמל כל כמה דקות. היום הוא יום חמישי. עוד לא סיימתי חודש ראשון בעבודה. היום משיקים מוצר חדש, אירוע מרגש שלא היה כמותו עשורים. אמאזון בעצמם משיקים את המוצר של החברה שהתחלתי לעבוד בה רק לאחרונה. הוואטסאפ גועש, יש התרגשות גדולה בבוקר הזה לפי שעון ארה”ב. אבל זה עובר לידי. זה אולי היה נחמד לקחת חלק, אבל ממש רק התחלתי לעבוד שם ואני שמח שאין לי שום משימה שקשורה לזה וגם שאין ממני ציפיות. ובכלל, אני כרגע עסוק במשהו אחר.

להמשיך לקרוא