גולם. פוטנציאל לא ממומש. כך הרגשתי רוב הזמן. ובמידה רבה – עדיין.
האם פרפר, אחרי שיצא מהפקעת, שוכח את חוויותיו כזחל? האם מיד הוא משיל מעליו את תסמונת המתחזה? והאם גורלו היחידי של הפרפר להפנט ביופיו למשך שבועיים בלבד, ואז למות?
***
לעולם לא אשכח את השיחות הראשונות שניהלתי עם הדף. הייתי בן 14 בערך, והייתי צריך אוזן קשבת. היו הרבה אוזניים פוטנציאליות אמיתיות – חברים, ידידות, מדריכים בפנימיה, אנשי צוות למכביר. אבל אני מצאתי מפלט רק מול הדף. זה לא היה ממש יומן, יותר דיאלוג. או מונולוג. כמו התוודות בשיחה עם כומר – רק צד אחד מדבר, אבל הצד השני קיים, מקשיב. בסוף השיחה הרגשתי הקלה.
מצאתי את עצמי חוזר לדבר עם הדף לעיים קרובות. באחת הפעמים שאלתי אותו, את הדף הלבן עם השורות הכחולות הסימטריות ועם הלוגו של בית הספר בצד השמאלי העליון, “תגיד, למה אני כותב אליך?״.
הדף לא ענה. אבל הצורך נשאר. לפעמים מודחק, לפעמים מובהק. במקרים מסוימים תוקף כמו קריז, לכתוב – במה שזמין. נסעתי פעם בשבועיים במונית שירות בירידות החשוכות מירושלים, שומע אביב גפן בדיסקמן וכותב הודעות לעצמי בטיוטות של טלפון שאז עוד לא קראו לו טיפש. שלוש לחיצות על כפתור כדי להוציא כל אות. אבל לא היה מנוס – הסתדרתי עם מה שהיה.
כשטסתי לפולין, לא פחות מלראות את המקומות היה חשוב לי לכתוב, לתעד. כאילו הכתבים שלי הם תיעוד לשואה עצמה. האמת – רציתי לשמר לעצמי את החוויה. ידעתי שאני לא מצליח לעכל בזמן אמת, אז השארתי רשומות, שאוכל לחזור אחר כך ולנתח.
הייתי בתוך הביצה עדיין. אפילו ההנאה מלכתוב מבחנים בהיסטוריה כל גבי אותם דפים עם הלוגו המתנוסס על גביהם לא עזרו לקליפת הביצה שלי להיסדק. נשארתי שם, מחכה לרגע הנכון לבקוע ולצאת אל העולם.
זה קרה שנים אחר כך. כשלילד שלי היה קשה בנסיעות, סיפרתי לו סיפורים. ופתאום הסתבר שזה עובד לא רע. שאני יודע לספר. כמה חודשים אחר כך כתבתי לראשונה קורות חיים, ניסיתי לסכם שבע שנות תעסוקה ולסמן את נתיב הקריירה שלי. הבנתי, בזכות הסיפורים באוטו, שאני מספר סיפורים – סטוריטלר. בהייטק זה בא לידי ביטוי בתור סטוריטלר של טכנולוגיות. ואפילו לא המצאתי את זה, תפקיד כזה כבר היה קיים בחברות, קוראים לו product marketing. זה היה רגע של פיצוח מושלם. בהמשך גיליתי שאם אני מספר את הסיפור שלי נכון – מוכנים לשלם לי שכר נאה עבור תפקיד כזה.
ועדיין, למרות שכתבתי המון מסמכים וסיפרתי המון סיפורים, בפורמטים שונים – עדיין לא התחלתי להתגלם. הכל היה בתוך עולם העבודה. בטקסטים שמטרתם להסביר מוצר, למכור ערך, למשוך לקוחות. באינפוגרפיקות יפות, בדוכנים של תערוכות, באתרי אינטרנט, ועוד. אבל מדי פעם, כשהיה עמוס לי על הלב, הייתי יושב וכותב לעצמי. שוב מדבר עם החבר משכבר הימים. הוא לא נטר לי, תמיד קיבל אותי בחיוך וחמלה. אף פעם לא שפט, רק שמח בהיותי.
בשביל מישהו כמוני, שבריחה מרגשות היא הטבע הראשון שלו, הכתיבה מאפשרת לי לגעת, להתקרב לרגשות, לחוש אותם, לכלוא אותם. להרגיש. כנראה שכתיבה זו הדרך למלא את הבורות שבי בעוד ועוד מילים, אלה שאהבה ללא תנאי היתה אמורה למלא.
כשהטלפון הפך לחכם, מצאתי מפלט בפתקים דיגיטליים. המקלדת הווירטואלית היא חלום שהתגשם. פנקס שתמיד איתי, שאפשר להקליד מיד, ואחר כך אפילו לחפש את התוכן. וכך פתק, ועוד פתק, ועוד אחד. שלי, פרטי עם עצמי. בלי שום אג’נדות או מטרות, למעט בהירות מחשבתית והקלה מהמועקה.
כמו זחל רעב קראתי. ביוגרפיות של כל מי שהשיג משהו בחייו, ספרי נוער שעיצבו את ההסתכלות שלי על העולם, וספרים שגרמו לי לבכות, וספרים שמילאו אותי בידע. עוד ועוד ועוד ידע. מבחינתי תשובה אמיתית לכל שאלה ניתנת רק בספר.
כשלא מצאתי את התשובה למה לעזאזל דפוק בי, הבנתי שזה התפקיד שלי לכתוב על זה ספר. אבל זה יקרה רק בעתיד. באותם זמנים, המקסימום שהעזתי לנסות זה לפרסם טקסט קצר בקבוצת פייסבוק סגורה אטומה הרמטית. שם היה לי האומץ, לראשונה, לשתף משהו חשוף. טקסט אישי, אמיתי, כנה. וגם לתת לאחרים להגיב עליו. עלי. הטקסט לא היה העניין, זה היה רק אמצעי, גל התדר שנושא את התוכן. וזה היה ריפוי. אלה היו הקורים הראשונים של הפקעת שלי.
את השלמת הפקעת אפשר הילד השני שלי. הגעתו לעולם הכניסה מערבולת של אנרגיה והמון שאלות. הוא היה אולי בן שבוע אבל הוא לא הבין למה אנחנו גרים בעיר, למה הכל יקר, מה נסגר עם היציבה שלי, ובמה לעזאזל אני משקיע את הזמן שלי.
את כל השאלות האלה הוא הצליח להעביר לי בזמן שחיבקתי אותו בלילות וניסיתי להחזיר אותו לישון. הסתכלתי מבעד לחלון על הכיכר המלוכלכת וחסרת החניה, חושב על הקורפורייט שרק התחלתי לעבוד בו, ומתמלא בסקרנות לאן כל זה מוביל.
את כל השאלות האלה אשתי ארזה יפה לשאלה פשוטה:
– ״אם היית יכול לעשות כל דבר, מה היית עושה?״
ברגע נדיר של בהירות פנימית, עניתי במילה אחת: ״לכתוב״.
– ״אז תכתוב״ היא אמרה לי.
אז הלכתי לכתוב. חודשים רבים של תהיות על התפתחות אישית, עתידי המקצועי והגשמת הייעוד התכנסו למילה אחת: לכתוב. מילה שמוטענת באנרגיה של רצון וכוונה.
כתבתי טקסט פה, וטקסט שם. לא שונה מדברים שכתבתי בעבר, תמיד כתבתי על עצמי. לשפוך את מחשבותיי, ובעיקר את רגשותיי. אבל עכשיו הרגשתי שיש לי משהו להגיד. שזה כבר לא מספיק לי רק לכתוב, אלא שזה חייב לקבל חשיפה.
התחנה הבאה הייתה סדנת כתיבה. ארבעה מפגשים של שעה, מטעם העירייה. שלוש אמהות בחופשת לידה, ואני. שם, בפעם הראשונה כתבתי משהו ושמעתי אנשים צוחקים ממנו. זו לא הייתה בדיחה והנושא היה כואב, אבל לא לגמרי במודע, הטענתי את המילים בהומור. וזה עבד. וגם דברים שלא התכוונתי עברו שם. פתאום מצאתי את עצמי יושב בבית אריאלה, בבוקר של יום עבודה, עם שלוש אמהות בחופשת לידה, ואומר לעצמי: ״אני כותב. אני כותב!״ לא כפועל, אלא כתואר. זה משהו שאני עושה, שהוא אני, שהוא חלק ממה שמאפיין אותי.
עוד כמה חודשים של הבשלה, של התפתחות, ובסופו של דבר נולד לי בלוג. אישי, חשוף, כנה. הלב והקרביים שלי על מגש – זמין לכל מי שיזין את כתובת האתר המתאימה.
ומשם קרו פלאים. חוויות שלא חוויתי בעבר. היכולת הקסומה להניח מילים, להטעין אותן במתח מסוים, לשחרר אותן ממני ולתת להן לפגוש אדם אחר. את המתח המחשמל הוא מרגיש, ולפעמים חוזר אלי בחזרה. אנשים שהיו מודל עבורי מצאו את עצמם בתוך הטקסטים. חברים שהתחברו, וגם אנשים שאני לא מכיר ששיקפו לי השפעה ומקום לריפוי עבורם. המספרים היו קטנים, אבל ההשפעה עמוקה. עליהם, ובעיקר עליי.
מאז, הרבה נכתב. הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אבל הרבה גם כן. טקסטים שראו אור באינטרנט, פוסטים בבלוגים, ותגובות של קוראים שהשפיעו עליי לא פחות משהשפעתי עליהם. ועדיין, אני מחכה שמישהו יגלה אותי, שיהפוך אותי לפרפר מרשים, מרהיב, נפלא. אני מקווה שאחייה יותר משבועיים כפרפר. הרי אני כבר כותב ועושה את מה שעושה לי טוב. אז למה ההכרה של החברה חשובה כל כך? אולי כדי להשאיר מאחורי את חוויות הזחל, להיות בטוח שיצאתי מהפקעת ולעוף לי לחופשי.
ויכול להיות שלעולם אשא איתי את תחושת הגולם, כדי שיהיה על מה לכתוב.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
Photo by Laurenz Heymann on Unsplash
