השעה עשר בלילה. איכשהו תמיד נהיה עשר בלילה. כשאני סוף סוף מגיע לרגע ביום שאני יכול להתפנות לעצמי – כבר עשר בלילה. ואז יש את הדילמה אם ללכת לישון ולנצל את השעון כדי לצבור כוחות או שאולי גם במקרה הזה less is more. כלומר, אולי אם דווקא לא אלך לישון אלא אעשה משהו שימלא את הנפש שלי – דווקא זה ייתן לי יותר אנרגיה בשביל מחר.
מעניין שהמחשבה הזו תמיד קשורה ליום של מחר. היא לא עוסקת במה הכי בא לי לעשות עכשיו. וכנראה שזה בדיוק העניין – מה אני עושה עכשיו, מה אני רוצה עכשיו, מה אני רוצה… מה אני… מה….
לפעמים הראש שלי פשוט מתיש אותי. רכבת של מחשבות שאין בהן שום היגיון אבל איכשהו אני לא מצליח לשכנע את עצמי שאין טעם להקשיב להן. ותכל’ס הרבה פעמים המחשבות האלה משרתות אותי ממש לטובה. הרבה רעיונות טובים הגיעו משם, הרבה דברים טובים קורים במציאות בגלל זה. אבל – גם הרבה דברים לא קורים בגלל המחשבות האלה. למשל – החיים. למשל החוויה, למשל להיות. אפילו עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, אני לא ממש מתמסר לחוויית הכתיבה. אני כותב. אבל אני לא מתמסר למה שאני כותב.
במקום זה אני חושב – “הנה אני באמת יושב וכותב כמו שהתחייבתי כלפי עצמי, יופי אני נאמן לעצמי, זה טוב”, “כמה מילים כבר כתבתי? עברתי את ה-300 מילה”, “עמוד word אחד ביום זה לא יותר מדי?”, “אולי בכל זאת אני עייף מדי וכדאי לי ללכת לישון?”, “זה, זה אני חושב את זה או שזה האגו שלי שמדבר עכשיו?” מי זה האגו הזה?, האם הוא עצמאי בפני עצמו…. מה קורה פה? למה אני לא יכול פשוט לשבת ופאקינג לכתוב. למה אני כל-כך שיפוטי כלפי עצמי? ועל מה בכלל אני רוצה לכתוב?
אוקיי, התיישבתי לכתוב. היה לי רעיון – אני אכתוב על העבודה. על להיות נאמן לעצמך, להכיר את עצמך, לספר את הסיפור של עצמך ואיך זה הוביל אותי בחיים. איך התגלגלתי למקום טוב. הנה, אולי סוף סוף אני מוכן לקחת את תפקיד היודע והמלמד. הרי זה מה שאני רוצה. אז חשבתי. אבל התיישבתי והרגשתי שאני לא יודע מה אני רוצה. כרגיל. פשוט לעשות מה שאני רוצה, זה מסתבר, מאוד לא פשוט. זה כולל את המילים – רוצה, לעשות, אני. אני מתחיל להבין ואולי גם מתחיל להשלים עם זה שאני לא יודע מי זה אני, ושבעיקר לעולם לא אדע. כי אין דבר כזה, האני הזה מאוד חמקמק. לעשות – הו, את זה אני יודע לעשות ממש טוב. רק כל פעם משהו אחר, בלי היגיון מסדר בהכרח. ובעיקר – כי מישהו אחר אמר לי לעשות את זה. ורוצה – זה מונח שאני חוקר כבר הרבה זמן. נכון, אני מבין אותו הרבה יותר טוב ממה שהייתי פעם. אני גם יודע שאני לא יודע מה זה. אבל אני לפעמים מתקרב אליו. לפעמים מרשה לעצמי.
הדבר הטוב קורה כשאני משחרר. כשאני מפסיק להיות שיפוטי ופשוט מאפשר. אז, באופן ספונטני, קורה משהו. ולפעמים זה מהדהד משהו, מייצר איזשהי תגובה. אצלי ברגש, ממישהו אחר, לא משנה. אבל כשזה קורה – אני פתאום מקבל זווית הסתכלות חדשה ויכול להבין שאוקיי – קרה פה משהו. עשיתי משהו שריגש אותי. כנראה שזה אומר משהו. שכנראה שאכפת לי מזה. כנראה שזה נכון. או להיפך – זה נורא משעמם אותי. אז אוקיי, זה לא זה. זה לא מעניין, זה לא טוב כמו שדמיינתי שזה. הכל טוב. העיקר למדתי. יופי, עשיתי צעד. יצאתי מהמחשבות אל המציאות. הפסקתי עם האוננות המחשבתית הזו ועשיתי משהו בעולם האמיתי.
אז מה עכשיו? איך מתחילים? מתחילים? כבר כתבתי שלושת רבעי עמוד. לכאורה לא כתבתי כלום, אבל עובדה שכן. אני מרגיש שזה טקסט חופר ולא ראוי שיראה אור יום. אבל גם על מה שכתבתי בסנדת כתיבה האחרונה היתה לי המון ביקורת וחשבתי שזה לא טוב, שלא סיימתי, שלא הגעתי לפואנטה, שנתתי המון הקדמה. אבל בפועל – זה הצחיק אותם, זה ריגש אותם. כל אחד מצא בזה את עצמו ולא רק זה – גם את כל התמונה הגדולה הצלחתי להעביר שם. וזה היה מדויק. כאילו כל מילה נפלה בול למקום. והיו שם המון דברים שרק בקריאה שניה בכלל שמתי לב שנמצאים שם. הם קרו מעצמם. זה הקסם של הכתיבה. זה לא רק משחרר ממני, מוציא ממני דברים שלא בהכרח ציפיתי שיקרו. זה גם יכול לפגוש אחרים, אם רק נותנים את האפשרות.
ואז יכול לקרות משהו מדהים. כי בסופו של דבר – זו בדיוק החוויה שאני מחפש. לעשות משהו שיגרום למישהו אחר להתרגש. וזה כנראה הקסם שקרה בסדנה. שלא רק שהבנתי שמה שכתבתי הוא טוב למרות כל הביקורת שיש לי על זה, אלא שזה ריגש אותם. שהם מצאו בזה משמעויות אחרות, שבכלל לא התכוונתי אליהן. הן לקחו את האומנות שלי, את היצירה שלי וברגע שזה פגש מישהו אחר – זה כבר הפך למשהו אחר. לי יש את הזווית שלי, אבל הטקסט הפך לעצמאי. וכשהטקסט הזה פגש מישהו אחר – הוא הפך למשהו אחר, משהו חדש. והדבר החדש הזה יצר רגש חדש. ומשמעות חדשה. וזה היופי של היצירה. זו המשמעות. זה בדיוק ה-דבר הזה שתמיד חיפשתי. וזה מדהים.
זהו, אני לקראת סוף העמוד שהתחייבתי לכתוב. עברתי את רף 750 המילים ביום, שזהו הקצב האפשרי לכותבים שעושים עוד דברים בחיים, כך לפחות קראתי. עשיתי את זה. אבל גם חשפתי בפני עצמי משהו מהנפש שלי. עמוד אחד שמאפשר לי להוריד שכבה מעצמי, ולו הקטנה ביותר. לדייק את עצמי ולהתחבר לעצמי. איזה כלי נהדר זה.
לילה טוב. ניפגש כאן שוב מחר. אני מקווה.
קרדיט תמונה קאבר: Glenn Carstens-Peters on Unsplash
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
