בכל פעם שאני מסיים פרק בחיים ועובר לפרק הבא, זה תמיד אותן השורות שמנתנגנות לי בראש.
“מגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב
לפרוס כנף לומר שלום לקום ולעזוב
אל מקום שבו אני אוכל להיות עצמי
אחרי אלפיים שנות גלות רוצה להיות חופשי”
שבק”ס / נופל וקם
את השיר הזה ציטטתי כשעברתי לתל-אביב, כשהשתחררתי מהצבא, את השיר הזה ציטטתי כשסיימתי מקום עבודה שהייתי בו 7 שנים, ועל השיר הזה אני חושב עכשיו.
וזה באמת תמיד אותו המניע לעשות את השינוי: ההבנה שמה שהיה עד עכשיו היה טוב עד עכשיו, וזה הרגע שבו צריך לעשות שינוי ולעבור למשהו אחר. שמשהו אחר יותר מתאים כרגע. יותר מקרב אותי אל עצמי, יותר מדויק. תמיד ברקע יש קריאה לחופש, לטבע, למקום שבו השמש לא מכוסה בבניינים, מעבר להרים אל השדות הירוקים. ליותר פנאי, למקום שבו יש זמן יותר ארוך כמה שרק נרצה, וליותר מוזיקה שתיקח אותי למעלה ולעומק.
הפעם זה לכאורה שינוי גדול יותר. שינוי של מעבר למדינה אחרת. הפעם זה לא רק אני, זה כל המשפחה שבנינו. יש יותר השלכות לצעד הזה, לכאורה. אבל זה תמיד אותו מניע – לייצר את הסביבה שהיא יותר נכונה, יותר שקטה, יותר רגועה. במקרים רבים היא כזו שהיא דווקא נגד המיינסטרים (הם אומרים שאני לא מתאים לחיים) אבל מבפנים הנפש יודעת מה נכון לה – יש לי נשמה, יש לי שיר, יש לי ת׳דרך.
והדרך הזו היא באמת ארוכה ומפותלת, ואני באמת נופל וקם. והאמת שלא תמיד אני עם ראש מורם. אבל בסופו של דבר אני תמיד יודע מהו הכיוון הנכון, ואיפה נמצא הלב.
אני מודה לקורונה שכיבתה את הפומו לכמה שבועות, ועזרה לראות דברים יותר בבהירות. שהיא נתנה חוויה של מה יכול להיות כשיש פחות גירויים ויותר שקט.
אני מודה לה גם על זה שהיא ניתקה את הקשר בין עבודה ומיקום פיזי ויצרה אינסוף אפשרויות, כמו גם איזון הרבה יותר בריא.
אני מודה לילדים שלי שהביאו איתם אמת אינסופית ובלתי מתפשרת. האחד עורר את הילד הפנימי שלי לצעוק את האמת שלו והשני הביא איתו אנרגיה מטורפת שלא מסכימה לקבל פחות ממה שהלב והגוף צריכים בדיוק.
והכי הרבה אני מודה לאשתי שהיא החתיכה החסרה שלי. הכח המניע מאחורי כל התנועות התת קרקעיות בנפש שלי, רב החובל והמנוע של המהלך הזה, שהוא רק אלמנט מייצג אחד של החיים שלנו. וגם על זה שיש לה דרכון בריטי 
לפעמים אני מרגיש שהחיים הם מסע לדיוק הסביבה החיצונית אל מי שאני.
זה אף פעם לא יהיה מדויק מספיק, אבל אפשר להתקדם עוד ועוד. וכל פעם הדיוק הוא עדין יותר והצעד הוא קטן יותר.
הפעם, כך נדמה לי, זה צעד גדול שמביא אותנו לסביבה חיצונית שמתאימה לסביבה הפנימית. פרויד כתב שהקונפליקט של החיים הוא המתח הזה בין הפנימי לחיצוני. אז מעכשיו, כך נדמה לי, הקונפליקט הזה הולך לקטון.
אני ממש סקרן לגלות מה נפגוש שם, בעיקר בתוך עצמנו. כל אחד מבני המשפחה לעצמו וכולנו יחד כיחידה שלמה.
משאיר מאחוריי את הפחדים ואת הצער הכל הוא הכל אני חייב להמשיך.
