בגיל 9 בערך ננטשתי, ולא בפעם הראשונה. וזה מוזר להגיד ננטשתי על סיטואציה שבה נמצאים שני ההורים שלי שאוהבים אותי בכל ליבם, אחי שקטן ממני ב-5 שנים, וכולנו בבית הבטוח שלנו. אבל מה שאני הרגשתי זו נטישה. הרגשתי שנשבר משהו מאוד בסיסי בתפיסה שלי את העולם, בביטחון שלי באיך שהעולם עובד. אני לא זוכר מה בדיוק קרה שם. אני רק זוכר שאחי ואני רבנו על משהו, והוא עשה משהו שלא לפי החינוך שאני קיבלתי, ולכן גם החינוך שהעברתי לו. זה בטח משהו שקשור באיך צריך להתנהג, אבל אולי זה לא. אז הרבצתי לו, כדי להסביר לו שהוא טועה ואני צודק. ואז ההורים שלי הגיעו. אני לא זוכר אם הם היו מחוץ לבית ובדיוק חזרו או פשוט היו בחדר אחר ונכנסו כששמעו את אחי בוכה, אבל הם נכנסו וכעסו עליי שהרבצתי לו.
ניסיתי להסביר להם שאני צודק. שעשיתי את הדבר הנכון. שאני מסביר לו איך צריך להתנהג כי הוא לא עשה כך וכך. בעצם – אני עושה בדיוק את מה שלימדו אותי מאז שנולדתי. שאני הולך בדרך הנכונה. שאני עושה את מה שצריך. אבל זה לא עזר. אני זה שקיבלתי את הנזיפה ואז אבא שלי אמר: “אתה אל תתערב בחינוך של אחיך. זה לא התפקיד שלך. תשאיר את זה לנו”.
לכאורה אירוע שולי, שבטח היו עוד מאות דומים לו בחיי ובחייהם של רוב הילדים. אבל בשבילי המקרה הספציפי הזה עיצב את החיים. הצריך הוא אחד הדברים הכי חזקים שהיו בבית שבו גדלתי. אולי הבסיס של הכל. יש דברים נכונים ולא נכונים, יש רוצה (שזה נחמד) ויש צריך (שאותו חייבים לעשות), יש תשובות נכונות, יש צורת חיים נכונה, יש הצלחות נכונות – הכל מאוד ברור. ואז כשפתאום עשיתי הכל לפי החוקים וקיבלתי על זה נזיפה – כבר לא ידעתי יותר איפה המצפן.
אני חושב שמאותו היום הקשר עם אחי כבר לא היה קרוב כמו שהוא היה יכול להיות, הפכתי לזהיר הרבה יותר, והרבה יותר מחפש אישורים מהסובבים אותי כדי להבין שמה שאני עושה הוא נכון.
