יש לי יחסים מורכבים עם פחד. מצד אחד – רב חיי פחדתי ממנו. כמו הרבה רגשות אחרים, זה היה רגש אסור. הוא תויג בתור רגש שלילי, ולכן צריך להתגבר עליו, להיות יותר חזק ממנו ולשלוט בו. זה כמובן לא עובד מהסיבה הפשוטה שכיצורים אנושיים נועדנו להרגיש את הרגשות שלנו, ונרצה או לא נרצה – הם כאן מסיבה טובה, והם תמיד ימצאו את הדרך לבטא את עצמם. אם אלחם בהם – אקבל אותם בצורה עוצמתית יותר.
מצד שני, בשנים האחרונות וביתר שאת בחודשים האחרונים – הפחד הוא ממש מפתח לעבודה בשבילי. הוא ממש פתח לעולם חדש.
כמו שכבר ציינתי, לציטוט על הפחד הגדול ביותר שלנו התחברתי בצעירותי מבלי שהבנתי למה. כשהתחלתי טיפול פסיכולוגי הבנתי שהגיע הזמן להתחיל להפסיק להסתיר את עצמי, ואז הבנתי שיש סיבה טובה למה לא עשיתי את זה עד היום. והסיבה היא – שזה מפחיד. אז עוד לא שאלתי את עצמי למה זה כל-כך מפחיד.
כשהלכתי לטיפול רברסינג הראשון שלי (חוויה מאוד משמעותית שעוד אכתוב עליה), המטפלת שאלה אותי מה הייתי רוצה שיקרה בחיי, ואמרתי לה שהייתי רוצה להפסיק לפחד. היא שאלה אותי אם אני באמת רוצה להפסיק לפחד? הרי לפחד יש סיבה טובה, הוא נועד לשמור עלינו. חשבתי על זה רגע, ויותר אינטואיטיבית מאשר בניתוח רציונאלי – אמרתי שאולי לא הייתי רוצה להפסיק לפחד, אבל הייתי רוצה שהפחד יפסיק לשתק אותי.
זה היה פתח לצד אחר ביחסים שלי עם הפחד. אחרי הסשן ריברסינג ההוא התחלתי להרגיש את הפחד בצורה פיזית. ממש הרגשתי שמתחת לשכבות של הקיום שלי, בבסיס ההוויה שלי – שוכן פחד. פחד עמוק, שחור, ונורא. מפלצתי. פחד מוות. אני יודע שלא אמות, אבל אני אפילו לא מוכן לשאול את עצמי למה זה כל-כך מפחיד וממה בכלל אני מפחד.
לאט לאט למדתי לנשום אליו, למדתי להכיר אותו, למדתי להתחבר אליו ולמדתי לאפשר אותו. למדתי להעריך אותו ואפילו קצת לאהוב אותו. הבנתי שזו שכבת הגנה סופר חשובה שנמצאת שם מסיבה טובה. היא אכן מגינה עליי. היא מגינה עליי מרגשות שאני לא מסוגל לשאת. היא מגנה עליי מכאב גדול מדי. היא מגנה עליי מכל מה שאני לא מוכן אליו.
הרי מה זה פחד? זו אזהרה. כשאני הולך על קצה צוק גבוה – מתעורר הפחד כדי להזהיר אותי ולהרחיק אותי משם. כי זה אכן מסוכן. וזה מפעיל הרבה מערכות תואמות בגוף כדי שאהיה מרוכז רק בסכנה הנוכחית והממשית שכרגע נמצאת מולי. הגוף מכבה מערכות אחרות עד שהסכנה תחלוף, הכל כדי לשרוד את הסיטואציה המסוכנת.
אם הייתי חיי לפני אלפי שנים, הולך (או רץ יחף) בסוואנה ופתאום נתקל בתנין, שמן הסתם מהווה עליי איום- מנגנון הפחד וכל המנגנונים הוא מפעיל – נועדו כדי לאפשר את ההישרדות שלי. האנדרנלין שמופרש, הדופק שעולה, הנשימה שהופכת למהירה ושטוחה, מערך המחשבות שמצטמצם לכדי הסכנה הנוכחית והממשית, מנגנון הרעב שנכבה – הכל כדי להחליט אם אני בורח או נלחם (fight or flight) ובמידה שאני בורח, שזו כנראה הבחירה המושכלת יותר – לברוח כמה שיותר טוב.
אבל כשאני לא בסכנה ממשית ועדיין הפחד מופיע, זה קורה כי משהו במנגון שלי משובש. פגישה בעבודה, הודעת ווטסאפ, דפיקה בדלת או אפילו מחשבה – יכולים להפעיל את המנגנון הזה. למרות שאין שום איום ממשי עליי. אולי פעם זה היה משהו שהיה קשה מדי לשאת ולמדתי להימנע ממנו. למדתי לפחד ממנו. אבל תכלס – אין שום איום ממשי עליי. אם באמת אבחן את המצב – אבין שאני יכול להתמודד איתו, אולי אפילו בקלות. כמו סרט שבו טיגריס רודף אחרי- הטיגריס והאיום לא אמיתיים, אבל הפחד שאני מרגיש, הוא אמיתי לגמרי. הבעיה היחידה שאלה יכולים להיות סרטים שאני אוכל עם עצמי בראש. שאין להם שום קשר למציאות.
במשך הרבה זמן הרגשתי כמו פיל בקרקס. כשהפיל קטן- קושרים אותו ליתד באדמה. הפיל עדיין קטן אז היתד יכול להחזיק אותו. למרות שהפיל מתנגד, מושך בכל כוחו- היתד חזק יותר ומונע ממנו לברוח. הפיל מנסה שוב ושוב ושוב עד שלבסוף הוא מתייאש ומבין שהיתד חזק ממנו. עם השנים הפיל גדל ומתחזק ויש לו את העוצמה להעיף את היתד במשיכה קלה, אבל הוא כבר הפנים את העובדה שהיתד חזק ממנו. שלא משנה מה יעשה – היתד הזה יחזיק אותו קשור ומכריח אותו להיות בקרקס, ולא משנה מה.
כשהבן שלי היה בן כמה חודשים הוא הצביע על משהו שהוא רצה ואמר ״את זה, את זה״. הוא כבר היה מספיק גדול לזחול אל עבר אותו הדבר ולקחת אותו אבל הוא ישב וביקש אותו. אז אמרתי לו ״מה הבעיה? קח אותו״ ואז הוא זחל אליו ולקח אותו. באותו רגע הבנתי שאני נמצא בדיוק באותו המצב – שאני מבקש מאחרים שיגישו לי משהו, למרות שיש לי את היכולות לעשות את זה בעצמי. מה גם, שאף אחד לא יעשה את זה עבורי. יש דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות במקומי. עד שלא אראה את עצמי – אף אחד אחר לא יוכל לראות אותי.
ולמרות ההבנה הזו משהו עדיין עצר אותי. היתה מוטמעת בתוכי ההבנה שיש דברים שאני לא מסוגל להם. שזה מעבר ליכולות שלי. ממש כמו הפיל בקרקס. הטמעתי את הפחד בתוכי והוא הפך למחסום. הוא גרם לדברים להיות בלתי נגישים, בלתי אפשריים. הוא הפך למשהו אני מפחד ממנו. מפחד מהפחד.
ובאותה שיחה לפני הרברסינג הראשון שלי הבנתי שהפחד לא נגדי. להיפך – הוא בעדי. הוא שומר עליי. ועכשיו אני יכול להתחיל לבחון מתי אני עדיין צריך את ההגנה שלו ומתי כבר לא. מתי זה מנגנון חכם שמשרת אותי ומתי זה מתוך עיוות שאני עדיין סוחב איתי.
זה סופר קשה, וזו כנראה עבודה שלא תיגמר לעולם. אבל למדתי גם קצת לאהוב אותו. אני לומד לאפשר את הפחד. אני נותן לו להיות, אני לא רוצה להעלים אותו או להימנע ממנו. ואני לומד שאם הוא מופיע- זו הזדמנות בשבילי להבין למה הוא הגיע עכשיו, על מה הוא מנגן. מה נמצא שם מתחת למה שגרם לו לצוץ.
ולפעמים הפחד מופיע בצורות שונות. לפעמים הוא מופיע בתור מחשבות על מה יכול להיות אם, לפעמים הוא מופיע בתור סיבות (שלעיתים מרגישות מאוד מוצדקות) ללמה לא לעשות משהו. יש עוד מיליון צורות אחרות. אבל ברגע שאני מבין שזו צורה אחרת של פחד- אני יכול להתנהג עם זה אחרת. אני יכול לאפשר אותו.
או כמו שאומרים בפרפר נחמד: אני והפחד חיים ביחד וזה נחמד ואפילו שמח. הוא כמו צל, אם אברח – הוא ירדוף אחרי, אם ארדוף אחריו – הוא בורח.
אני יכול לתת לו להיות, לפחד, ולכבד אותו. מתוך המקום הזה אולי, לפעמים, לעשות משהו שלא עשיתי קודם מעולם. כמו למשל להקים בלוג.
רוצים לקבל עדכון כשעולה פוסט חדש לבלוג? הירשמו כאן:
