המקום השמור ביותר אצלי, זה שאפשר לי להיות פרח למרות המדבר, קודש הקודשים – היכולת לא להיפתח. לא להיות חשוף באמת. לשמור על המקום השמור שלי, שנשאר רק שלי ואף אחד לא יכול לפגוע בו.
אף אחד לא יכול לגעת בו, לא יכול לראות אותו, לא יכול להיקשר אליו. הוא תמיד יישאר אך ורק שלי. כך תמיד הרגשתי. הצד השני שלו הוא שגם אני לא אגע, לא אתרגש, לא באמת אהיה חשוף. השריון והמגננות האלה חוסמות את הפגיעות שלי וגם את האהבה, השמחה, הכרת התודה. היכולת להיות פגיע מול מישהו אחר, הוא גם המפתח לאינטימיות וקרבה. ואני עד היום לא הייתי מוכן להיות באמת במקום פגיע.
לאף אחד, מעולם, לא נתתי את האפשרות להיכנס ללב. כי למדתי שזה מקום לא בטוח, שזה יכול להיות מאוד מאוד כואב. כאב כזה שאני לא רוצה לחוות בשום מחיר. וככה נאטמתי. נסגרתי. ועד היום אני שומר על קודש הקודשים. זה לא שחור ולבן – רוב האנשים שמכירים אותי יגידו שאני מאוד פתוח, רגיש, משתף. אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שתמיד יש שם מקום שהוא רק שלי ואף אחד לא יכול להיכנס אליו. כמו שאנשים חושבים שאני עושה מה שאני רוצה ואני אדם חופשי. רק מי שמכיר אותי באמת יודע שהחופש הזה הוא פייק. הוא חיצוני. בפנים שלי אני בכלל לא יודע מה אני רוצה.
לפני כמה חודשים גיליתי שיש לי מקום רגיש מאוד, שרוצה לשמור על דברים שלי. ולפעמים אלה דברים ממש קטנים כמו לצאת לרוץ. אבל אם אני מרגיש שמישהו עלול לאיים על המשהו הזה – הוא יחטוף פרץ זעם. כי הוא נוגע לי במשהו שלי. אפשרתי לעצמי לחוות את הרצון שלי, אפשרי לעצמי להיות פגיע ואז אם יש על זה איום, גם אם הוא רק בראש שלי – האיום הזה צריך להיות מוסר, גם במחיר של פגיעה לא פרופורציונלית במי שעלול לאייים על זה.
אפשרות אחרת היא שאוותר על מה שאני רוצה. ארגיש נרמס, מבוטל, וגם לזה יש מחיר ובסופו של דבר יצאו בצורת זעם.אבל הצורך לשמור על שלי הוא רק שכבה אחת. מתחת לזה יש עוד שכבה של הגנה על הרגשות שלי. החוויה שמישהו יכול לשלוח יד ופשוט לקחת את זה – לגעת בזה, למשמש בצורה קשה ולא נעימה – היא חוויה שמוטמעת אצלי עמוק, והפחד המלווה בה – הוא עמוק מאוד. אולי הפחד העמוק ביותר. הפחד ההוא שלא מאפשר לי כל מיני דברים. הפחד מלזרוח ולהאיר באור שלי בצורה מלאה. הוא גם גרסא אחרת ואולי בסיסית יותר של התחושה שלא מגיע לי – שאני אוותר, שמישהו אחר יודע יותר טוב.
לפני כמה ימים הייתי מספיק כן עם עצמי להודות שאפילו עם הבן שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם, הכי קרוב אלי, זה שאין לו מגננות מפני ומסיר ממני כל מגננה אפשרית, זה שמגדל אותי ואת הילד הפנימי שלי באותה המידה שאני מגדל אותו. זה שמאיר באור גדול על כל המקומות הכואבים שלי וממלא אותם באהבה. אפילו איתו – אני לא מסכים בצורה אמיתית להסיר את המגננות. כשאנחנו נהיים קרובים מדי – אני לוקח קצת אחורה. אף אחד לא יודע את זה. רק הוא מרגיש את זה. וכמובן – אני. אבל עכשיו אני מודע לדפוסים האלה. וזה הצעד הקשה ביותר. מפה אפשר להמשיך לצמוח.
