על רושם והצורך לרצות – מחשבות בסוף יום עבודה

כמה אנרגיה אני מקדיש בשביל לעשות רושם. אני עדיין מאוד עסוק באיך רואים אותי, מה חושבים עליי, איזה רושם אני עושה. הרבה פעולות שאני עושה, הם בשביל לייצר רושם חיובי עליי. הרבה מזה הוא לא מודע ולאט לאט זה הופך להיות מודע יותר ויותר.

כל-כך הרבה אנרגיה אני משקיע בזה, זה מטורף. אנרגיה מיותרת. אני מבין שאפשר לנוח. זה ממש לא משנה מה אחרים חושבים עליי, וזה גם מייצר את עצמו: ככל שאני יותר עסוק במה אחרים חושבים עליי – זה מייצר רושם פחות טוב. אם אני אהיה פשוט מי שאני, בטוח, פתוח, חשוף – אנשים יאהבו את זה. או לא, אבל הם יראו את האותנטיות של הדברים. אם אני עסוק בלהרשים – זה לא מרשים. עצם היותי כמו שאני זה מספיק מרשים. וזה לא מדד. אין ציונים ל”מספיק”. מספיק הוא מספיק מעצם היותו. בהגדרה.

ואז כשאני עסוק בלהרשים – אחרי זה אני מרגיש מרוקן. מרגיש כאילו מכרתי את עצמי. כאילו התלכלכתי. משהו מרגיש לי פחות שלם עם עצמי. אבל הדפוס הזה הוא כל-כך מושרש, כל-כך עמוק.

בערך כמו הצורך לרצות אחרים. אשכרה צורך כזה. לא רק הרגל, לא רק דפוס, ממש צורך. אני צריך את זה. זה ממלא לי משהו. כמו מערכת יחסים מרעילה שלי עם עצמי. אני מרגיש שאני לא מתמלא מהעשיה עצמה של העבודה, אלא מדי פעם אני מרגיש דחף לעבוד. וזה קורה בעיקר כשאני עושה שיחה עם מישהו אחר. ואני אומר לעצמי “נדבקתי באנרגייה שלו לעבודה וזה מייצר לי רצון לעבוד”, אבל לא – אני פשוט רוצה לרצות אותו. אני רוצה להרשים אותו. אלה שני דברים שבאים ביחד אצלי. כדי לקבל אהבה, להרגיש אהוב, מקובל, שיש לי מקום, שאני בסדר – אני צריך להרוויח את המקום הזה. אני צריך להוכיח שאני מסיק טוב, שיש לי מספיק ניסיון, שאני חכם, אני יודע לתת את מה שצריך. ואני מחפש את זה במקום שאני בכלל לא צריך את זה בו – בעבודה. הרי מה אכפת לי מה ההוא או ההיא חושבים עליי. אלה אפילו לא אנשים שאיכשהו משפיעים עליי פרקטית. אני פשוט עושה את זה מול כולם.

ואז יש את התשובה: “אז מה הבעיה? פשוט תעשה מה שאתה רוצה וזהו”. מה הבעיה? בעיה ענקית. זה קשה מאוד. אולי הדבר הכי קשה בעולם. זו בעיה גדולה וזה ממש לא פשוט. אבל יותר מהכל – צריך קודם כל לדעת מה אני רוצה. ופשוט אין לי מושג. אין לי מושג מה אני רוצה. הצורך לרצות אחרים ולהרשים, לתת משהו (ושהוא יהיה 100% ולא פחות מזה) במקום לבקש את מה שאני רוצה – הוא כל-כך מושרש. אני פשוט לא יודע מה אני באמת רוצה.

אבל אני יודע שזה יגיע. זה מבשיל וכשזה יבשיל – אי-אפשר יהיה לעצור את זה. התשובה תהיה כל-כך ברורה ובלתי ניתנת לעצירה שזה פשוט יקרה מעצמו. אז צריך סבלנות. רק סבלנות. ולהבין שפחד הוא חלק מהחיים. הוא לא משהו רע. הוא לא משהו שצריך לנטרל, לבטל ולא לחוות אותו אף פעם. פחד הוא דבר נהדר, הוא דבר חשוב, הכרחי. מה שנדרש הוא ללמוד לחיות יחד איתו. והצעד הראשון בדרך שם הוא להבין שהוא לא רע. הוא טוב.