מה אתה עוד צריך?

מה אתה עוד צריך? מה חסר לך? יש לך משפחה, יש כסף, חינוך, אוכל, אהבה. מה חסר? מה אתה מתלונן? על מה אתה כועס? מה עוד חסר לך?

חסר לי מקום לעצמי. מקום שאפשר פשוט להיות בו. מקום שהכל בסדר שם לא משנה מה. שאני בסדר. שאני בסדר. שאני טוב כמו שאני. בלי להוכיח למישהו משהו. בלי להוכיח. בלי להימדד. פשוט ככה – כמו שאני. עם הפאקים והכל. לא מושלם. לא מנסה להיות מושלם ולא נדרש להיות מושלם. ככה. As is.

מעולם לא היה לי את זה. במיוחד לא בבית. ותמיד נשארתי לבד. גם כשאני מוקף משפחה, חברים, אהבה – עדיין לבד. בודד וגלמוד. לא יכול להיפתח ולאפשר לאחרים לאהוב אותי. לא יכול לאהוב אחרים לעומק. תמיד קצת שיפוטי, ביקורתי, תמיד מהצד, תמיד חושב איך זה נראה בעיני מישהו אחר. אף פעם לא מאה אחוז אני. אף לא all in. זה אסור. זה מסוכן. זה עלול להיות כואב. רוב הסיכויים שזה יהיה כואב, אז לא כדאי להסתכן. וגם אם הסיכוי שזה יכאב הוא לא גבוה – הכאב עלול להיות כל-כך חזק שבכל מקרה לא כדאי. זה כאב נורא. כאב שאסור לאפשר אותו. כאב שאני רוצה להתרחק ממנו כמה שיותר, יהיה המחיר אשר יהיה. ויש הרבה מחירים.

אז מה אני עוד רוצה? להיות מספיק. להיות בסדר. להרגיש בסדר. להרגיש בפנים, עמוק עמוק, במקום האמיתי והכן – שמגיעה לי אהבה. לא בתמורה למשהו. מגיעה לי אהבה בהגדרה. בגלל שאני חי, בגלל שאני קיים, בגלל שאני אני. וזהו. בלי שום תוספת. לא כי עשיתי משהו שמגיע לי עבורו אהבה. זה מה שאני עוד רוצה. זה מה שחסר לי.

אני מסתכל על תמונות שלי בילדות ואני לא יכול לאהוב את הילד הזה. אני יכול לזכור איך הוא הרגיש, אבל לא יכול לאהוב אותו. אני שיפוטי כלפיו. אני מבקר את ההורים שלו. ואני לא יכול להסתכל על הילד הזה ופשוט לאהוב אותו. לא מגיעה לו אהבה. כלומר, מגיעה אבל רק בתנאי. היא מותנית בדברים מסוימים. כמו ללבוש את החולצה שצריך, לא להשתולל, להיות מנומס, לעשות כך ולא כך. אז – אפשר לקבל אהבה. אחרת.. תישאר לבד שם. וזה לא אכפת כמה יכאב לך.

אז מה שאני רוצה זה לחיות all in. להפסיק לחשב, להפסיק לחשוב ולהפסיק להתחשב כל-כך. להיות אינטואיטיבי, לחיות את הרגש ולהביע אותו ללא חשש. להאמין שמגיעה לי אהבה. לא לחשוב שמגיעה לי אהבה, להאמין בזה, על אמת. מבפנים כזה, שאין לגבי זה ספק. ולאהוב את הילד ההוא הקטן שמגיעה לו אהבה, ללא ספק. והיום אני יכול לתת לו אותה. רק עדיין לא ממש מצליח.