קטגוריותלהאיר בכל האורתרפויטי

התור לאומגה כמשל לחיים

בפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוגית היא שאלה אותי מה הייתי רוצה שישתנה, מה הייתי רוצה שיהיה אחרת. אמרתי לה שהייתי רוצה לשבת בחדר הישיבות בעבודה ולהיות זה שיודע. אבל לא מתוך הידע שיש לי, אלא מתוך תחושת ביטחון עצמי. במשך חצי שעה ניסיתי להסביר לה איפה חוסר הביטחון שלי בא לידי ביטוי והיא הסבירה לי שככה לא מדבר מישהו שיש לו חוסר ביטחון עצמי.

מה שניסיתי להגיד לה ולא הצלחתי באותו הזמן, זה שאני רוצה להרגיש מספיק טוב. שאני לא צריך להיות מישהו אחר. שאני לא צריך להיות בעל סמכות מסוימת כדי להביע דעה. שאני לא צריך ניסיון מסוים כדי להיות זה שיודע. מה שרציתי זה להרגיש שאני לא צריך להוכיח לאף אחד שמי שאני זה מספיק. ובכלל, שזה לא משנה אם אשמיע את דעתי בחדר או לא. כי זה לא יגדיר אם אני מספיק טוב. זו רק שאלה אם אשתף אותם במה שיש לי להגיד. ואם לא אשתף – זה הפסד שלהם, לכל הפחות כמו שזה הפסד שלי.

להמשיך לקרוא
קטגוריותתרפויטי

הלב שלי נדרס

הוא היה בן 13 כשהכלב שלו מת. כך, ברגע אחד, נפל עליו עולמו. החבר הכי טוב שלו פשוט לא היה יותר. היצור היחיד בעולם שהבין אותו, שקיבל אותו כפי שהוא, בלי מסכות ובלי תחושת ההתחזות שכבר אז הופיעה לעיתים, ובלי גרם שיפוטיות. האהבה הטהורה ביותר שהכיר – פשוט התפוגגה ברגע.

ומילא אם הוא היה שם כשזה קרה. הדבר הזה קרה מאחורי גבו, כמעט במחטף. אולי לא כמעט – במחטף. הוא הלך לחגיגת יומולדת אצל חבר. יומולדת 13. בר מצווה. הוא לא היה ממש חבר, יותר בן של חברים של המשפחה. איכשהו דווקא אחיו שקטן ממנו ב-5 שנים, היה חבר קרוב יותר של בעל השמחה. אבל בכל מקרה הוא היה מספיק קרוב כדי ללכת לחגוג את יום ההולדת הזה.

להמשיך לקרוא