המשפט ״ זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול״ מתחיל לקבל משמעות חדשה עבורי, עמוקה יותר.
פעם התחברתי למשפט הזה מבלי בכלל לדעת למה. אחרי שהלכתי לפסיכולוג התחלתי להבין למה המשפט הזה משך אותי – כי הבנתי שאני באמת מפחד להיות אני. יש לי נתק כל-כך גדול מעצמי, יש בי פחד עצום שמונע ממני לחוות את עצמי ברמה עמוקה. אני לא חווה את הרגשות שלי במלוא העוצמה. אז עוד לא ידעתי את זה אבל הבנתי שהמטרה שלי – היא להתחבר לעצמי, כמה שיותר עמוק. והבנתי שהדרך לעשות את זה היא להתחבר לילד הפנימי שלי. הילד ההוא שהטמיעו בו פחד, שאימץ את הפחד להיות חלק אינהרנטי ממי שהוא, שפחד לרצות (want) וידע בעיקר לרצות (satisfy). אז הבנתי שיש בי פחד להאיר בכל האור שלי ולמרות שכבר שנים המשפט הזה ליווה אותי – פתאום הוא קיבל משמעות והסבר לסיבה שבגללה כל-כך התחברתי אליו.
לאחרונה אני מוצא בו משמעות נוספת, עמוקה יותר. פעם בכמה זמן אני מתחבר לעצמי, לרצונות שלי, לחזון שלי. אני מדמיין מה אני רוצה שיקרה, ממש חושב על זה לעומק ומדמיין איך זה מרגיש. ונשאר עם התחושה הזו. ואז קורים כמה דברים: אחד – קורה משהו במציאות שמממש את מה שאני רוצה. לפעמים זה צעד קטן, משהו כמעט סימבולי, אבל מאוד חריג ושונה מהשגרה. משהו שלא היה קורה בדרך כלל- ופתאום העולם מסמל לי ״אם אותה רוצה- זה שלך. רק תשלח יד ותיקח״. דבר שני- יש לי תחושה של כל יכול. אני מבין שאין באמת גבולות. תחושת התעלות והתחברות. תחושת אנרגיה עצומה ממלאת אותי, ממש מרגיש את החשמל שזורם לי בגוף. אני פתאום מרגיש מה זה אומר ״להאיר בכל האור״ בצורה מאוד מוחשית, ממש פיזית.
אני עדיין לא יכול לקחת את זה בשתי הידיים ולהישאר עם האנרגיה הזו לאורך זמן. גם את הזדמנויות שהעולם מביא לי בעקבותיהן- אני מממש רק חלקית. זה עדיין קצת מפחיד. אחרי ההתעלות הזו אני גם נהיה עייף אחרי כמה ימים ולפעמים חולה. אני ממש לא מכיר את זה, ועדיין רק מתנסה. אבל עצם הנגיעה בזה היא וואו אחד עצום. אני מתחיל להבין כמה זה מפחיד להיות ״בעל עוצמה שמעבר לכל שיעור״. ברגעים האלה אני חווה התעלות, חיבור לעצמי, לגופים השונים שלי, לעולם, למי שאני. אני בעיקר מרגיש חיבור לעצמי, ומסוגלות גדולה. תחושה של עוצמה.
וזה באמת מפחיד. אני לא יודע מה לעשות עם הכח הזה ולאן לנווט את האנרגיה הזו. אז אני שומט אותה. עד הפעם הבאה. אני מרגיש שאני ממש מזמן את המציאות. כמו מכשף. אבל לא במובן מיסטי. במובן מאוד פרקטי של החיים. אני מבין מה אני רוצה- ואני יודע שהרצון שלי הוא חלק מהעולם, הוא לא מנותק ממנו. הרצון שלי נובע מתוך משהו שחסר בעולם והמקום שלי הוא להוסיף אותו לעולם. זו המשמעות של החיבור במובן הגדול יותר. וברגע שאני מבין מה הוא הרצון שלי, מתחבר אליו רגשית – העולם כבר דואג לעזור לי לגרום לזה לקרות. זה כמעט חסר מאמץ. אבל זה קורה רק אם החיבור הוא גם רגשי. רק אם המחשבה הזו הופכת להיות גם תחושה. אם זה משהו שאני יכול להרגיש, לא רק לחשוב.
אני יודע שהמפתח לחיבור העצמי הזה הוא להרגיש את הרגשות. אני יודע שהמפתח הוא להיות פגיע. אני יודע שהמפתח הוא לאפשר את הפחד ולא להימנע ממנו.
וזה מה שמעסיק אותי בעיקר בימים האלה. לפני כמה חודשים הבנתי שאני לא יודע לחוות רגשות מסוימים, במיוחד רגשות קשים ולא נעימים. אני מונע אותם. רק שזה לא עוזר כי אי אפשר למנוע רגשות, הם פשוט מתפרצים בעוצמה כשאני כבר עולה על גדותיי. והתחלתי ללמוד לזהות את הרגעים האלה- כשיש לי תחושה ושאני רגיל למנוע אותה. למדתי לנשום לתוך הסיטואציה, לשאול את עצמי מה אני מרגיש ומה גרם לי להרגיש ככה. ולתקשר את זה. הרבה פעמים אני לא עושה את זה, אבל כשאני כן – זה אדיר. כל פעם שאני מצליח – זו הצלחה כבירה. כל פעם שאני מתעצבן ומרשה לעצמי להתעצבן. כל פעם שאני אומר ״זה לא נעים לי איך שאת מדברת אליי. בין אם זו נציגת שירות בטלפון ובין אם זו אשתי.
בחודשים האחרונים אני לומד הרבה על דפוסי האכילה שלי וחוקר את המונח הזה שנקרא אכילה רגשית. לאכול כדי לא להרגיש. אני מנסה לרדת לעומק של זה. אני כבר מכיר מתי אני רעב (חתיכת תגלית! לא בציניות) ומתי אני רוצה לאכול כדי להימנע מתחושה לא נעימה. אני מבין מתי הקפה הוא הבריחה שלי (בתכלס – תמיד). ולאחרונה – הבנתי שאני הוא זה ששולט בזה. כלומר ברור שאני מחליט אם לתת לרצון לברוח להתממש או לא (לאכול סוכר או לא למשל). אבל לאחרונה הבנתי שזו לא הפעולה שקובעת, אלא אני. אני יכול לשתות קפה וזה יהיה בסדר ולא בריחה. למה? כי אני החלטתי. כמו צמח מרפא שיכול להיות תבלין. מתי הוא יהיה מרפא ומתי תבלין? לפי מה שאני רוצה וצריך שהתכונות שלו ישמשו אותי. זה בדיוק צורת ביטוי אחרת של החיבור לעולם.
דרך נוספת להתחבר לרגשות שלי היא באמצעות קור. אני מבין כבר כמה זמן שאמבטיות קור וחשיפה לקור מטיבות איתנו כאנשים. לאחרונה חיפשתי את הדרך להכניס את זה לחיים אבל היה חסר לי הטריגר, הסיבה הספציפית שלי לעשות את זה. היום הבנתי שבאמת להיחשף לקור היא דרך לחוות כאב ולא למנוע אותו. היא דרך נוספת להתחבר לגוף (מעבר לכל התרומות האחרות שהוא נותן). ההבנה הזו היא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להכניס את זה לחיים. או לפחות כדי לרצות להכניס את זה לחיים. אבל כבר אמרנו שכל מה שחשוב זה לרצות משהו, נכון?
לסיכום, ״להאיר בכל באור״ מקבל משמעות נוספת ועמוקה יותר בשבילי. אני מבין איפה האור שלי, אני מתחיל להבין איך להתחבר אליו, ואני מתחיל להאיר. וכן, אני גם מבין כמה זה מפחיד. ומדהים. והיופי שהדברים האמיתיים בחיים הם כאלה שהם נכונים וגם ההופכי שלהם נכון באותה מידה. אז הנה עוד אחד כזה- כמה זה מפחיד להיות אני, ככה זה מדהים. והנה אני מתחיל לעשות את זה. יש! וגם לכתוב את זה ולשתף – זה חלק מהעניין. לאפשר לעצמי להיות, לתת זמן לעצמי לנתח את מה שעובר עליי. לכתוב את זה וגם לשתף את זה. לאפשר את הקולות של האם אני מוכן לזה, האם זה לא ארוך מדי, האם זה לא חופר מדי, האם בכלל חידשתי פה משהו, ועוד הרבה אחרים. פשוט לעשות ולתת לזה להיות. לתת לעצמי להיות. כמה זה קשה, כמה זה מדהים.
צילום תמונת שער: סמיון מזור.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
