בבית של חבר שלי, נקרא לו אוריה, מצאתי מנוחה כפי שלא מצאתי בהרבה מקומות אחרים. הרגשתי שבבית שלו ישנה איזו הכלה, שהייתה זרה ונעימה לי.
הייתי לוקח את קו 18 מהפנימייה בקרית יובל כדי להגיע לבית שלו בצד האחר של העיר. הקו הזה ידוע לשמצה בגלל הפעם ההיא שאוריה התעכב לצאת לבית הספר, פספס את האוטובוס, ועלה על האוטובוס הבא – זה שלא התפוצץ בפיגוע. בכל פעם שעליתי על הקו הזה, ניסיתי לחשב את הסיכויים שבאותו הקו יהיה פיגוע פעמיים.
כשהאוטובוס התקרב לשכונה של אוריה, העליות היו נעשות תלולות יותר והבתים מכוסים באבן ירושלמית בצורה בולטת יותר, כך לפחות זה הרגיש לי.
הייתי יורד ברחוב שתמיד היה שקט, ועולה לדירה שלהם. אף פעם לא הבנתי איך זה הגיוני שבירושלים אתה יכול לעלות שתי קומות ולהיכנס לדירה עם חצר, אבל גם לדירה שתי קומות מתחתיה תהיה חצר.
בכל מקרה, הייתי נכנס לבית ומניח את התיק ליד שידת הנעליים. משקל התיק היה יורד לי מהכתפיים ועובר לרצפת ביתו של אוריה, והייתי נעשה קצת יותר קליל. אם אמא שלו הייתה בבית, היא הייתה מקבלת אותי בחיוך חם ומזמין, כאילו ציפתה שאגיע, למרות שאני משוכנע שאוריה לא היה מכין אותה. אני חושב שהיא פשוט נחמדה לכולם, אבל אלי היא הייתה חביבה במיוחד. אבא של אוריה תמיד היה עסוק. הוא היה מנהל גדול פעם והיה לו איזה דיסטנס, גם מול אוריה. בדרך כלל אוריה היה קובע איתי שאבוא כשההורים שלו נוסעים לאנשהו והבית היה כולו לרשותנו. הרבה פעמים חברים נוספים היו באים.
הספלים בבית של אוריה היו מחרסינה, ולא היה לו מיקרוגל. הוא היה מחמם לנו אוכל בתנור, והיינו מחכים לזה בסבלנות. אני הייתי מנצל את הדקות האלה כדי להסתכל מהדלת הצרה שיוצאת מהמטבח למרפסת ארוכה שמשקיפה על הר נטול בניינים.
בזמן שהאוכל מתחמם הרגשתי את החמימות בבטן שלי מצטברת וכשהתיישבנו לשולחן העץ העגול, עם הצלחות הלבנות שמעוטרות בקישוטים כחולים, רציתי לאכול את הכל כמה שיותר מהר. אבל עצרתי את עצמי, גם כי זה לא מנומס, אבל גם כדי שלא ייגמר לי מהר מדי. זה לא שהיה חסר לי אוכל בבית או בפנימייה, להיפך, היה בשפע ואפילו יותר מדי. אבל בבית של אוריה היה לדברים משקל אחר. הם היו חשובים יותר. ואני ניסיתי להתנהג בהתאם ולתת חשיבות לכל ביס.
בדרך כלל זה לא עבד לי, אבל זה בעיקר כי אוריה היה אוכל מ-אוד לאט. זה היה ידוע בחבר’ה, שהוא תמיד יסיים לאכול אחרון.
הרגשתי שהתבשיל עם האורז, עם סלט הירקות הקטן בצד שאוריה קצץ לכבודי היה ניגוד מושלם לאוכל בפנימייה. וגם שם בדרך כלל היה אפשר למצוא מה לאכול, למשל את החמין בסוף השבוע. אבל היה חסר לו התבלין של התנור הביתי.
בבית אמא שלי הייתה מכינה אוכל שמאוד אהבתי. אבל גם אצלה היה חסר התבלין הזה. ואולי זה בכלל התבלין של הישראליות. של משהו שנוצר כשיש לך במשפחה לפחות צד אחד שהוא שמונה דורות באותה ארץ. וההורים שלי ואני, הרי עלינו מרוסיה.
באחד מסופי השבוע שההורים של אוריה נסעו לאנשהו, מצאתי במקפיא גלידת בן אנד ג’ריס. היא הייתה בטעם מנטה ושוקולד, לפני זה לא נתקלתי בשילוב הטעמים הזה. הוצאתי את קופסת הגלידה מהמקפיא, הנחתי אותה על השיש כדי שתפשיר קצת והוצאתי כפית ממגירת העץ. בינתיים, הצצתי דרך הדלת הצרה וראיתי ציפור שחורה עוברת באיטיות מעל ההר. ראיתי שיש במרפסת מצלמה על חצובה, כנראה של אבא של אוריה.
כשחזרתי למטבח ניגבתי טיפה של רוק מקצה הפה, והייתי סקרן לגלות אם הדבר הזה בכלל טעים. טבלתי את הכפית לתוך הגלידה, היא הייתה במרקם מושלם. רכה מספיק כדי שתתגלגל על הכפית לכדור קטן. הכנסתי את הכפית לפה והרגשתי איך הטעמים משתנים לי ממנטה חריפה לשוקולד מתוק, וכל זה מתערבב עם הקרירות והטעם החמוץ של השמנת. השילוב היה נהדר. יכולתי כמעט להרגיש את החיווטים החדשים שנוצרים לי במוח. אם הייתי בסרט מצויר, הרקע סביבי היה הופך לשחור, וקווים דקים צבעוניים היו מסתלסלים סביבי בהדרגה – מירוק נועז דרך חום חזק ועד לבן בוהק, וכל הקווים היו מתערבבים יחד לקשקוש נפלא, מלווה במוזיקה שקצבה הולך ועולה, עד שמופיעים זיקוקים זהובים וכל הירוק, החום והלבן נאספים לקו אחד עבה, קצת כמו קשת שלקחה שכטה ושכחה באיזה צבע היא אמורה להיות.
“זה מגעיל אבל אני חייב עוד ביס מזה”, חשבתי לעצמי וגלגלתי עוד כדור גלידה על הכפית. נתתי לו להינמס לי על הלשון. הטעם כבר לא ראשוני ופחות עוצמתי, אבל דווקא ההשפעה שלו מתחזקת. הקצוות של החריף והמתוק נהיים יותר בולטים. וכך לקחתי ביס ועוד ביס ועוד אחד, עד ששמתי לב שחיסלתי שליש מהקופסה. בלית ברירה סגרתי אותה והחזרתי למקפיא.
באחת הפעמים באנו כל החבורה, במלעיל, לעשות שבת אצל אוריה. היה לו בית ריק והעברנו את הזמן בעיקר בלשחק קלפים ולראות סרטים. בשישי בערב יצאנו לעיר. הסתובבנו כרגיל בין כמה ברים, עד שעייפנו מלהסתובב והתיישבנו לשולחן חשוך מדי, עם מוזיקה רועשת מדי ושתינו אלכוהול יקר מדי בטעם שעושה בחילה.
בדרך לשם אמרתי להם באוטו: “אני לא מבין למה צריך בכלל לצאת, ועוד כל כך מאוחר. עד שהזזנו את עצמנו, כבר אחרי 1 בלילה”.
“עזוב אותך, יהיה כיף”, אמר לי אוריה עם החיוך הממזרי שלו, מבלי להסיט את המבט מהכביש.
“יהיה כיף, אבל מה שאני באמת רוצה עכשיו זה לישון. הרי בכל מקרה מה שכיף זה הבילוי המשותף, אז אפשר לעשות את זה בבית, מבלי להוציא כסף על צ’ייסרים. ככה גם אפשר לשלוט בעוצמת המוזיקה”.
“נכון, ככה גם כולם יכולים לשתות כי אף אחד לא צריך לנהוג”, ענה לי אוריה, והוסיף: “אבל זה מה שכולם עושים”.
לפעמים, היציאות הליליות האלה היו רגעי המפלט שלי מעצמי. בשילוב של מספיק אלכוהול, אבל לא יותר מדי כדי שלא אקיא, עם החברים שלי, מצאתי את עצמי משחרר כמה ברגים שבדרך כלל היו תפוסים חזק מדי. במיוחד הייתה הפעם ההיא שנתליתי על קצה גגון של איזה בית עסק וצעקתי ״איך אני יורד מהבניין??״. זו הייתה פרפראזה ל״איך אני יורד מהעצים?״ של מרסדס בנד. שרתי את זה באותו הקצב, והחברים שלי הבינו את זה וצחקו. אלה היו מהרגעים הבודדים שהרגשתי שמבינים אותי, שאני שייך, ושמותר לי להיות עצמי.
רוצה לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? כאן משאירים כתובת מייל:
Photo by Toa Heftiba on Unsplash
