קטגוריותלהאיר בכל האור

אפקט הגולם

גולם. פוטנציאל לא ממומש. כך הרגשתי רוב הזמן. ובמידה רבה – עדיין.

האם פרפר, אחרי שיצא מהפקעת, שוכח את חוויותיו כזחל? האם מיד הוא משיל מעליו את תסמונת המתחזה? והאם גורלו היחידי של הפרפר להפנט ביופיו למשך שבועיים בלבד, ואז למות?

***

לעולם לא אשכח את השיחות הראשונות שניהלתי עם הדף. הייתי בן 14 בערך, והייתי צריך אוזן קשבת. היו הרבה אוזניים פוטנציאליות אמיתיות – חברים, ידידות, מדריכים בפנימיה, אנשי צוות למכביר. אבל אני מצאתי מפלט רק מול הדף. זה לא היה ממש יומן, יותר דיאלוג. או מונולוג. כמו התוודות בשיחה עם כומר – רק צד אחד מדבר, אבל הצד השני קיים, מקשיב. בסוף השיחה הרגשתי הקלה.

מצאתי את עצמי חוזר לדבר עם הדף לעיים קרובות. באחת הפעמים שאלתי אותו, את הדף הלבן עם השורות הכחולות הסימטריות ועם הלוגו של בית הספר בצד השמאלי העליון, “תגיד, למה אני כותב אליך?״.

הדף לא ענה. אבל הצורך נשאר. לפעמים מודחק, לפעמים מובהק. במקרים מסוימים תוקף כמו קריז, לכתוב – במה שזמין. נסעתי פעם בשבועיים במונית שירות בירידות החשוכות מירושלים, שומע אביב גפן בדיסקמן וכותב הודעות לעצמי בטיוטות של טלפון שאז עוד לא קראו לו טיפש. שלוש לחיצות על כפתור כדי להוציא כל אות. אבל לא היה מנוס – הסתדרתי עם מה שהיה.

כשטסתי לפולין, לא פחות מלראות את המקומות היה חשוב לי לכתוב, לתעד. כאילו הכתבים שלי הם תיעוד לשואה עצמה. האמת – רציתי לשמר לעצמי את החוויה. ידעתי שאני לא מצליח לעכל בזמן אמת, אז השארתי רשומות, שאוכל לחזור אחר כך ולנתח.

הייתי בתוך הביצה עדיין. אפילו ההנאה מלכתוב מבחנים בהיסטוריה כל גבי אותם דפים עם הלוגו המתנוסס על גביהם לא עזרו לקליפת הביצה שלי להיסדק. נשארתי שם, מחכה לרגע הנכון לבקוע ולצאת אל העולם.

זה קרה שנים אחר כך. כשלילד שלי היה קשה בנסיעות, סיפרתי לו סיפורים. ופתאום הסתבר שזה עובד לא רע. שאני יודע לספר. כמה חודשים אחר כך כתבתי לראשונה קורות חיים, ניסיתי לסכם שבע שנות תעסוקה ולסמן את נתיב הקריירה שלי. הבנתי, בזכות הסיפורים באוטו, שאני מספר סיפורים – סטוריטלר. בהייטק זה בא לידי ביטוי בתור סטוריטלר של טכנולוגיות. ואפילו לא המצאתי את זה, תפקיד כזה כבר היה קיים בחברות, קוראים לו product marketing. זה היה רגע של פיצוח מושלם. בהמשך גיליתי שאם אני מספר את הסיפור שלי נכון – מוכנים לשלם לי שכר נאה עבור תפקיד כזה.

ועדיין, למרות שכתבתי המון מסמכים וסיפרתי המון סיפורים, בפורמטים שונים – עדיין לא התחלתי להתגלם. הכל היה בתוך עולם העבודה. בטקסטים שמטרתם להסביר מוצר, למכור ערך, למשוך לקוחות. באינפוגרפיקות יפות, בדוכנים של תערוכות, באתרי אינטרנט, ועוד. אבל מדי פעם, כשהיה עמוס לי על הלב, הייתי יושב וכותב לעצמי. שוב מדבר עם החבר משכבר הימים. הוא לא נטר לי, תמיד קיבל אותי בחיוך וחמלה. אף פעם לא שפט, רק שמח בהיותי.

להמשיך לקרוא
קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

רגע אחד, חיים שלמים

אני עומד על הבמה, הגיטרה תלויה עלי. חיקוי של פנדר סטרטוקאסטר שחורה, אבל כזו שנשמעת הרבה יותר טוב מסתם חיקוי. יד שמאל שלי מחזיקה את הצוואר שלה, יד ימין מחזיקה מפרט. אני מקווה שהזיעה בידיים לא תגרום לי להחליק מהשריג הנכון ושהמפרט לא יפול לי.

עשינו את זה המון פעמים יחד, וזה גם שיר מאוד פשוט. אפילו סולו אין לי, רק להחזיק את הריף והאקורדים בבתים. אבל הלב לא משתכנע, הדופק על מאתיים. והזיעה – היא כבר מתחילה לנזול מכף היד על האמה. מזל שחשוך ולא רואים.

גם האולם עצמו חשוך. אני לא רואה אף אחד בקהל. אבל אני יודע שהם שם, אני מרגיש אותם. יושבים על הכסאות הכתומים של האודיטוריום הוותיק. זו התנסות טובה. סוף סוף הלהקה יוצאת מחדר החזרות ומקבלת במה. סוף סוף אנחנו מממשים את מה שעבדנו עליו בשבועות האחרונים. כל השכבה פה בטוח, ויש בטח גם משכבות אחרות. גם החבר׳ה מבית הספר באו, לא רק מהפנימיה. אני מקווה שהשיר הזה לא יהיה יותר מדי בשבילם, בכל זאת שיר פאנק רועש ולא מוכר.

אני צריך להתרכז. שלא לפקשש. אני לא סתם יושב בחדר שלי ומנגן, אני מחובר למגבר העוצמתי. תכף כל האודיטוריום ישמע כל תנועה שלי על המיתרים וכל חצי פריטה. הזרקורים נדלקים עלינו, אני מסנוור. אם חשבתי שהדופק כבר בשיא – גיליתי שהוא יכול לעלות עוד. אני לוקח נשימה עמוקה, ואומר לעצמי שאני מוכן.

תראו אותי, עומד על קצה הצוק, מסתכל על הים הזה, הכחול, העמוק, המהפנט. לוקח נשימה ומוכן לקפוץ קדימה. הראש אומר שאני הולך להתרסק על הסלעים שלמטה, אבל משהו מבפנים יודע שאני הולך לעוף עכשיו, לחוות משהו שלא חוויתי לפני ושאני מאוד מאוד רוצה. חוויה ראשונית, עוצמתית. משהו שהופך אותך מעוד יצור שמתהלך על פני האדמה, לכזה שחווה חוויה שמיימית. חוויה שמתעלה על חוקי הטבע.

אני מדמיין את סגרון נותן קצב. מקלות התופים שלו פוגשים אחד את השני, ואני שומע אותו אומר בשקט ״וואן, טו, טרי, פור״. סגרון, כמו גם אסף הבסיסט ואורטל הזמרת מחכים שאתחיל. השיר הזה מתחיל בריף גיטרה ורק אז הלהקה מצטרפת.

אני מוכן. הנה זה בא.

אני מוודא שהאצבעות מונחות על השריג החמישי במיתר הרביעי, ואני מתחיל את הריף. הפריטה פשוטה, הדיסטורשן עוצמתי. כמה אני אוהב את הרעש שאני מפיק.

הנה סגרון נותן קצב בהייט. תכף הם מצטרפים אליי.

אורטל אומרת ״שלום״ קצר למיקרופון ואיתה מצטרפים אלי הבס והתופים. אף פעם לא שמתי לב כמה עוצמה יש לבס וכמה ביטחון נותנים לי התופים. אני כבר לא לבד. התחברנו. יש לנו שלם שגדול מסך חלקיו.

אורטל מתחילה לשיר.

בום. הגענו כבר לפזמון. אומנם זה שיר קצר, אבל הוא עובר מהר מדי. רק התחלתי להינות, למרות הלחץ.

כמה אנשים בקהל קמו והתקרבו לבמה. הם זזים לפי הקצב של השיר. לפי מה שאני מנגן. לא ציפיתי לזה. באף הופעה בפנימייה לא קמו לרקוד, תמיד יושבים בכיסאות. איזה כיף!

ממשיכים לבית השני. הגוף יודע לנגן, מעצמו. אני יכול קצת לשחרר. אבל לא לשחרר מדי, שבכל זאת לא אעשה טעות. אני מסתכל על אסף. הוא קולט אותי ואנחנו מתקרבים אחד אל השני, נצמדים גב אל גב, ומניעים את הראש לפי המנגינה.

למטה החבר׳ה נצמדו אל הבמה כאילו שפכו את האודיטוריום והם לא יכולים להמשיך לשבת, חייבים לקום ולהתקרב.

מגיעים לחלק האחרון. אני מרשה לעצמי לקפוץ. זה רק אקורדים עכשיו. האנשים למטה קופצים איתי. כאילו חיברו את כולנו לאותו מושך בחוטים. כולנו מופעלים יחד באותו הכח, וגם מחוברים אחד לשני בכח אנרגטי קסום.

אנחנו אולי שלוש דקות לתוך השיר, אבל אני מזיע כבר לא רק בידיים אלא בכל הגוף. הדופק של הלחץ התחלף בדופק של מאמץ, אבל השרירים שלי רפויים. אני נשען לתוך מה שקורה פה. אני מאפשר את הריחוף הזה ומסכים להינות מהנוף של הים מבלי שיש מתחתיי אדמה. זה בדיוק למה השקענו את השעות בחדר החזרות, וגם לבד בחדר. ולמה בלעתי את הכאבים באצבעות מהמיתרים החותכים, ולמה ביצענו את השיר הזה שוב ושוב ושוב. בדיוק בשביל מה שקורה פה עכשיו.

השיר נגמר. סיימנו. אנחנו מעבירים את הבמה ללהקה של השכבה מעלינו. אבל הייתי ממשיך לנגן פה עוד שעה. אולי גם זה יגיע מתישהו. אבל כרגע – אני פשוט מוקיר תודה על מה שקרה פה. עוד לא ממש מעכל. רק מבין שחוויתי משהו שמשנה אותי. שהופך אותי למישהו קצת אחר, שזווית ההסתכלות שלי הולכת להשתנות.

מסתבר שהמדריך של השכבה שלנו צילם אותנו. יש לי תמונה של הרגע הזה: חולצה ירוקה ארוכה צמודה, גיטרה שחורה, אני בטירוף, והאנשים מתחתיי גם. רגע אחד. חיים שלמים.

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האור

סיכום השנה הראשונה באנגליה

היי אחי היקר, יצא שלא כתבתי לך הרבה זמן. אני חושב שפעם אחרונה סיכמתי לך את שלושת השבועות הראשונים באנגליה, והשבוע כבר ציינו פה שנה.

בהתחלה חשבתי שאכתוב לך לפחות כל חודש. הרגשתי כמו שגריר של החיים האלטרנטיביים האפשריים, שמעודד את חופש הבחירה ולקיחת האחריות האישית. או לכל הפחות שממלא את היום בכמה רגעים של נחת. אבל בינתיים המציאות כיוונה אחרת.

אני מרגיש צורך להתנצל או לפחות להסביר לך למה לא כתבתי כל הזמן הזה. זה אולי יהיה קצת יותר טכני ופחות ציורי, אבל זה מה שמרגיש לי לנכון אחרי כל הזמן שעבר.

זה מתחיל מהיחסים המורכבים שיש לי עם הרשתות החברתיות. בגדול אני שונא אותן, בעיקר את פייסבוק. אני מקבל מהן ערך, אבל הן גם שואבות זמן ואנרגיה, וגם הפילטר והפורמט שנדרש כדי להעביר בהן תוכן לפעמים הורג את מה שיש לי להגיד.

בהתחלה באמת שיתפתי מה קורה. בפוסטים, בסטוריז. לא פרסמתי בבלוג האישי באתר ואני מצטער על זה בדיעבד. אבל כן המשכתי לכתוב ולהתקדם עם הספר שאני עובד עליו.

ואז ביוני, שזה חודשיים לתוך המעבר לאנגליה, ובזמן אמת הרגיש כמו המון זמן, נסענו לחופשה בקוטסוולד. זה נחשב האזור הכי יפה של אנגליה והוא באמת מדהים. חופשה ספונטנית לשני לילות שהפכו לשלושה. היינו בסטראוד, שנחשבת עיר היפית, והיה שם פשוט מדהים. היה כל-כך כיף, שהרגשתי שאני לא יכול לשתף את זה ברשתות החברתיות. שזה יפגום בחוויה הנהדרת שהיתה לנו שם. כשחזרנו הביתה, הוורדים בחצר של הבית ששכרנו בדיוק פרחו וקיבלו את פנינו ורדים יפיפיים נהדרים.

קצת אחרי החופשה הזו סוף סוף מצאנו בית שמצא חן בעינינו והתחלנו תהליך של לקנות אותו. הצלחנו לקבל משכנתא (בלי קרדיט סקור!), ובעצם הפסקנו לנסוע המון בין כל הכפרים במחוז קיימברידג׳, כי זו היתה הסיבה העיקרית לכמות הנסיעות הרבות שלנו – לראות עוד ועוד בתים – עד שמצאנו את האחד.

אבל לא הפסקנו להינות. כל החיים היו כמו חופשה. בכל שבוע היה פה איזה פסטיבל: החל מפסטיבל בירה, דרך פסטיבל התות, דרך לונה פארק נודד אחד, לאחר, לשלישי, דרך ״סתם״ טיול בטבע, או בעיר חמודה כזו או אחרת או שלישית, או שלושים.

בספטמבר נסענו לעוד חופשה בסנטר פארקס וגרנו בבקתה ביער, כשמחוץ לבקתה מטפסים סנאים ועוברים איילים וברווזים. 10 דקות מהבקתה היה לנו פארק מים ושפע אטרקציות אחרות (שלא עשינו כמעט אף אחת מהן כי המגלשות והבריכות הספיקו לנו).

מפה לשם – הגיע אוקטובר. ספציפית השביעי באוקטובר. אני לא צריך לספר לך מה היה שם. אגיד שמאוד הושפענו, וזה טלטל אותנו מאוד. אני חושב שבגדול מנעד הרגשות שחווינו היה פחות או יותר על אותה סקאלה של אנשים שנמצאים בישראל – מהאימה, הזעזוע, ההלם, דרך הפחד והכעס, והאבל ועוד דברים שמאוד קשה לתאר במילים.

אני חושב שיש שני הבדלים משמעותיים מעצם היותנו במדינה אחרת: האחד הוא חווית הפער אל מול המציאות עצמה, והשני הוא היכולת לבודד את הילדים מהאירוע. בראש היינו בנגב המערבי ובזוועות. קפצנו לכל קול של אופנוע, ודמיינו אנשים מסתובבים בתוך הבית בלילות. במציאות – הכל כל-כך שקט, רגוע ובטוח. המטוס היחיד שטס פה זה כי למישהו יש זמן פנוי וכסף לפתח תחביב של הטסת מטוס. אנשים מתעסקים באם העיריה גזמה את העצים בזמן וניקתה אחריה. אני לא אומר את זה בהתרסה, אלא כדי להמחיש את הפער שחווינו. זה היה מאוד מבלבל. על היכולת לבודד את הילדים מהאירוע אין לי הרבה מה להגיד, זה פרייסלס.

בסוף אוקטובר נגמרה כל הבירוקרטיה של קניית הבית ובתחילת נובמבר עברנו לבית החדש שלנו. שלנו-שלנו. בבעלותנו. לא דמיינתי שלהיות בעל בית ישנה לי כל-כך הרבה. פתאום ראיתי מישהו אחר מסתכל עלי מהמראה. לקבל את המסמך ממרשם האדמות שבו מסמנים את חלקת האדמה שרשומה על שמנו היה מאוד מרגש. ועוד במדינה כמו אנגליה, שבה לכל מסמך יש משמעות וערך, והדברים מאוד מקובעים וברורים ולא זזים לשום מקום. יש לזה המון המון משקל וקרקוע. שורשים שבמובן מסוים מעולם לא היו לי.

עם המעבר לבית החדש, למעשה פתחנו פרק חדש. אחרי חצי שנה שבה כבר הכרנו את השכנה החמודה, את הכבישים של הכפר וכל מה שסובב לו. את השדות היותר נוחים לרוץ בהם, ואת הדרך הכי קרובה להגיע לגינה של הכפר – עברנו לכפר חדש. אמנם הוא בסך הכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהקודם, אבל הרבה דברים עכשיו היה צריך לעשות מחדש. לא רק ביטוח ודברים כאלה, גם למשל ללמוד מחדש איפה עושים טיול בוקר בטבע. לא שחסר, אבל צריך לייצר העדפה חדשה ולסלול את השביל שלך מחדש. רק שהפעם היינו בתוך הטראומה של השביעי באוקטובר, וכבר הייתי עייף מיותר מדי דברים חדשים.

ואז הגיע גנרל חורף ומצאנו את עצמנו בהרבה פחות תזוזה באנגליה. היה קר בחוץ ונעים בבית. מה שכן – נסענו פעמיים לישראל. פעם אחת בגלל אירוע חירום רפואי במשפחה, ובפעם שניה לחופשה כדי לתקן את החוויה הראשונה. לא אתיש אותך בכל החוויות משתי הנסיעות האלה, וקצת שיתפתי בזמן אמת.

אני חושב שיותר מהכל, הנסיעה הראשונה שיקפה לי כמה השתניתי. כמה דברים שהיו מעצבנים אותי בישראל עדיין מפריעים לי, אבל כבר לא חודרים אלי. כמה הם פחות נוגעים לי, כי אני במקום אחר. וגם כמה שכבות של מגננות הורדתי. כמה אני יותר פתוח אל העולם ומחובר לעצמי. וגם כמה זר אני מרגיש באנגליה מול האנשים, גם זה השתקף.

הנסיעות לישראל גם עוררו לי מחדש את החשק לכתוב, חשק שקצת נעלם מאז השביעי באוקטובר. הצלחתי להתקדם עוד עם הספר שלי.

הנסיעה השניה לישראל פתחה פרק חדש. מאז אני פחות עסוק במצב בישראל, עם הרבה יותר פריחה מלבלבת מסביב, עם טמפרטורות שהולכות ועולות ובעיקר ימים עם הרבה יותר שעות אור. המון שעות אור, אולי יותר מדי. מצאתי את עצמי מפתח הרגלי תזונה חדשים, בריאים עוד יותר. לא מתוך החלטה עקרונית, בעיקר מתוך רצון.

וזה פחות או יותר איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. עם הפנים קדימה, בהתרגשות גדולה מהחיים עכשיו וממה שצופן לנו העתיד. עם ציפיה וסקרנות.

אני מקווה שלא יעברו שוב חודשים ארוכים עד הפעם הבאה שאכתוב לך. אני מקווה שבקרוב אכתוב לך ואספר יותר בפירוט על רמת החיים ואיכות החיים שעלתה, על השקט, על הפחים שכבר למדתי לתפעל ושלפעמים אני משתעשע בניסיון להיות binfluencer (הראשון ברחוב שמוציא את הפחים ומסמן לכל השכנים איזה פח צריך להוציא הפעם), על החוויה החיובית של לסיים את התהליך של הוצאת רישיון נהיגה בריטי, על הנגרית שהבאנו לבנות לנו מדפים בארון, על כמה נעים ופשוט היה להעביר את הרכב טסט וטיפול שנתי, על האיש מקצוע שהבריז לנו מלתקן את השער לבית ועשה סצינה מאוד לא בריטית-אופיינית, על העצים והירוק פה, ועל עוד הרבה דברים שמרכיבים את הפאזל של החיים החדשים שלנו.

אני גם מקווה שהחדשות שמגיעות מישראל לא ייצרו פער גדול מדי, כי אני לא יכול לשתף על דברים כל-כך שוליים בחיים של בן אדם, למרות שאלה החיים עצמם, כשהמיינד שלך ושל אחרים סביבך, וגם שלי, עסוק בדברים הרבה יותר הישרדותיים והרי גורל.

בקיצור, אני מקווה שהתקופה הקרובה תביא חדשות טובות לכולם.

נשיקות בינתיים.

רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:

קטגוריותלהאיר בכל האור

איך לשלב הורות וקריירה?

השילוב של להיות הורה ולעבוד דורש איזון עדין.

אני חושב שזה אחד האתגרים הכי גדולים שיש לאנשים בעולם המודרני. השאלה הזו מעסיקה אותי כבר 7 שנים – ועדיין לא מצאתי תשובה מעבר ללחפש את האיזון הזה מחדש בכל יום ויום.

אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי כשהבכור שלי נולד, זה לחזור לעבוד אחרי שבועיים. לא הבנתי איך זה הגיוני שאני אוותר על להיות איתו, ועל לעזור לאשתי, ואיך אפשר להתעסק במשהו אחר. כל דבר בעבודה נראה לי טפל ביחס ללהיות איתם. אחרי זה לא הבנתי איך מצפים ממני לתפקד במשך יום עבודה שלם, כשמה שכולם קוראים לו בוקר הוא לכל הפחות צהריים מבחינתי.

Fast forward כמה שנים קדימה – מצאתי את עצמי זה ששואלים אותו איך אנחנו מצליחים לתפקד בסיטואציה של שני ילדים בחינוך ביתי פלוס עבודה מהבית.

החברים שלי בנטאפ הזמינו אותי לדבר על הדברים האלה בפודקאסט ״של מי הקוד הזה?״.

דיברנו (בין השאר) על:
– איך פגיעות ושיח כנה עוזרת לתפקוד טוב יותר בעבודה
– המעבר בין מוד עבודה למוד בית
– ההחלטה לעבור לגור במדינה אחרת

את הפרק הזה הקלטנו שבוע לפני שעברתי לאנגליה.

הוא עלה לאויר ב-4 באוקטובר, והפוסט לגביו התעכב בכמה ימים בגלל תיאומים מול הקורפורייט. התכוונו לפרסם פוסט ביום ראשון, 9 באוקטובר. אבל במקום זה כולנו היינו עסוקים בלהבין איך העולם התהפך עלינו.

כמעט חצי שנה אחרי, ולציון שנה לרילוקיישן – נראה לי שהגיע הזמן לתת לתוכן הזה במה.

החברים שלי בנטאפ

רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:

קטגוריותלהאיר בכל האור

ילד טוב

נכנסתי לבארבי באיחור וראיתי אותו על הבמה. בטבעיות כזו, מרגיש בנוח, מפעיל את כולם, ורואים שהוא נהנה.

“הוא מהבני זונות האלה”, חשבתי לעצמי, “שהכל בא להם בקלות, שהם לא מתרגשים מכל דבר, שהם לא חושבים יותר מדי. שפשוט עושים ולפעמים מצליח להם ולפעמים לא, אבל הם בסדר עם זה בכל מקרה. שהם קיבלו מספיק אהבה ללא תנאי ומרגישים בטוחים בעולם. שלא כל דבר חודר אליהם ויכול לפצוע אותם. שהם לא מסתובבים עם שריון 10 קילו כדי להגן על הלב הרגיש שלהם”. הלוואי שגם אני הייתי כזה. בעצם לא, לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר, אבל איזה כיף לו.

הרי זו הופעה ראשונה שלו בבארבי. סולד אאוט. הוא בקושי הוציא אלבום לפני חודש וכל הבארבי יודע את המילים. ועל האיפי הקודם הוא זכה בפרס אקו”ם, וזו הייתה חתיכת יצירה קיצונית.

איך זה יכול להיות? משהו לא מסתדר לי. It’s too good to be true. אני כבר מכיר מספיק את העולם כדי לדעת שזה לא יכול להיות אמיתי. נדחפתי בין האנשים כדי להתקרב לבמה ולקלוט אותו טוב יותר. לנסות להבין מה הסיפור שלו.

נגמר השיר. זה הראשון או השני מתחילת ההופעה, לא הייתי בטוח. “למה הוא שר ורץ על הבמה עם דגל ישראל? מה הקשר?” חשבתי לעצמי.

“התחשק לי להיכנס עם הדגל. לא יודע למה, פשוט התחשק לי”, אמר תמיר. הוא גם ידע שכנראה אנשים שואלים את עצמם, הוא מספיק רגיש לזה, גם חשוב לו לענות על השאלה המרחפת הזו, וגם זה היה נשמע כמו התנצלות. כמו וידוי על זה שהוא היה צריך פרופס שייתן לו ביטחון להתחיל את ההופעה. אז למה לא לקחת משהו שמשדר עוצמה וכח כמו דגל, לפחות לכאורה?

כבר התחלתי להבין שיש סיבה למה משהו לא הסתדר לי. הוא לא מהבני זונות האלה, אם יש כאלה בכלל.

ההופעה מעולה. הוא פרפורמר מעולה. יודע להקפיץ את כולם, מפעיל את הלהקה והקהל וכולנו נהנים יחד איתו. הוא הראפר הלא-ראפר הכי טוב שראיתי. הופעה מעולה, בטח בשביל הופעה אמיתית ראשונה. זה למה אני אוהב ללכת להופעה של אמנים בתחילת דרכם, כי אז אפשר לראות את הסדקים. לפני שהפכו למכונות משומנות, לפני שנכנסו לתוך הדמויות שבנו לעצמם. לפני שנוצרה הדינאמיקה הייחודית שלהם עם הקהל שלהם. כשזה רק מתחיל להירקם. להרגיש את הקסם הזה נוצר. זה הקסם שאני אוהב להיות חלק ממנו.

עובר שיר ועוד שיר, והוא נותן בראש. ובין השירים יש קטעי קישור שבנויים היטב. טוב מדי. אי אפשר לחשוד שהם ספונטניים. כתובים, מוקראים, משוחקים. ותמיר הוא מאלה שהם גם שחקים, גם זמרים, גם מנחים, גם מצחיקים. מה שיבחר לעשות – הוא יהיה בו טוב. והוא עושה את זה. הוא בוחר להיות על הבמה, בבארבי, בכאן 11, בארץ נהדרת, איפה לא.

נתקלתי בו פעם ראשונה בסרטונים בפייסבוק מתוך תכנית דבילית של “כאן”. אבל הסרטונים האלה קרעו אותי מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי כמו שצחקתי ממנו. ואז הסתבר שהוא עשה עוד תכנית, שהוא יוצא לסידורים עם כל מיני אנשים מפורסמים יותר או פחות. יושב לאכול חומוס עם רביד פלוטניק, הולך לסידורים עם דנה פרידר. כאילו הוא חבר שלהם. בגובה עיניים, אמיתי, חשוף. פשוט הוא עצמו. מדבר על זה שהוא לא יודע מה הוא יעשה בחיים. על זה שהוא לא בטוח במה בדיוק הוא טוב. וזה בדיוק מה שהוא טוב בו – להיות עצמו.

ובהופעה – הוא עצמו. שר את השירים שהוא כתב. עם הלהקה שהוא בטח הרכיב בעצמו. עם הקהל שאסף. אמנם הוא שר עם אוטו-טיונר, וניכר שהוא זייפן רציני, אבל לא נורא, בימינו זה כבר מקובל.

ובכל זאת, משהו באיך שקטעי הקישור האלה תפורים כל-כך גרם לי לחשוד שוב. הם תפורים מדי, מוכנים. שלא ייתפס ברגע של מבוכה. שההופעה לא תיפול על זה. זה הפך להיות מופע מוזיקלי בשילוב עם מופע סטנדאפ כמעט. הרגשתי שמסתתר מאחורי זה פחד. פחד להיתפס לא מוכן. פחד להיות בחוסר שליטה. פחד מהופעת בכורה ומה יכול להשתבש בה.

כלומר הוא כן חשב על זה. לא רק חשב, הוא כל-כך פחד מזה שעבד מאוד קשה כדי להכין את כל הקטעים האלה, התאמן עליהם, שיחק אותם בצורה מצוינת, וניכר שזה לא מתוך אלתור.

כבר השתכנעתי שלא רק שהוא לא מהבני זונות שקיימים רק בדמיון או בסרטים, אלא שהוא כמעט הפוך מהם. שהוא כמעט כמוני (רק שכמוני אין עוד אף אחד).

רגע לפני שההופעה נגמרה הוא אמר את זה. אחרי היעני סוף ההופעה, הקריאות להדרן והחזרה המתוכננת להדרן, אחרי כל שאר השירים, אחרי שאמר תודה לכל הנגנים בלהקה, הקריא וציין כל אדם שעזר לארגן ולהפיק את המופע הזה, ושניה לפני השיר האחרון – הוא סיפר על זה שהוא היה בוכה הרבה. שבבית הספר הוא היה רגיש מדי והוא ניסה לשמור על הלב אבל הדמעות יצאו לו בכל זאת. עד שאבא שלו אמר לו שיפסיק לדבר מהלב וידבר מהראש. וזה עזר. הוא הפסיק לבכות. אבל הוא גם הפסיק להקשיב ללב. ובשנים האחרונות הוא עובד קשה כדי שהלב שלו יסכים לדבר שוב.

ובמילים האלה החלו להתנגן הצלילים של השיר האחרון – “ילד טוב”:

“מה הראו לי? את השד של הבנק
מה הראו לי? את הגב של היד
העמיסו לי בתיק כל מה שלא חשוב
אני לא כמוהם אבל ילד טוב.”

ילד טוב / תמיר בר

וזה כל הסיפור. זו האמת. גם תמיר מרגיש אאוטסיידר. גם תמיר ילד טוב. ומי וכמוני יודע כמה קשה להפסיק להיות ילד טוב. כמה קשה להקשיב לעצמך ולעשות מה שנכון לך. כמה קשה פשוט להיות אתה עצמך.

ופה הבנתי שצדקתי – שבניגוד לרושם הראשוני, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה, בניגוד לדמויות – תמיר עובד קשה. הוא מתמודד עם העולם כמוני, כמו כולם. הוא מפחד, הוא חווה תסמונת המתחזה. הוא אמיתי, הוא חי. הוא לא איזה סיפור סינדרלה. ואיזה מזל שהוא כזה. איזה מזל שהוא לא מנסה להיות סופר-הירו. איזה מזל שיש אנשים כמוהו. איזה מזל שהוא הוא.

אני לא כמוהו, אבל ילד טוב.

קטגוריותלהאיר בכל האור

יש לי אופי מתולתל, מסתבר

הרבה שנים ניסיתי להסתיר את זה, ולא בכוונה. בעצמי לא ידעתי.

במשך שנים הקפדתי להסתפר כל חודשיים-שלושה, וחס וחלילה שהשיער יהיה ארוך יותר מסנטימטר-שניים. זה היה נוח – לא צריך לחפוף, לא צריך להסתרק, ולא צריך להתבלט. זה נכון גם על הרבה אספקטים אחרים בחיים באותה התקופה- הייתי בתלם. הייתי כמו כולם.

זה לא שלא היו נסיונות לצאת מהשבלונה. אנשים סביבי אפילו אמרו לפעמים שאני משוגע מבפנים. אבל רוב הזמן זה לא בא לידי ביטוי. בכיתה ט׳ פעם ראשונה עשיתי גלאח, ואהבתי את זה. זה היה קצת צעד אנטי העולם, נון קונפורמיסטי כזה. אולי רק אני ראיתי את זה ככה. אבל היה בזה משהו כיף.

כשהייתי ילד היה לי שיער בלונדיני חלק, כמו ילד רוסי טוב. אבל מאז כיתה א׳ בערך לא היה לי שיער ארוך. בתיכון פעם אחת ניסיתי להאריך, אבל גדל לי שער שהתחיל חלק ובאורך מסוים התחיל להתקרזל בצורה לא מוסברת. הדבר היחיד הברור שאני יכול להגיד עליו זה שהוא נראה כמו השיער של קרמר מסיינפלד. בסופו של דבר – נשברתי והסתפרתי.

בצבא כמובן שמרתי על שיער קצר, אבל מדי פעם, רק למשך סופשבוע – הייתי עושה מוהיקן, מתפרע קצת, ואז מגלח הכל. מאז, הייתי כמעט כל הזמן עם שיער קצר. לפעמים קצר יותר, לפעמים קצת פחות, לפעמים עושה גלאח, אבל אף פעם לא מעבר לאורך של מספר סנטימטרים. במשך שנים שמרתי שהשיער לא יגיע לאורך הלא מוסבר הזה ובעצם – לא הכרתי את השיער שלי. לא הבנתי אותו, ולא אפשרתי אותו. עד לפני שנתיים.

אז הילד הנפלא שלי, שלא הסכים לספר את השיער החלק והמושלם שלו, אמר לי: “אם אתה רוצה לא להסתפר, פשוט כל פעם שמישהו שואל אותך אם אתה הולך להסתפר, תענה בצורה נחושה: לא!”. פתאום הבנתי כמה הוא צודק. תמיד הילד הזה מגלה לי את עצמי, וגם בהקשר הזה הוא עשה את זה. אז לפני שנתיים החלטתי שאני לא מסתפר. לא בהכרח מאריך שיער, פשוט מחכה עם זה. שומר קצת על הסקרנות ומחכה לראות מה יוצא. מאפשר אותו.

ולאט לאט הוא גדל. הגיע השלב המוזר, ואפשרתי אותו. אז הגיע השלב המכוער, ואפשרתי גם אותו. כשחשבתי שעברתי את השלב המכוער – הגיע השלב העוד יותר מכוער. וגם אותו אפשרתי. פשוט שחררתי את העניין ונתתי לשיער שלי להיות. ואז הבנתי שבעצם – אני מתולתל. שהתפיסה שלי על שיער חלק (שאח״כ קורה לו משהו) מבוססת על תמונות ילדות אבל מאז השתניתי הרבה. שהדבר הזה הוא תלתלים, ואם אני לא משגע אותם – הם אפילו יפים. השיער גדל והפך כבר לשיער ארוך. יכולתי לאסוף אותו לקוקו, ויכולתי להשאיר אותו פזור. בימים טובים ממש אהבתי אותו. תלתלים, אמיתיים כאלה, עם בקבוקים והכל.

פעם ראשונה שהרגשתי שאני נותן לשיער שלי מקום. שאני מכבד אותו. שאני מכבד את עצמי. ומאפשר לעצמי להתבטא בעולם, באמצעות זה שאני לא מסתפר. אבל היתה בעיה. השיער דרש תחזוקה: הוא דרש לסדר אותו, לחפוף, לשים גלייז, לאסוף אותו, לפזר אותו – כל דבר הפך לשיקול, ודרש תכנון.

מראש אמרתי שאני לא הולך להשתעבד לשיער ואני רוצה לעשות את המינימום, רק שיראה סביר. אבל גם המינימום הזה הרגיש לי יותר מדי. אז החלטתי שזה מספיק להפעם ושאני רוצה לקצץ אותו. לא לשיער קצוץ כמו של פעם, אבל לוותר על השיער הארוך. בצורה לא אופיינית, בלי לעשות לזה over thinking, להסתפר וזהו.

ובאותו היום גם הבנתי שאני אתן לו לגדול שוב. לא מתוך חרטה, אלא מתוך אפשור. יכול להיות שהוא לא יהיה ארוך, אבל אני לא רוצה לחזור יותר לתוך הקופסא ההיא. מרגע שטעמתי את החופש – קשה לחזור חזרה. ונזכרתי בעוד משהו: נזכרתי ש-less is more. כבר הבנתי את העומק של המשפט הזה על הרבה תחומים בחיים: על אוכל (שלא צריך לאכול הרבה כמו שחשבתי וחונכתי), על איך להימנע מפצעים בפנים (פשוט להפסיק לסבן אותם), על נעליים (שבתכל״ס לא נחוצות ובגדול מפריע ל-200 אלף העצבים ברגל לעשות את העבודה שלהן), על חינוך הילדים, על העבודה והפרנסה, ועוד ועוד. ואז פתאום הבנתי שזה נכון גם על שיער. שצריך לחפוף אותו פעם באף פעם. שעדיף פשוט לא להתעסק איתו. שהגוף והטבע יודעים לעשות את העבודה שלהם וככל שאתערב יותר – אני רק אפריע. אני כבר מרגיש את זה על השיער הלא-מאוד-ארוך שיש לי עכשיו. שחפיפה מייבשת לי את השיער ולוקח לו לפחות שבוע לחזור לעצמו. שאם אני פותח אותו עם האצבעות אז הוא נהיה פחות יפה. פשוט לא לגעת. וזהו.

כמו תמיד בדברים האמיתיים בחיים- הפתרון פשוט להבנה, אבל קשה ליישום. בכל מקרה, הפעם אני בגישה די חדשה לעצמי: לאפשר, ומבלי להתערב. לאפשר לשיער לגדול ולהשתדל לא להפריע לו.

אני סקרן ואופטימי.

אעדכן…

קטגוריותלהאיר בכל האור

חודש ראשון באנגליה

היי אחי היקר,

אני יודע שאתה מתעניין במה שקורה אצלנו עם המעבר והכל, אבל לא יוצא לנו לדבר כמו שצריך. כמוך יש עוד כמה חברים, אז אני אזום ואשתף קצת בתחושות והחוויות. אני מרגיש קצת כמו שגריר פה, שגריר של המציאות האלטרנטיבית, של מה שיכול להיות. שגריר של האנשים שהתרחקתי מהם פיזית כדי להיות קרוב יותר למציאות האלטרנטיבית הזו, אבל נשארתי קרוב אל אותם אנשים בלב.

אז אנגליה מדהימה. תתאר לך עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. עולם שבו אתה לא ממש יודע מה קורה וזה נורא נורא נעים. היו פה בחירות לרשויות המקומיות ולא היו לנו מושג. היה יום שצריך להוציא את הפח השחור, זה של הזבל הכללי (general garbage) וגילינו את זה רק כשראינו שכל הפחים של השכנים ברחוב, יש פה עוד המון דברים שקורים ואין לנו מושג. וזה ממש נעים. אפשר להתמקד בחיים עצמם. לפחות עד שנפתח יותר מודעות. מצד שני, מה שקורה בארץ הרבה פחות מרגש וגם כרגע פחות מעניין. אני משתדל לא לקרוא חדשות בכלל. כמובן שכשיש טילים ואזעקות, או משהו אחר גדול אז אנחנו יודעים על זה. אבל זה כבר שייך לישראל, לשם, לא ממש משפיע עלינו, בטח לא בצורה ישירה.

זה מעניין שבחרתי לדבר על ישראל דבר ראשון. כי דווקא אנחנו ממש חווים פה את אנגליה. יפה פה בצורה שלא תיאמן. אנחנו ממש הולכים עם שמש בכיסים. הכל פה ירוק בטירוף. יש פריחה מדהימה. זו תמיד נשמעת אמירה של מחבקי עצים או סופרים: “פריחה מדהימה”. אבל עכשיו אני מבין למה אומרים את זה. בכל פינה יש איזה צבע אחר של פרח – אדום, צהוב, שחור, ורוד, ירוק. כמות הגוונים של הירוק במרחק של מטר אחד היא פשוט לא ניתנת לתיאור. כל המנעד שבין צהוב לירוק כהה דרך כל גוון אפשרי של ירוק – כולם יכולים להיות בתוך שיח אחד. כמות המים, הנחלים, העצים היא מטריפה את הדעת ומרגיעה את הנפש. מאוד.

בכלל, מאוד מאוד רגוע כאן. וזה הרי מה שחיפשנו. שקט ורוגע. את האפשרות לנוח. וזה מה שאנחנו מקבלים. זה מרגיש כמו לצאת לבית מרגוע. אנחנו בתקופת התאוששות כרגע. אחרי שבועות של עבודה אינטנסיבית בארץ לקראת המעבר ועוד כמה ימים של התארגנות פה – התחלנו לנוח. יש עוד המון סידורים ובעיקר המון בירוקרטיות שמרגישות שלא יגמרו אף פעם. אבל בתוך זה אפשר לנוח. אפשר לנוח כי הכל מאוד מסודר, מאוד נוח, מאוד נעים.

האנגלים אגב מאוד מאוד חמודים, נחמדים ונעימים. ולא כזו נחמדות של צביעות ושל צריך. נחמדות אמיתית. של אנשים שרוצים שיהיה לאחרים נעים סביבם. בצורה מכבדת ואכפתית. כולם מחייכים ברחוב. כולם אומרים שלום. כולם מפנים את הדרך – בחנות, במדרכה, בכביש. אדם לא ייכנס לנתיב אם אין לו איך לצאת ממנו. והוא יוודא שיש לו איך לצאת משם – הוא יעצור, יבדוק אם יש לו נתיב פנוי ורק אז יתחיל לנסוע. ובהרבה מקרים יסמן לך עם אורות גבוהים, שהמשמעות של זה היא “אני מחכה, תעבור אתה”. כן, כן – בדיוק הפוך מה״תזוז!״ שזה מסמן בארץ. מה שחיפשתי זה מקום שבו יכבדו את הנוכחות הפיזית שלי – שלא ידחפו אותי, שלא יעקפו אותי בתור, שלא יקללו ולא יעמדו קרוב מדי. היה לי אלים מדי בארץ. אבל לא תיארתי לעצמי שיכול להיות מקום שבו יהיו כל-כך חביבים אליי.

יש פה הרבה כבוד. ובקטע טוב, לא בקטע של קזבלן. מכבדים אנשים. מכבדים את העבודה של כל אחד, כל אחד מכבד את עצמו, את מה שהוא עושה, ואת האחרים. וזה מורגש לא רק במרחב הציבורי ברמה הפיזית אלא גם בשירותים שמתפקדים פה. אפשר לסמוך על אנשים ועל שירותים. בימים הראשונים כשהיינו צריכים לפתוח חשבון בנק, לקנות קו סלולאר, אינטרנט ועוד הרבה שירותים – כל הזמן חיפשתי איפה הולכים לדפוק אותי. איפה הכוכביות, האותיות הקטנות, מה לא אומרים לי אם לא אשאל בצורה מפורשת. ואחרי כמה ימים הבנתי שאני רדוף. שאין את זה פה. שגם אם לא אשאל – הנציג בבנק יגיד לי בצורה מאוד ברורה איזו עמלה יקחו לי על כל דבר. בצורה מתישה כמעט – ישב ויעבור איתנו שורה שורה בטבלה על כל עמלה ויסביר את המשמעות. יגיד שמכרטיס האשראי לא כדאי למשוך בכספומט כי העמלה מטורפת, אבל בדביט אין שום בעיה, כי אין על זה עמלה. אגב, העמלות הן רק על פעולות מיוחדות. על פעולות רגילות, השוטפות, אלא שהן 95% ממה שאתה עושה בבנק – אין עמלות. חינם. כן, ככה זה פה. אתה מבין למה חיפשתי איפה דופקים אותי?ממתי נותנים לך משהו בחינם?

בדואר – לא צריך להזמין תור. אתה פשוט מגיע, מקבל שירות תוך 2 דק’, שירות אדיב ואינטליגנטי אגב, ותוך 2 דק’ נוספות אתה בחוץ. לא האמנתי. לקנות אוטו – זה בערך כמו לקנות מקרר. אתה נוסע לסוכנות, בוחר רכב, נוסע עליו אם אתה רוצה, משלם, ויוצא. ויש לך עליו אחריות כי מישהו בדק אותו, עשה טסט, ויש לך למי לפנות בחזרה אם צריך משהו. בעל הסוכנות גם ישב איתי ועזר לי להפעיל את הביטוח ולשלם את המס. זה היה החלק המורכב יותר, לקח לנו חצי שעה. בלי טלפון מקומי, בקושי עם חשבון בנק ובלי היסטוריה של חוסר תביעות. ישבנו, שילמתי, נסענו משם.

אני יכול להמשיך לספר לך, אחי היקר, על כמה כיף לנסוע פה ברכב בכבישים שאף אחד לא נצמד, עוקף או נדחף. על תרבות האופניים, על חשיבות גיזום הדשא ומיון הזבל. על תחנות הכיבוי שביום ראשון עושות שטיפת רכבים ומעלות ילדים לכבאיות. אני יכול להמשיך לפרט לך על כמות החיות שאנחנו רואים כל יום – מחיפושיות בחצר שלנו, דרך פרות, סוסים וכבשים כמעט בכל מקום שאליו נוסעים. כל יום, ממש במארג החיים שלנו. ועוד לא אמרתי מילה על כמה שטעים לנו פה.

במקום כל זה אני אבקש ממך לתאר לעצמך עולם פשוט, בית בגשם, ריחות עצים מלאים בתות. תתאר לך את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו.

תתאר לך אותנו מגשימים את כל החלומות. בחודשים האחרונים הבנתי שהחלומות שלי מאוד פשוטים: לגור בבית קטן ונעים, עם חצר קטנה מקדימה וקצת יותר גדולה מאחורה, עם רכב וחניה, עם אשתי והילדים. לעבוד ברוגע, לגדל קצת ירקות, לחוות הרבה טבע, ולנוח. אז הנה – אט אט אנחנו מגשימים את כל החלומות. אפילו קניתי גיטרה ואני מנגן בה קצת. שנים שלא עשיתי את זה. אספר לך יותר כשנדבר בזום.

בינתיים – תתאר לעצמך אותנו שומעים פה שלמה ארצי והולכים עם שמש בכיסים.

קטגוריותלהאיר בכל האור

רילוקיישן

בכל פעם שאני מסיים פרק בחיים ועובר לפרק הבא, זה תמיד אותן השורות שמנתנגנות לי בראש.

“מגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב

לפרוס כנף לומר שלום לקום ולעזוב

אל מקום שבו אני אוכל להיות עצמי

אחרי אלפיים שנות גלות רוצה להיות חופשי”

שבק”ס / נופל וקם

את השיר הזה ציטטתי כשעברתי לתל-אביב, כשהשתחררתי מהצבא, את השיר הזה ציטטתי כשסיימתי מקום עבודה שהייתי בו 7 שנים, ועל השיר הזה אני חושב עכשיו.

וזה באמת תמיד אותו המניע לעשות את השינוי: ההבנה שמה שהיה עד עכשיו היה טוב עד עכשיו, וזה הרגע שבו צריך לעשות שינוי ולעבור למשהו אחר. שמשהו אחר יותר מתאים כרגע. יותר מקרב אותי אל עצמי, יותר מדויק. תמיד ברקע יש קריאה לחופש, לטבע, למקום שבו השמש לא מכוסה בבניינים, מעבר להרים אל השדות הירוקים. ליותר פנאי, למקום שבו יש זמן יותר ארוך כמה שרק נרצה, וליותר מוזיקה שתיקח אותי למעלה ולעומק.

הפעם זה לכאורה שינוי גדול יותר. שינוי של מעבר למדינה אחרת. הפעם זה לא רק אני, זה כל המשפחה שבנינו. יש יותר השלכות לצעד הזה, לכאורה. אבל זה תמיד אותו מניע – לייצר את הסביבה שהיא יותר נכונה, יותר שקטה, יותר רגועה. במקרים רבים היא כזו שהיא דווקא נגד המיינסטרים (הם אומרים שאני לא מתאים לחיים) אבל מבפנים הנפש יודעת מה נכון לה – יש לי נשמה, יש לי שיר, יש לי ת׳דרך.

והדרך הזו היא באמת ארוכה ומפותלת, ואני באמת נופל וקם. והאמת שלא תמיד אני עם ראש מורם. אבל בסופו של דבר אני תמיד יודע מהו הכיוון הנכון, ואיפה נמצא הלב.

אני מודה לקורונה שכיבתה את הפומו לכמה שבועות, ועזרה לראות דברים יותר בבהירות. שהיא נתנה חוויה של מה יכול להיות כשיש פחות גירויים ויותר שקט.

אני מודה לה גם על זה שהיא ניתקה את הקשר בין עבודה ומיקום פיזי ויצרה אינסוף אפשרויות, כמו גם איזון הרבה יותר בריא.

אני מודה לילדים שלי שהביאו איתם אמת אינסופית ובלתי מתפשרת. האחד עורר את הילד הפנימי שלי לצעוק את האמת שלו והשני הביא איתו אנרגיה מטורפת שלא מסכימה לקבל פחות ממה שהלב והגוף צריכים בדיוק.

והכי הרבה אני מודה לאשתי שהיא החתיכה החסרה שלי. הכח המניע מאחורי כל התנועות התת קרקעיות בנפש שלי, רב החובל והמנוע של המהלך הזה, שהוא רק אלמנט מייצג אחד של החיים שלנו. וגם על זה שיש לה דרכון בריטי 😬

לפעמים אני מרגיש שהחיים הם מסע לדיוק הסביבה החיצונית אל מי שאני.

זה אף פעם לא יהיה מדויק מספיק, אבל אפשר להתקדם עוד ועוד. וכל פעם הדיוק הוא עדין יותר והצעד הוא קטן יותר.

הפעם, כך נדמה לי, זה צעד גדול שמביא אותנו לסביבה חיצונית שמתאימה לסביבה הפנימית. פרויד כתב שהקונפליקט של החיים הוא המתח הזה בין הפנימי לחיצוני. אז מעכשיו, כך נדמה לי, הקונפליקט הזה הולך לקטון.

אני ממש סקרן לגלות מה נפגוש שם, בעיקר בתוך עצמנו. כל אחד מבני המשפחה לעצמו וכולנו יחד כיחידה שלמה.

משאיר מאחוריי את הפחדים ואת הצער הכל הוא הכל אני חייב להמשיך.

קטגוריותהגיגיםלהאיר בכל האורתרפויטי

“אני נעמה ואני שמנה”

הכרתי אותה בסופרמרקט. יותר נכון הבן שלי הכיר אותה בסופרמרקט.

הלכנו לקנות מצרכים, זו היתה תקופת הקורונה, בשלב שבו כבר הבנו שהאנושות לא הולכת להיכחד ואף מאיתנו לא הולך למות. אבל עדיין היו מגבלות ומסכות, ולא היו אירועים ועוד הרבה דברים אחרים לא היו.

באותו יום גם לא היה לנו חלב, גבינה צהובה, נגמרו הירקות, ועוד כמה מצרכים בבית. אז הלכנו לסופר. וכדי להפוך את זה לטיול ולא רק סידור – הלכנו לסניף הגדול, שהוא במרחק כמה דקות הליכה. חוץ מזה, הסניף הזה תמיד ריק והקופות בו מאוישות, כך שנמנעת בו החוויה המתסכלת של ההמתנה הבלתי נגמרת בקופה. הפעם, חיכתה לנו בקופה חוויה טובה מהרגיל.

להמשיך לקרוא
קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

הקסם של הכתיבה

השעה עשר בלילה. איכשהו תמיד נהיה עשר בלילה. כשאני סוף סוף מגיע לרגע ביום שאני יכול להתפנות לעצמי – כבר עשר בלילה. ואז יש את הדילמה אם ללכת לישון ולנצל את השעון כדי לצבור כוחות או שאולי גם במקרה הזה less is more. כלומר, אולי אם דווקא לא אלך לישון אלא אעשה משהו שימלא את הנפש שלי – דווקא זה ייתן לי יותר אנרגיה בשביל מחר.

מעניין שהמחשבה הזו תמיד קשורה ליום של מחר. היא לא עוסקת במה הכי בא לי לעשות עכשיו. וכנראה שזה בדיוק העניין – מה אני עושה עכשיו, מה אני רוצה עכשיו, מה אני רוצה… מה אני… מה….

לפעמים הראש שלי פשוט מתיש אותי. רכבת של מחשבות שאין בהן שום היגיון אבל איכשהו אני לא מצליח לשכנע את עצמי שאין טעם להקשיב להן. ותכל’ס הרבה פעמים המחשבות האלה משרתות אותי ממש לטובה. הרבה רעיונות טובים הגיעו משם, הרבה דברים טובים קורים במציאות בגלל זה. אבל – גם הרבה דברים לא קורים בגלל המחשבות האלה. למשל – החיים. למשל החוויה, למשל להיות. אפילו עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, אני לא ממש מתמסר לחוויית הכתיבה. אני כותב. אבל אני לא מתמסר למה שאני כותב.

להמשיך לקרוא