בזמן ריצה עלתה לי מחשבה שדוגרת אצלי כבר הרבה זמן, וגם תובנה שיש לי כבר זמן מה, אבל הפעם היא סוף סוף קיבלה צורה מוחשית וויזאליה גרפית (בראש שלי).
המחשבה נוגעת באזור הנוחות (comfort zone) ויציאה ממנו. כלומר – חוסר הצורך לצאת ממנו, לעולם. זה סותר כל-כך הרבה מנטרות שמלמדים אותנו מילדות – “אתה מתקדם רק כשאתה יוצא מאזור הנוחות”, “אם קל לך סימן שאתה בירידה” ועוד רבות אחרות. אבל בפועל כל פעם שיצאתי מאזור הנוחות הדבר היחיד שקיבלתי הוא תחושה לא נעימה וגם אם עשיתי את מה שעשיתי בהצלחה, זה ממש לא הרגיש כמו התקדמות או הצלחה. להיפך – בזבזתי זמן וכוחות מיותרים כדי להצליח משהו שהוא מאוד קשה לי.
מהצד השני, תמיד כשהתקדמתי במשהו, בין אם זה קידום של תפקיד ובין אם זה פשוט יכולת חדשה שרכשתי, ניסיון חדש שקידם אותי, מיצב אותי ופתח לי אפשרויות חדשות – זה תמיד הרגיש חסר מאמץ. לעולם זה לא היה מלווה בתחושה לא נעימה ומשתקת. זה דרש מאמץ מסוים, אבל לא מעבר למה שמרגיש בנוח. למעשה, לא חשבתי בכלל שאני עושה את זה בשביל להתקדם, הפוקוס שלי היה על המשימה, על להצליח וכמובן – פשוט נהיניתי לעשות את המשימה.
אזור החפיפה הזה, ה-sweet spot שבין אזור הנוחות לדברים שמלחיצים אותי, הוא המקום שבו באמת נמצאת נקודת ההתפתחות וההתקדמות, דווקא בגלל שהפוקוס הוא לא על ההתקדמות עצמה. והבשורה שיש פה היא שבעצם לא צריך לצאת מאזור הנוחות לעולם.
אם משהו מרגיש מפחיד מדי, מאיים, אני דוחה לעשות אותו ואין לי חשק לעשות אותו – זה אומר אחד משתיים: או שהוא מחות לאזור הנוחות ואולי כדאי לוותר עליו אם אפשר, או שהוא משהו מונוטוני שעשיתי המון פעמים והוא סתם משעמם אותי (וגם על זה עדיף לוותר כשאפשר).
איך יודעים באזור איזור אני נמצא – אם זה מרגיש קל מדי ומשעמם – זה באזור הנוחות. אם זה מלחיץ, זו משימה שאני דוחה כמה שאני יכול, ופשוט אני מרגיש שאני לא רוצה לעשות אותה – היא באזור השני. אם זה משהו שמרגש אותי לעשות, שהוא מעורר חשש אבל חשש מעורר ולא משבית, אם זה מעניין אותי לעשות את זה – זה באזור החפיפה.
לא תמיד אפשר להיות באזור הזה. למעשה רוב העבודה היא כנראה בתוך אזור הנוחות. השאיפה היא להיות כמה שיותר בתוך אזור החפיפה, בעיקר כי זה כיף. על הדרך זה גם מקדם אותנו – מקצועית ואישית. אבל לעולם לא צריך להיות באזור השני, בטח שלא מתוך בחירה (ותמיד יש רמת בחירה מסוימת). מציעים לך תפקיד חדש שמלחיץ אותך מעבר לנקודה שזה נעים? וותר עליו. אתה צריך להציג בפגישה שאתה לא מרגיש בה בנוח בצורה חזקה? תמצא דרך שבה מישהו אחר יציג. אתה צריך לעשות משהו חדש שלא עשית לפני, אין לך מושג מה זה כולל בדיוק אבל אתה נלהב להתחיל לעשות אותו – לך על זה!
עוד דבר מדהים הוא שהגוף שלנו יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו, מה נכון לנו. הגוף שלנו מאותת לנו. אם נקשיב לו – נגלה מה עושה לנו טוב ומה לא. מה נכון לנו לאותו הזמן, ומה לא. יכול להיות שבנקודה אחרת זה יהיה מתאים ונוח. החוכמה הזו של הגוך היא מדהימה.
מיהי צ’יקסנטמהיי, פרופסור לפסיכולוגיה חיובית, טבע את המונח זרימה. לפי הגדרתו, זרימה (flow) היא חוויה סובייקטיבית של קשב גבוה אך לא מאומץ, הנאה ומודעות עצמית נמוכה אשר יכולה להתרחש במשך ביצוע פעיל של משימה מאתגרת. הוא אפילו מגדיר את התנאים שמאפשרים זרימה, וקורא לזה – החוויה המיטבית.
אם ניקח את הביטוי השחוק ששאול מעולם רכיבת האופניים “אם קל לך סימן שאתה בירידה”, מה שאני טוען זה שאין שום דבר רע להיות בירידה. המטרה היא להמשיך בנסיעה ולהגיע ליעד, אין מטרה להיות במאמץ מיותר. אז אם אני ממשיך לנסוע – מה הבעיה עם זה שאני בירידה וקל לי?
