הרבה שנים ניסיתי להסתיר את זה, ולא בכוונה. בעצמי לא ידעתי.
במשך שנים הקפדתי להסתפר כל חודשיים-שלושה, וחס וחלילה שהשיער יהיה ארוך יותר מסנטימטר-שניים. זה היה נוח – לא צריך לחפוף, לא צריך להסתרק, ולא צריך להתבלט. זה נכון גם על הרבה אספקטים אחרים בחיים באותה התקופה- הייתי בתלם. הייתי כמו כולם.
זה לא שלא היו נסיונות לצאת מהשבלונה. אנשים סביבי אפילו אמרו לפעמים שאני משוגע מבפנים. אבל רוב הזמן זה לא בא לידי ביטוי. בכיתה ט׳ פעם ראשונה עשיתי גלאח, ואהבתי את זה. זה היה קצת צעד אנטי העולם, נון קונפורמיסטי כזה. אולי רק אני ראיתי את זה ככה. אבל היה בזה משהו כיף.
כשהייתי ילד היה לי שיער בלונדיני חלק, כמו ילד רוסי טוב. אבל מאז כיתה א׳ בערך לא היה לי שיער ארוך. בתיכון פעם אחת ניסיתי להאריך, אבל גדל לי שער שהתחיל חלק ובאורך מסוים התחיל להתקרזל בצורה לא מוסברת. הדבר היחיד הברור שאני יכול להגיד עליו זה שהוא נראה כמו השיער של קרמר מסיינפלד. בסופו של דבר – נשברתי והסתפרתי.
בצבא כמובן שמרתי על שיער קצר, אבל מדי פעם, רק למשך סופשבוע – הייתי עושה מוהיקן, מתפרע קצת, ואז מגלח הכל. מאז, הייתי כמעט כל הזמן עם שיער קצר. לפעמים קצר יותר, לפעמים קצת פחות, לפעמים עושה גלאח, אבל אף פעם לא מעבר לאורך של מספר סנטימטרים. במשך שנים שמרתי שהשיער לא יגיע לאורך הלא מוסבר הזה ובעצם – לא הכרתי את השיער שלי. לא הבנתי אותו, ולא אפשרתי אותו. עד לפני שנתיים.
אז הילד הנפלא שלי, שלא הסכים לספר את השיער החלק והמושלם שלו, אמר לי: “אם אתה רוצה לא להסתפר, פשוט כל פעם שמישהו שואל אותך אם אתה הולך להסתפר, תענה בצורה נחושה: לא!”. פתאום הבנתי כמה הוא צודק. תמיד הילד הזה מגלה לי את עצמי, וגם בהקשר הזה הוא עשה את זה. אז לפני שנתיים החלטתי שאני לא מסתפר. לא בהכרח מאריך שיער, פשוט מחכה עם זה. שומר קצת על הסקרנות ומחכה לראות מה יוצא. מאפשר אותו.
ולאט לאט הוא גדל. הגיע השלב המוזר, ואפשרתי אותו. אז הגיע השלב המכוער, ואפשרתי גם אותו. כשחשבתי שעברתי את השלב המכוער – הגיע השלב העוד יותר מכוער. וגם אותו אפשרתי. פשוט שחררתי את העניין ונתתי לשיער שלי להיות. ואז הבנתי שבעצם – אני מתולתל. שהתפיסה שלי על שיער חלק (שאח״כ קורה לו משהו) מבוססת על תמונות ילדות אבל מאז השתניתי הרבה. שהדבר הזה הוא תלתלים, ואם אני לא משגע אותם – הם אפילו יפים. השיער גדל והפך כבר לשיער ארוך. יכולתי לאסוף אותו לקוקו, ויכולתי להשאיר אותו פזור. בימים טובים ממש אהבתי אותו. תלתלים, אמיתיים כאלה, עם בקבוקים והכל.
פעם ראשונה שהרגשתי שאני נותן לשיער שלי מקום. שאני מכבד אותו. שאני מכבד את עצמי. ומאפשר לעצמי להתבטא בעולם, באמצעות זה שאני לא מסתפר. אבל היתה בעיה. השיער דרש תחזוקה: הוא דרש לסדר אותו, לחפוף, לשים גלייז, לאסוף אותו, לפזר אותו – כל דבר הפך לשיקול, ודרש תכנון.
מראש אמרתי שאני לא הולך להשתעבד לשיער ואני רוצה לעשות את המינימום, רק שיראה סביר. אבל גם המינימום הזה הרגיש לי יותר מדי. אז החלטתי שזה מספיק להפעם ושאני רוצה לקצץ אותו. לא לשיער קצוץ כמו של פעם, אבל לוותר על השיער הארוך. בצורה לא אופיינית, בלי לעשות לזה over thinking, להסתפר וזהו.
ובאותו היום גם הבנתי שאני אתן לו לגדול שוב. לא מתוך חרטה, אלא מתוך אפשור. יכול להיות שהוא לא יהיה ארוך, אבל אני לא רוצה לחזור יותר לתוך הקופסא ההיא. מרגע שטעמתי את החופש – קשה לחזור חזרה. ונזכרתי בעוד משהו: נזכרתי ש-less is more. כבר הבנתי את העומק של המשפט הזה על הרבה תחומים בחיים: על אוכל (שלא צריך לאכול הרבה כמו שחשבתי וחונכתי), על איך להימנע מפצעים בפנים (פשוט להפסיק לסבן אותם), על נעליים (שבתכל״ס לא נחוצות ובגדול מפריע ל-200 אלף העצבים ברגל לעשות את העבודה שלהן), על חינוך הילדים, על העבודה והפרנסה, ועוד ועוד. ואז פתאום הבנתי שזה נכון גם על שיער. שצריך לחפוף אותו פעם באף פעם. שעדיף פשוט לא להתעסק איתו. שהגוף והטבע יודעים לעשות את העבודה שלהם וככל שאתערב יותר – אני רק אפריע. אני כבר מרגיש את זה על השיער הלא-מאוד-ארוך שיש לי עכשיו. שחפיפה מייבשת לי את השיער ולוקח לו לפחות שבוע לחזור לעצמו. שאם אני פותח אותו עם האצבעות אז הוא נהיה פחות יפה. פשוט לא לגעת. וזהו.
כמו תמיד בדברים האמיתיים בחיים- הפתרון פשוט להבנה, אבל קשה ליישום. בכל מקרה, הפעם אני בגישה די חדשה לעצמי: לאפשר, ומבלי להתערב. לאפשר לשיער לגדול ולהשתדל לא להפריע לו.
אני סקרן ואופטימי.
אעדכן…
