היי אחי היקר,
אני יודע שאתה מתעניין במה שקורה אצלנו עם המעבר והכל, אבל לא יוצא לנו לדבר כמו שצריך. כמוך יש עוד כמה חברים, אז אני אזום ואשתף קצת בתחושות והחוויות. אני מרגיש קצת כמו שגריר פה, שגריר של המציאות האלטרנטיבית, של מה שיכול להיות. שגריר של האנשים שהתרחקתי מהם פיזית כדי להיות קרוב יותר למציאות האלטרנטיבית הזו, אבל נשארתי קרוב אל אותם אנשים בלב.
אז אנגליה מדהימה. תתאר לך עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. עולם שבו אתה לא ממש יודע מה קורה וזה נורא נורא נעים. היו פה בחירות לרשויות המקומיות ולא היו לנו מושג. היה יום שצריך להוציא את הפח השחור, זה של הזבל הכללי (general garbage) וגילינו את זה רק כשראינו שכל הפחים של השכנים ברחוב, יש פה עוד המון דברים שקורים ואין לנו מושג. וזה ממש נעים. אפשר להתמקד בחיים עצמם. לפחות עד שנפתח יותר מודעות. מצד שני, מה שקורה בארץ הרבה פחות מרגש וגם כרגע פחות מעניין. אני משתדל לא לקרוא חדשות בכלל. כמובן שכשיש טילים ואזעקות, או משהו אחר גדול אז אנחנו יודעים על זה. אבל זה כבר שייך לישראל, לשם, לא ממש משפיע עלינו, בטח לא בצורה ישירה.
זה מעניין שבחרתי לדבר על ישראל דבר ראשון. כי דווקא אנחנו ממש חווים פה את אנגליה. יפה פה בצורה שלא תיאמן. אנחנו ממש הולכים עם שמש בכיסים. הכל פה ירוק בטירוף. יש פריחה מדהימה. זו תמיד נשמעת אמירה של מחבקי עצים או סופרים: “פריחה מדהימה”. אבל עכשיו אני מבין למה אומרים את זה. בכל פינה יש איזה צבע אחר של פרח – אדום, צהוב, שחור, ורוד, ירוק. כמות הגוונים של הירוק במרחק של מטר אחד היא פשוט לא ניתנת לתיאור. כל המנעד שבין צהוב לירוק כהה דרך כל גוון אפשרי של ירוק – כולם יכולים להיות בתוך שיח אחד. כמות המים, הנחלים, העצים היא מטריפה את הדעת ומרגיעה את הנפש. מאוד.
בכלל, מאוד מאוד רגוע כאן. וזה הרי מה שחיפשנו. שקט ורוגע. את האפשרות לנוח. וזה מה שאנחנו מקבלים. זה מרגיש כמו לצאת לבית מרגוע. אנחנו בתקופת התאוששות כרגע. אחרי שבועות של עבודה אינטנסיבית בארץ לקראת המעבר ועוד כמה ימים של התארגנות פה – התחלנו לנוח. יש עוד המון סידורים ובעיקר המון בירוקרטיות שמרגישות שלא יגמרו אף פעם. אבל בתוך זה אפשר לנוח. אפשר לנוח כי הכל מאוד מסודר, מאוד נוח, מאוד נעים.
האנגלים אגב מאוד מאוד חמודים, נחמדים ונעימים. ולא כזו נחמדות של צביעות ושל צריך. נחמדות אמיתית. של אנשים שרוצים שיהיה לאחרים נעים סביבם. בצורה מכבדת ואכפתית. כולם מחייכים ברחוב. כולם אומרים שלום. כולם מפנים את הדרך – בחנות, במדרכה, בכביש. אדם לא ייכנס לנתיב אם אין לו איך לצאת ממנו. והוא יוודא שיש לו איך לצאת משם – הוא יעצור, יבדוק אם יש לו נתיב פנוי ורק אז יתחיל לנסוע. ובהרבה מקרים יסמן לך עם אורות גבוהים, שהמשמעות של זה היא “אני מחכה, תעבור אתה”. כן, כן – בדיוק הפוך מה״תזוז!״ שזה מסמן בארץ. מה שחיפשתי זה מקום שבו יכבדו את הנוכחות הפיזית שלי – שלא ידחפו אותי, שלא יעקפו אותי בתור, שלא יקללו ולא יעמדו קרוב מדי. היה לי אלים מדי בארץ. אבל לא תיארתי לעצמי שיכול להיות מקום שבו יהיו כל-כך חביבים אליי.
יש פה הרבה כבוד. ובקטע טוב, לא בקטע של קזבלן. מכבדים אנשים. מכבדים את העבודה של כל אחד, כל אחד מכבד את עצמו, את מה שהוא עושה, ואת האחרים. וזה מורגש לא רק במרחב הציבורי ברמה הפיזית אלא גם בשירותים שמתפקדים פה. אפשר לסמוך על אנשים ועל שירותים. בימים הראשונים כשהיינו צריכים לפתוח חשבון בנק, לקנות קו סלולאר, אינטרנט ועוד הרבה שירותים – כל הזמן חיפשתי איפה הולכים לדפוק אותי. איפה הכוכביות, האותיות הקטנות, מה לא אומרים לי אם לא אשאל בצורה מפורשת. ואחרי כמה ימים הבנתי שאני רדוף. שאין את זה פה. שגם אם לא אשאל – הנציג בבנק יגיד לי בצורה מאוד ברורה איזו עמלה יקחו לי על כל דבר. בצורה מתישה כמעט – ישב ויעבור איתנו שורה שורה בטבלה על כל עמלה ויסביר את המשמעות. יגיד שמכרטיס האשראי לא כדאי למשוך בכספומט כי העמלה מטורפת, אבל בדביט אין שום בעיה, כי אין על זה עמלה. אגב, העמלות הן רק על פעולות מיוחדות. על פעולות רגילות, השוטפות, אלא שהן 95% ממה שאתה עושה בבנק – אין עמלות. חינם. כן, ככה זה פה. אתה מבין למה חיפשתי איפה דופקים אותי?ממתי נותנים לך משהו בחינם?
בדואר – לא צריך להזמין תור. אתה פשוט מגיע, מקבל שירות תוך 2 דק’, שירות אדיב ואינטליגנטי אגב, ותוך 2 דק’ נוספות אתה בחוץ. לא האמנתי. לקנות אוטו – זה בערך כמו לקנות מקרר. אתה נוסע לסוכנות, בוחר רכב, נוסע עליו אם אתה רוצה, משלם, ויוצא. ויש לך עליו אחריות כי מישהו בדק אותו, עשה טסט, ויש לך למי לפנות בחזרה אם צריך משהו. בעל הסוכנות גם ישב איתי ועזר לי להפעיל את הביטוח ולשלם את המס. זה היה החלק המורכב יותר, לקח לנו חצי שעה. בלי טלפון מקומי, בקושי עם חשבון בנק ובלי היסטוריה של חוסר תביעות. ישבנו, שילמתי, נסענו משם.
אני יכול להמשיך לספר לך, אחי היקר, על כמה כיף לנסוע פה ברכב בכבישים שאף אחד לא נצמד, עוקף או נדחף. על תרבות האופניים, על חשיבות גיזום הדשא ומיון הזבל. על תחנות הכיבוי שביום ראשון עושות שטיפת רכבים ומעלות ילדים לכבאיות. אני יכול להמשיך לפרט לך על כמות החיות שאנחנו רואים כל יום – מחיפושיות בחצר שלנו, דרך פרות, סוסים וכבשים כמעט בכל מקום שאליו נוסעים. כל יום, ממש במארג החיים שלנו. ועוד לא אמרתי מילה על כמה שטעים לנו פה.
במקום כל זה אני אבקש ממך לתאר לעצמך עולם פשוט, בית בגשם, ריחות עצים מלאים בתות. תתאר לך את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו.
תתאר לך אותנו מגשימים את כל החלומות. בחודשים האחרונים הבנתי שהחלומות שלי מאוד פשוטים: לגור בבית קטן ונעים, עם חצר קטנה מקדימה וקצת יותר גדולה מאחורה, עם רכב וחניה, עם אשתי והילדים. לעבוד ברוגע, לגדל קצת ירקות, לחוות הרבה טבע, ולנוח. אז הנה – אט אט אנחנו מגשימים את כל החלומות. אפילו קניתי גיטרה ואני מנגן בה קצת. שנים שלא עשיתי את זה. אספר לך יותר כשנדבר בזום.
בינתיים – תתאר לעצמך אותנו שומעים פה שלמה ארצי והולכים עם שמש בכיסים.
